"נאום המלך" עשוי נוסחאות נוסחאות, אבל יחסית לדרמה קומית תקופתית עם נימה פסיכולוגיסטית הוא יוצא בסדר. אם זה נשמע עמוק מדי נסו להחליף את "פסיכולוגיסטית" ב"קואוצ'רית"
 |
| נאום המלך. בהצלחה באוסקר |
כבר מזמן למדתי מהפסיכולוג שלי להתעלם מה"איך" ולהתמקד ב"מה" כשאני מנסה להבין למה סרט מעצבן או משעמם אותי. בפעם הראשונה זה היה קל, כי היה מדובר בקומדיה אמריקאית שבמרכזה גבר בשנות השלושים שמתמודד עם אימפוטנציה בעקבות נשיכת כלב במפשעה, ואני הייתי בדייט שני עם בחורה עם פוני שהסתיר את העיניים. הפעם היה יותר קשה למצוא את המימד הפסיכולוגיסטי כי ב"נאום המלך" מדובר במלך בריטניה שמתמודד עם גמגום, ואני הייתי בחברת ידיד טוב שידוע בשתיקותיו הארוכות.
אם מצאתם בין השורות פה איזו אלגוריה בין האון המיני לקול אתם אולי מתוחכמים מדי בשביל הסרט הבריטי החדש ועטור השבחים, אם משפט שמתחיל ב"דרמה תקופתית צפויה" (באתר "רוטן טומייטוז") נחשב מחמאה. אבל אם אתם אוהבים גם קומדיות אמריקאיות וגם דרמות קומיות בריטיות מסוגננות, עם חיבה יתרה לבית המלוכה וקורטוב של היסטוריה פופולארית, זה הסרט שלכם.
היחסים בין בני המלוכה הבריטים לבין עצמם, ההתמודדות הבלתי פוסקת עם הריחוק מהעם והתפקיד שלהם במדיניות של האימפריה היוו כבר מצע לאינספור סרטים כמובן. במרכז הסרט הנוכחי עומד המלך ג'ורג' השישי (קולין פירת' במשחק משכנע) קצת לפני שהוכתר, בעקבות מות אביו והחלטתו של אחיו הבכור לוותר על הכתר לטובת גרושה אמריקאית. כל זה קורה רגע לפני מלחמת העולם השניה, תקופה שבה תקשורת ההמונים החלה לשחק תפקיד מכריע בתעמולה ובמלחמה, ובעיקר הרדיו שהפך למדיום הדומיננטי.
גיבורנו נאלץ לכן להתמודד עם הגימגום ופחד הקהל שלו. הוא מגיע לליונל לוג, מרפא שנוי במחלוקת (ג'פרי ראש המעולה). פרויד כבר היה ידוע אז אבל את המושג קואוצ'ינג עוד לא הכירו כנראה, והמלך לעתיד הוא אומנם איש משפחה למופת אבל קשה לו עם קירבה גברית. בעיקר באשמת אבא סמכותי (כשקוראים לו ג'ורג' החמישי זה עניין מובן), אומנת אכזרית ואח בכור אהוב מדי על הבנות. בשלב הזה אני מתחיל לראות את ההינהונים של הפסיכולוג שלי. נקווה שהוא קורא את זה.
הקשר בין המלך לעתיד והמטפל האקסצנטרי, שבנוסף לחוסר הרשמיות שלו גם שייך לקאסטה בריטית נמוכה הידועה בשם "אוסטרלים", יודע עליות ומורדות אבל בסופו של דבר הוא הופך לחבר היחיד של ג'ורג השישי ולאוזן קשבת בשבילו, מה שכמובן עוזר בטיפול. כשהקואוצ'ר מתחיל ללחוש על אוזנו של המטופל העניינים קצת מסתבכים ונוצר נתק. אבל סוף טוב הכול טוב, וזה אגב אלמנט בסרט שהופך אותו למייגע יותר מהמגיע לו. הבחירה במקרה היסטורי וההצמדות לנרטיב עם גאווה לאומית לא מותיר לתסריט הרבה ברירה והוא די צפוי מראש. השילוב של טקסטים שיקספיריים בסרט (ליונל הוא שחקן חובב) לא מצליח להוסיף לסרט מימד טראגי, בין היתר מאותה סיבה.
ההתמודדות של בית המלוכה והכנסייה עם העידן החדש והמתח בין המעמדות מספקים מצבים עם פוטנציאל קומי, והבמאי טום הופר לא מדלג על אף אחד מהם. הוא עושה זאת בחן ויחד עם הצילום המעולה, הסטיילינג העדין והמשחק המצוין מהווה את החלק הטוב של הסרט.
החלק הפחות טוב הוא הבחירה בזוית הפסיכולוגיסטית הצפויה, שהופכת את המלך לאדם רגיל עם בעיות רגילות. זה נוגע ללב אבל קצת משעמם. הבחינה הזאת אולי שווה התעמקות. האינסטנט פסיכולוגיה הפופלארית היא כנראה אחד הסימפטומים המובהקים של העת המודרנית והעולם הקפיטליסטי, ובשיאה מבטלת עניינים פוליטיים כמו מגדר ומעמד כלכלי ונעזרת בשאיפה (והיכולת) למוביליות חברתית כדי להגיע לצרכנים. הטיפול כולל בעצם ניסיון לשכנע את המטופל כי הוא אחראי לגורלו ומנסה לגרום לו לראות את עצמו כמלך בעולמו. מהצד השני היא גם הופכת את המלך לאדם מן השורה.
אבל הבמאי לא טורח להתעכב במיוחד על עניינם שכאלה, אולי בגלל שהזמן רץ ובינתיים היטלר עולה לשלטון ביבשת, מספק לאנגלים אתגר קשה בתחום התעמולה והיכולת הרטורית והעם הבריטי זקוק לדעת שיש לו על מי לסמוך בארמון המלך שלו. בסופו הסרט חוטא בקצת ממלכתיות, גאווה לאומית ופירגון לא אופנתי למוסד המלוכה. המלך מביע את יכולותיו למיצוי בחדר חשוך מלא שטיחים וכריות יחד עם הקואוצ'ר, כשאישתו המלכותית יושבת עם הקהל בצד שני של הקיר. כשהנאום נגמר, בהצלחה כמובן, היא משחררת אנחה אורגזמית (יחסית למלכת אנגליה בפומבי) שיכולה שוב להעלות רמזים אצל אנשים מתוחכמים. הידיד השתקן שיחרר גם הוא אנחת רווחה כשנגמרו השעה וחמישים הדקות של הסרט. אבל הודה שהיה מצחיק ועבר מהר יחסית.
פורסם ב"זמן תל אביב", 1.2011
פורסם ב"זמן תל אביב", 1.2011
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה