חוכמת הרפאים של משה שק

מראהו מבלבל. לפעמים הוא נראה כמו קיבוצניק מהשורה, ולפעמים כמו אחד שהיה רוצה להיות כזה. הפסל משה שק מבית ניר רואה את רובדי ההיסטוריה היהודית מבעד לפריזמה של ההווה. וגם הסרט שעשו עליו התקבל יפה על ידי אנשי קולנוע מעיראק ומאיראן

משה שק בסטודיו. צליל ומקצב

בתחילת הסרט עליו חושף הפסל משה שק מבית ניר פסיפס מרהיב, אי שם בחבל לכיש. הוא מזהה את "כתב היד" של המאה השביעית לספירה, עיטורים וסמלים אופייניים לתקופה. "זה הסגנון היהודי?" שואלת הבימאית. "אז לא הייתה הפרדה כל כך ברורה", הוא עונה, "פעם הרי כולם היו פה יהודים". מראהו מבלבל: גילו ניכר בשערו, אבל במקום אפור ולבן הוא קיבל צבע צהוב, המשווה לו מראה נערי וחצוף, מחומצן שיער. סיגריות הוא מעשן רק מחוץ לטווח הראייה של אשתו שולה, ובשביל כוסית ויסקי באמצע הצהריים הוא מוכן ללכת עד למחסן המרוחק של ענף הבקר. משה (ג'וק) שק, 73, איש מרתק שכפסל ואמן, דרך הידיים, לומד היסטוריה, ובעיקר את זו של אזור חבל לכיש. הוא לא מפסיק ליצור, ועכשיו גם מעצב תכשיטים במפעל המשפחתי-קיבוצי שלו.


שק נולד בפולין ב-1936. לישראל עלה ב-48', למד בבצלאל אך לאחר חודשיים קטע את לימודיו ("השומר הצעיר קרא לי להדרכה"), והפך לתלמידו של הפסל רודי להמן. משנת 73' הוא מציג תערוכות יחיד וקבוצתיות. רבים מפסלי הברונזה שלו פזורים במרחבים ציבוריים ברחבי הארץ, בהם פסלים ברחוב מרמורק, בגינת שינקין ובבית האופרה בתל אביב, וכמו כן, בגבעת זאב ובנחלת שבעה בירושלים, בגבעת חביבה, במוזיאון הפתוח בעומר ובתפן, במדרחוב הרצליה וגם בשדרות ברמת השרון. בנוסף, הוא מלמד פיסול בבית הספר "בסיס", ולאחרונה מעצב תכשיטים במפעל הקיבוצי-משפחתי של אשתו, שולה שק.

כמו באירופה

מכל מקום בקיבוץ המרוחק נשקפות ערבות חבל לכיש, חבל ארץ שאותו חקר שק ברגליו. הקשר שלו לחבל, שבמרכזו שוכן קיבוצו בית ניר, הוא חזק ועמוק, תרתי משמע. כי שק, פסל ותיק ואיש של חומר ושל רוח, מחפש ומוצא הקשרים ושורשים תרבותיים אוניברסליים במחילות ובמערות הרבות באזור. "הייתי עובד בגד"ש ומסתובב, מחפש ומוצא מערות", הוא נזכר בימיו הראשונים בקיבוץ. שק נולד בעיר זאמאשט בפולין. בזמן מלחמת העולם הוא נמלט עם משפחתו לעיר בוכרה באוזבקיסטן, שם היהודים חיו בפחד והסתירו את יהדותם. מלבד בוכרית שק דובר גם אידיש, פולנית, רוסית וגרמנית, ובשנים האחרונות למד גם אנגלית.

בגיל שלוש-עשרה הוא עלה לארץ, ליפו, אחרי שהייה במחנה מעבר בקפריסין, שם למד עברית, וב-1957 היה בין מקימי הקיבוץ. עשר שנים אחר כך כבר נראים בתמונות פסלים שלו, אותות התרבות, שהזדרז להציב על האדמה. פסליו המרשימים, מעין טוטמים, ליוו את חברי הקיבוץ מאז ומתמיד. עם מוסדות הקיבוץ שרוי שק בסכסוכים שונים, שחלקם אף הגיעו לבית המשפט, אבל אל קשריו עם הקיבוץ יש להתייחס בפרספקטיבה היסטורית, כפי שהוא תופס את עבודותיו ואת הקשר שלהן לתרבויות הקודמות. סיור ברחבי המשק, שמדרכותיו הופכות לשבילי מכוניות, והשטח הציבורי שלו מנוכס כפרטי. אדריכל גרמני, שביקר את שק בקיבוץ, סיפר שחקר תופעה דומה באירופה, שבה השאירו מסביב לכנסיה שטח עצום, כדי להבליט אותה. לאט לאט נחלש השלטון המרכזי, ממש כמו בקיבוץ המופרט, והשטח הציבורי התמל

א בבתי מגורים. "התושבים לא רצו שהשכונות יצופפו, ולתושבים כבר היה יותר כוח מלשלטון", הוא אומר. שק מביא אותנו למרגלות חדר האוכל, שבמרכז הקיבוץ. הקומה הראשונה היא אזור הדואר והמועדון לחבר, והקומה השנייה היא אולם האכילה עצמו, שכבר אינו פעיל. מהחלונות נשקף הנוף. פעם היו אלה שדות בור ושדות מעובדים, שאותם אפשר עדיין לראות מעבר לשכונת ההרחבה שנבנית בימים אלה. ליד חדר האוכל נמצא המקלט, ועליו תחריטי בטון שיצרו שק וחבריו בהשראת עיטורים בכנסייה, שחורבותיה התגלו בסביבה. "זה בעצם מודרניזם", אני אומר לו, "לקחתם את

מה שהיה פה פעם וחידשתם". הוא מחייך ואומר בתשובה, "כן, אבל עשינו לזה טוויסט קטן".

קורא בכתב יד

שק רואה את שכבות ההיסטוריה מבעד לפריזמה של ההווה. בטיוליו באזור הוא מגלה וחושף, לומד ומפנים צורות ואסטטיקה של תרבויות קדומות יותר, שחיו כאן באזור.

בוא נחזור לפסיפס. מה זאת אומרת לא הייתה הפרדה?

"מה ששמעת, אף פעם לא הייתה דיכוטומיה כל כך ברורה בין יהודי למוסלמי, כמו זו שהציונות הביאה איתה. הרי כידוע, בתקופות הקדומות כולם היו פה יהודים. למשל, הפסיפס בבית אלפא הוא של בית כנסת, ויש שם בדיוק אותו סגנון כמו הפסיפס הזה, ששימש כרצפת כנסייה. "עמי האזור חיו בקרבה תרבותית גדולה יותר משאפשר לדמיין. למשל, בכפר יאטה בדרום הר חברון הדליקו נרות חנוכה אצל הפלסטינים, עד שהגיעו היהודים בששת הימים ומצאו עניין בדבר. כמובן, הערבים פחדו להיחשד בקרבה לציונים, והפסיקו מיד עם המנהג העתיק".

משה ושולה שק בחצר ביתם בקיבוץ. קשר עמוק

שק אינו הראשון או היחיד שרומז, כי הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של רוב תושבי ישראל היום מתחיל בתנ"ך ונגמר בציונות, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעבר היותר רחוק. אבל בקרב האמנים הפלסטיים, שפועלים היום, הוא אחד מאלה שמצליחים להעביר את המסר הזה בצורה מהותית ומובהקת כל כך, שמרמזת על קשר בין תרבויות עתיקות בכל המקומות - מהמאיה בדרום אמריקה, דרך האדם הקדמון בצרפת של היום והאכדים בישראל של פעם. תרבויות האשורים, הבבלים, השומרים והאכדים התפתחו במספוטומיה, בין הפרת לחידקל, והשפעתם ניכרה גם בין הירדן לים. למשל, בתוכנית הלימודים לבית הספר היסודי מתעכבים בשיעורי התנ"ך על הגרסה מוקדמת יותר של סיפור המבול, ומוכיחים, לכאורה, שהיהדות צמחה על רקע תרבויות אחרות, ולא בהתגלות אלוהית חד פעמית.

קופסה שחורה

"התרבות זה הדבר היחיד שמחבר באמת עם למקום, והדבר היחיד שיישאר אחרי שהעם ייעלם", הוא אומר, ויש לו הוכחות. שק לא למד בשום מקום מסודר, אלא היה עוזרו של הפסל המפורסם רודי להמן. במרכז הגרסה שלו לייסורי האסיסטנט הצעיר נמצאת קופסה שחורה בגודל 40 על 40 ס"מ, אותה התבקש להכין על ידי להמן כשדפק על דלתו והביע את רצונו ללמוד פיסול. "פיסול לא לומדים", אמר לו להמן, ובכל זאת קיבל אותו לעבודה ובמשך יותר מעשרים שנה עבד איתו שק, והתקדם בעצמו. הוא ליווה את להמן ממש עד מותו.

הקשר של שק עם עולם הפיסול הישראלי חרג אף מעבר לכך. הפסל אברהם אופק היה חברו הטוב, והפך גם לקרוב משפחה כשביתו נישאה לבנו אבי. אבי גם הוא אמן, והשנה הציגו תערוכה משותפת בחולון. אבי הציג גם עם יהונתן אופק, בנו של אברהם.כשהציבו את פסליו על גבול לוקסמבורג וגרמניה, בילו שולה ומשה שק עם האמן הישראלי ערבי אחמד כנאען. לדבריהם, שם הם הבינו שכמה שהקונפליקט גדול והכיבוש מעמיק אותו, מבחינה תרבותית הישראלים היהודים כבר הרבה יותר קרובים לערבים מאשר מי מהם לגרמני המצוי.

הסיפור מתחיל כבר לפני עשרים שנה, כשהחליטו מדינות אירופה המערבית להסיר את אבני הגבול בינן לבין עצמן. חזונן היה שאת מקום האבנים הקרות האלה יתפסו פסלי אמנים מכל העולם. ראשוני הפסלים הישראלים שזכו לכבוד הזה היו שק ואחמד כנען מהעיר תמרה שבצפון. זה לצד זה מוצבים פסליהם בגבול שבין גרמניה ללוקסמבורג - שק עם פסל אבן מופשט, המבטא את תרבות ארץ ישראל לדורותיה וההשפעות על עיצובה מצד תרבויות שונות שעברו כאן לאורך השנים; וכנען - ישראלי-פלסטיני - פיסל באבן דמות אנושית שראשה חצוי בחומה, רמז לאותה חומה המתפתלת היום בין בני עמו במזרח לבין אדמתו במערב.

את הזמנת האמנים הישראלים יזמה ד"ר עליין, שהיום היא אורתופדית מצליחה, ובעבר הייתה רועה את צאן שבטה הבדווי סמוך למשטרת עיראק-סואידן (היום מצודת-יואב), בקרבת נגבה. ד"ר עליין, אישה אמידה, המקדישה חלק מזמנה לשיתוף פעולה ישראלי-גרמני ומארחת מפעם לפעם קבוצות נוער ישראליות בגרמניה - הייתה, השנה, אחראית על הצבת הפסלים בגבול הגרמני. היא זו שמימנה את איתור האבנים, את חציבתן וחלק משהיית האמנים, כשהאירוע כולו זוכה לחסות שרים מממשלת גרמניה. לדברי שק, הפור נפל עליו בעקבות ביקור משלחת גרמנית בישראל, שבדקה כמה מועמדים שהתבקשו לשלוח חומר. אגב - את כנען, עמו יצר בגרמניה, הכיר שק עוד לפני-כן, ממפגש בבית יציקה בקלנדיה, ליד רמאללה.

אחרי חודש ימים שליצירה וחוויות מיוחדות, מהמארחים ומהאירוח שזכה לו בתפוצות, חזר לאחרונה שק (יחד עם אשתו, שולה, והפסל העמית אחמד) עם תמונות הפסלים. הפסלים עצמם ייוותרו, כמובן, במקום שבו הוצבו, ובימים אלה הם שקועים עמוק בשלג האירופי.

בשבחי הלוקאליות

למרות הרושם שעלול להתקבל מעבודותיו, למשל הגרסה המגחכת שלו לאריה השואג מתל חי, משה שק, כפי שאפשר להבין, הוא ציוני. פשוט במובן אחר ועמוק של המלה.

"תרבות מקומית ידעה להרכין ראש ולעשות בקטנה את הצלמים שנדרשה מהשלטון שגיע. אז הם עשו ככה", הוא מדגים תנועת לישה מזערית בין כפות הידיים, "משהו קטן, ככה עד יעבור זעם, משהו עם צחוק בצד, עם קריצה. זה גם מה שאני עושה. צלמים אבל בצחוק" הוא מצביע על אחד מפסלי הברונזה בחצר הבית.

"היו פה עמים עם האלילים שלהם, ופתאום באו החזקים ואמרו להם תעשו פסל כזה ולא כזה. אז הם עשו אותו אבל לא עם כל הלב. נגיד קטן יותר, או קצת מסובב, ככה בצחוק", הוא אומר בממזריות, "זה גם מה שאני מנסה לעשות. וזוהי חוכמת הנמכת הקומה".

שק וגרסתו לאריה השואג. קטן ובצחוק

שק גורס כי התרבויות שנוצרו באזור הן תרבויות של רצף, קשר וחיבור. "הלוקאליות של האזור משמעותה סינתזה של תרבויות. התרבויות השונות שנפגשו בצומת הדרכים הצמיחו דבר חדש. כאן נוצר האלף-בית הפונטי, כאן נכתב התנ"ך, כאן צמחו היהדות, הנצרות והאסלאם". הצלמים של שק הם חילוניים והומניסטיים, משום ששק מאמין בצורך האנושי המתמיד לפרש ולחפש. הוא אינו מאמין במקור סמכות חיצוני. לתפיסתו, מקור הסמכות נמצא בתוך האדם, והאדם הוא האחראי למשמעות, לפרשנות ולחיפוש. הגעגוע הוא המולדת האמיתית של האדם. שק הוא הומניסט במובן העמוק של המילה, הומניסט המאמין שהתיקון אפשרי, ושהאמנות לוקחת חלק בתיקון זה. "לא כדאי שהרשויות ידעו מזה?" שואלת אותו הבימאית, כשהוא מכסה חזרה את הפסיפס שחשף בתחילת הסרט. "אני מעדיף שלא", הוא אומר.

על הסרט "אבוא במחילות" 

סרטה המצוין של סילבינה לנדסמן מלווה את הפסל משה שק במרחב חייו, חבל לכיש. עבודתו הפיסולית מתמקדת בדיאלוג שבין התרבות המקומית - הקדומה והעכשווית - לבין הנוף שמתוכו היא צומחת. במהלך הסרט נחשפים בפני הצופה אתרים ייחודיים ומערות חבויות באזור, אשר חלקם מוצגים לציבור בפעם הראשונה. הסרט נעשה עקב המלצתו של האוצר, יואב דגון. "דגון חשב שהאמן ראוי לחשיפה, ועניין אותנו", אומרת לנדסמן.

הסרט מבקש ומצליח להיות נאמן לדרכו של שק, דרך של צניעות ושל חתירה מתמדת להעמקת ההיכרות עם מקורותיה של האמנות הארץ ישראלית. זהו מסמך אחר על ישראל. לנדסמן שמחה מאוד לשמוע שהסרט מעניין בעיניי.

"אנחנו מפתחים מדד, מי אוהב ומי לא אוהב", היא אומרת. "זה סוג של מאבק ללגיטימציה לסרט. הסרט נעשה בתמיכה מינימלית, זכה להכרה מסוימת בפסטיבלים, ואנחנו משווקים אותו דרך הקרנות במקומות שונים. אבל אנחנו גם מסורבים על ימין ועל שמאל". תגובות מעניינות במיוחד קיבל הצוות בפסטיבל בפלרמו. "אנשי קולנוע מעיראק ומאיראן התרשמו מאוד", היא אומרת.

רובד נוסף חשוב מתווסף לסרט עקב תכנון להקמת יישובים חדשים בחבל לכיש, והמאבק נגד התוכניות. המתנגדים טוענים שמדובר בקטיעה מיותרת של רצף טבעי של שטחים פתוחים, שמאכלסים לא רק מיני בעלי חיים נדירים אלא גם שרידי תרבות עתיקה שיהיו נתונים לסכנה. בקשר לכך, מלווה כל הקרנה של הסרט בדיון, שמתייחס לחשיבות שימור האמנות העתיקה בארץ.

אבוא במחילות, (ישראל, 2007 דוקומנטרי, 60 דק', עברית, תרגום לאנגלית)

בימוי וצילום: סילבינה לנדסמן

הפקה: סמדר תימור, נועה קרוון-כהן

סאונד: עידן שמש, תולי חוץ

עריכה: ליאור אלפנט

מוזיקה מקורית: משה שק, יוסי אפלבאום

הסרט נתמך על ידי קרן משפחת ארקין לתרבות וחברה וזכה בפרס בינלאומי בצרפת

פורסם לראשונה בעיתון הדף-הירוק, 25.12.2008