בין אדם למקום

בקר על הקלנועית. מקטר (כל התצלומים: סיון שדמון)

אמנון בקר מקיבוץ יזרעאל חוגג יום הולדת 76. הוא כבר לא צעיר כמו שהיה, כשכתב את השיר ההוא לחוה אלברשטיין, ולא בריא כמו שהיה כשכתב את "סיפורי בעל ואהליבה" המצוין, אבל כוחו במותניו, והקשר שלו לקיבוץ ולאזור רק מתחזק. עובדה - שלוש תערוכות ציורים שלו נערכו תוך שבעה חודשים. אה, והוא גם מוציא עוד ספר, רשימות מתוך ועל הקיבוץ, כמובן

מהמכונית הוא עובר ישר לקלנועית, וכשהוא הולך ניכרת צליעה קשה. גם לדבר יותר מדי קשה לו, אבל אצבעותיו שולטות יפה במקלדת, ומכחולו לא נח לרגע. אמנון ("אמן") בקר, יזרעאל, שחגג בשבוע שעבר 76 שנה, ממשיך לצייר ולכתוב, לעשן מקטרת ולקטר. במשך שנים הוא מביע דעה בוטה על כל מה שקורה סביבו, בטורו בעלון, ואחרי 381 פעמים, הוא החליט לקבץ כמאה מהם לספר שנמצא בכתובים.

"אני עושה הכול אבל מעט, לאט, ולא אכפת", הוא אומר, מוטרד מהמאמץ הגופני והנפשי הכרוך בדאגה לחומרים שיוצאים לאור. "מתי ייצא הספר?" הוא שואל רטורית, "עכשיו הוא בעימוד, אחרי זה הוא יחזור אליי להגהות, בסוף הוא ייצא, בטח ב-2009".

 

 ארגנו אותו

"יצאתי מהרחם כאן, בבית החולים בעפולה, בדיוק לפני 76 שנה", הוא מספר כשאנחנו עוזבים את העיר לכיוון הקיבוץ. "מיד לאחר מכן עקרו הוריי מפרדס חנה לתל אביב, שם שכרו דירה בבית שלאחר מכן היה קולנוע אלנבי". בתל אביב הם עברו מדירה לדירה וחיו חיי דלות. אביו היה פועל בניין ואימו מנקה. לדבריו, גדל בלי צעצועים וספרים (רק מספריות) אבל עם הרבה חוויות. את דירת המרתף בסוף רחוב גורדון (ליד כיכר רבין של היום) הוא זוכר היטב. "אז זה היה קצה העיר", הוא אומר, "מעבר לרחוב היו שדות ומטעים. וגם גן החיות הישן". קוף שברח משם פעם נמצא בריא ושלם בביתם של הבקרים.

"בכיתה ה' 'ארגנו אותי' לשומר הצעיר, שם הדריכו אותי שבתאי טבת ויעקב אגמון", הוא כתב בקורות חייו. "אחר כך, בלחץ חבר לכיתה בבית החינוך, עברתי לתנועת המחנות העולים, שהפכה יותר מאוחר לתנועה המאוחדת. הייתי בקן צפון. בכיתה ח' הלכתי ללמוד בבית הספר המקצועי 'מקס פיין', שבאותה התקופה שכן בשכונת הרכבת בתל אביב. אני זוכר את מחנות העבודה, שאליהם יצאנו בחופש הגדול בקיבוצים. "בסוף כיתה י' התחילה מלחמת העצמאות. שנה לפני כן נשבעתי אמונים ל'הגנה', ושירתתי בגדנ"ע בגדוד תשע. במהלך הקרבות נגד יפו וסאלמה ביליתי לילות רבים כקשר, והעברתי פקודות ממקום למקום. בחופש הגדול של אותה השנה עבדתי כנער שליח בשירות החימוש בבית הדר בתל אביב. שם השתתפתי בקורס מ"כים של הגדנ"ע. באותו הזמן הופצץ ביתנו שבתל אביב. את הפצצה, בת 25 קילו, הטיל מטוס דקוטה מצרי. בבית היו שלושה-עשר ילדים ושניים נהרגו. בזמן ההפצצות המצריות היינו עולים לגגות לראות את המטוסים המצריים.

"הזיכרונות מתנועות הנוער חביבים עליי במיוחד. היו לנו פעולות מספר ימים בשבוע, אבל כשבנו את קן צפון, היינו נוהגים לבוא כל יום בשבוע כדי לעזור בבניין.

באותה תקופה (1946) היה הקן בקצה העיר. מסביבו היו שטחים פתוחים, ויכולנו לשחק ולפעול בשקט ובנוחיות. בלילות שבת היינו כל חניכי הקן מתאספים לשיר ולרקוד ולהאזין לתקליטים. את הריקודים ליווינו במפוחית פה. אקורדיון נחשב לכלי נדיר ויקר. הרבינו לרחוץ בים בלילה וביום."מתקופה זו זכורים לי היטב טיולי התנועה ברחבי הארץ. טיול מים אל ים, טיול התנועה הראשון למצדה והטיול הראשון לנגב הדרומי".לנח"ל (מחזור שני) הלך במסגרת התנועה, ויחד עם הגרעין הגיע למעיין ברוך. בין השאר, היה איתו גם מנשה קדישמן, חברו עד היום, ויחד גם הגיעו ליזרעאל.

אלם הרוח

בקר על פי בקר. בדמות הנביא יחזקאל

בסטודיו שלו בקיבוץ, בבית ילדים שננטש, תלוי מעל שולחנו דיוקן מצויר של סבו, שלמה מייזלס, לקוח מגלויה ששלח כשאמנון היה בן שנתיים. אמנון לא הכיר אותו, כי סבו נשאר באירופה, נטש את המשפחה, התחתן עם אחרת ונספה בשואה. אבל הוא די גאה בו בכל זאת, ומספר שהיה משכיל לא ציוני, שחקר את העברית ואף פרסם ספרים בנושא. אחיו של אמנון, פרופסור לעברית, אומר שעד היום אפשר ללמוד עברית מהספר של סבם". על פי הגלויה צייר את הפורטרט, וגם את אביו ואת אימו צייר. המון ציורי עירום נשי הוא מצייר ("המודל עולה הרבה כסף, גלריות לא מציגות את זה ואנשים לא קונים את הציורים האלה", הוא אומר), אבל בקר מצייר בעיקר נופים, תנ"ך, דיוקנאות ואת עצמו. את הציור, שבו הוא נראה לבוש בגדי עבודה כחולים, וכובע קש לראשו, הוא אוהב במיוחד. "מישהו קרא לזה 'הזקן והים'", הוא אומר. בציורים אחרים הוא מכניס את דמותו לדמותם של נביאים ושל דמויות היסטוריות אחרות. אבל ציור הוא רק דרך הביטוי האחרונה שלו (בינתיים). לפני זה היו הכתיבה, המוזיקה והתיאטרון. כבר בגיל 18 החל לכתוב, ועוד לפני זה כתב פיליטונים שנקראו בפני התלמידים בחדר האוכל בבית הספר. "כולם צחקו", הוא נזכר. בהכשרה המשיך בכתיבה, וכשהגיע ליזרעאל מיד "התלבשו" עליו.

 בקר היה כותב באופן קבוע תוכניות ושירים לחתונות בקיבוץ. "מה שהיו עושים עד אז", הוא אומר, "היה הדבקת מילים עבריות ללחנים פופולריים מחו"ל. את זה לא אהבתי והחלטתי לכתוב מוזיקה חדשה בעצמי. כך התחלתי להלחין, בלי שום השכלה מוזיקלית. "בילדותי לא היו לנו צעצועים. ספרים רק מספריות, ובטח שלא היה גרוש לשיעורי מוזיקה".

איך בכל זאת כתבת?

"הייתי שר בראש ואז משמיע לחבר'ה המוזיקאים, שהיו מוציאים מלודיה ואקורדים".

ולא רצית ללמוד מוזיקה בגיל מאוחר יותר?

"בין השנים 1954 עד 1956 ביליתי בקומונה בחיפה, ושם ניסיתי ללמוד אקורדיון אצל מורה רומני זקן. הוא שכנע אותי שאין הרבה טעם בלימודי מוזיקה בגיל מבוגר".

ובכל זאת הפכת למוזיקאי די מוכר בזמנך.

"יצחק שמעוני הגיע לעשות תוכנית רדיו ביזרעאל, גילה אותי, אחריו מאיר הרניק וכך הדברים התגלגלו. נחום היימן לקח שיר שלי, וכתבתי את 'אלם הרוח' ('שלכת') ששרה חוה אלברשטיין בתקליטה המפורסם 'צמח בר', ללחן של ינון נאמן. אבל בשנות השישים הפסקתי".

מיסטר יזרעאל

בקר בפינת ההנצחה לבנו, בקיבוץ יזרעאל

שני בנים ושתי בנות נולדו לו ולאשתו רותי ("הייתי מדריך שלה בתנועה") ביזרעאל. בנם אבנר נפטר ב-95' כתוצאה מהתקף לב, שבו לקה בעת אימון רוגבי בקיבוץ. הוא היה בן 28. בתם נטע (היום שוורץ) חיה במתן, בת 46 היום. אחאב חי בנס ציונה, ויעל (סופר) חזרה בתשובה וחיה בפתח תקווה. תשעה נכדים יש להם. בפינת ההנצחה הצנועה והיפה לאבנר, שצופה לעמק ולתל יזרעאל העתיק, חרוט שיר שכתב בקר לזכר בנו. במשך השנים היה בקר תמיד "ראש גדול" בקיבוץ ובתנועה. הוא היה מזכיר פעמיים, בשנות השישים והשבעים, "בתקופות שהיה מדובר בתפקיד, לא רק ניהולי אלא גם מנהיגותי". בתצלום מאז נראה בקר הצעיר כמי שמשא כבד מונח על כתפיו. "תמיד הייתי רציני כזה, לא חברה'מן", הוא מעיד, "לא צוחק, לא רוקד".

אתה מדבר הרבה על הרצון בהצלחה, הרצון לא מספיק?

"לא, זה לא עניין פשוט. כדי להצליח צריך להשקיע הרבה כסף. אולי לא השקעתי מספיק. לא לחצתי על המקומות הנכונים, לא דיברתי עם האנשים במקומות שמחליטים בהם".

אולי כי את האמביציה שלך כמחזאי וכבמאי הקדשת לחגים בקיבוץ, ובראשם חגי המשק?

"יכול להיות. ביימתי את ההצגות ליובל החמש, העשר, החמש-עשרה, העשרים והעשרים וחמש ביימתי. וכן הלאה - גם את השלושים והשלושים ושש".

למה חגגו באופן מיוחד את יום ההולדת השלושים ושש?

"יזרעאל הייתה בתקופה קשה, אמצע שנות השמונים, ורצו להעלות את המורל".

גם לקראת חג החמישים לקיבוץ הכין בקר, כרגיל, הצגה, ואף עבד עליה במרץ, עד שהתייאש מחוסר שיתוף הפעולה עם שאר הצוות. להרגשתו, עוול גדול נעשה לו, כשחודשיים לפני מועד החג בוטל הפרויקט שלו, וחודש לפני פתאום הוחלף באחר, והוא נותר בצד. כל זה קרה אחרי שהתאושש מהתקף לב, ואחרי שאיבד את בנו, וגם את חברו הטוב, משה יובל, שמת מסרטן בגיל 64. "הרופא בבית החולים אמר לי: אתה בדיכאון!" אמרתי לו, שגם הוא היה בדיכאון אם היה קורה לו מה שקרה לי. ובכל זאת, החליט בקר לטפל בעצמו והחל להיפגש פעם בשבוע עם עובדת סוציאלית, באוזניה שטח את מצוקותיו ואת הרהוריו, ולפי דבריו, יצא נשכר מהפגישות. הוא מעיד על עצמו כחסר כישרון, יוזמה וחשק לשיווק עצמי. "אני מוצר של הדור שלמד אצל חנניה רייכמן, שהיה אומר 'מהלל עצמו בקול מהלל טיפש גדול'", הוא אומר. וזה גם קשור לחיים בקיבוץ, הוא מסכים. גם בגלל הפחד מחשיפה וגם הדבקות בעבודה הקשה. "הייתי ונשארתי אידיאליסט מורעל, איש עמל ועבודה, ויש לזה מחיר. הרבה דברים דחיתי לפנסיה". במשך שנים רבות ערך בקר את העלון, וגם כתב טור שנקרא "בחמוריות נמרית". אחר כך שונה שם הטור ל"בקלנועיות חמורית" ו-381 רשימות "קלנועית" כבר הודפסו. מתוכן נבחרו יותר ממאה לספר החדש, שמאויר על ידי צ'ס ברודהארסט. הקטעים האהובים על בקר הם דווקא קטעי הנוסטלגיה ולא אלה שעוסקים בשערוריות בקיבוץ. בדרכו הישירה ומלאת הדמיון הוא עוסק גם ב"טווסי הלשון", אנשים שמשתמשים יותר מדי במילים קישוטיות.

פעם הייתי קשקשן גדול

ואכן, בשני הספרים שפרסם בקר עד היום ניכרת החסכנות במילים. מיטב יצירתו הוא הספר "סיפורי בעל ואהליאבה", ספר שאין רבים כמוהו בעברית. הוא כתוב בתמציתיות מדויקת ומרתקת, יחסית לספר קשה מסוגו, אולי אפילו תמציתי מדי. הספר בדיוני, אך מבוסס על עובדות היסטוריות ועל מיתוסים עתיקים, הודפס בכ-500 עותקים (הוצאת ירון גולן), ונמכר בכל הארץ. בקר כתב אותו בשנות השמונים, אבל רק כשהגיע לפנסיה הצליח לשכתב אותו, ובעזרתו ובדחיפתו של אברהם (פצ'י) שפירא הוציאו לאור ב-2003 הספר, אולי גולת הכותרת של יצירתו של בקר עד עכשיו, מספר את סיפור המקום של בקר, יזרעאל. "המקום הכי יפה בארץ", הוא אומר על הקיבוץ, ומדבר עליו באהבה גדולה, שכדרכו של עולם הופכת לא פעם לאכזבה ומרירות. גם הספר עצמו גדוש, לצד חושניות רבה, דמיון פרוע ופרטי פרטים מרתקים, בנבואות חורבן ובהתגשמותן. "לא עשיתי מחקר מרוכז", הוא אומר, "אני פשוט אוסף ומחפש מידע באופן שוטף, מהארכיאולוגיה, מההיסטוריה, מהתנ"ך ומכל מקור אפשרי אחר, והכול נכנס אליי כמו מים לספוג יבש".

בקר באיור של צ'ס ברודהארסט

במרכז העלילה של הספר: בניית חומת יזרעאל על ידי המלך אחאב וחורבנה בידי צבא אשור. בקר מספר על התיישבות הכנענים, על היתקלות אחאב בנביאים, על מפגש דוד ואחינועם, על חורבן יזרעאל העברית, על הקרב בין הממלוכים למונגולים ועוד. לאורכו של הספר שזורים מיתוסים, אמונות ומנהגים לצד שפע של תאוות שלטון, שפיכות דמים ומיניות תוססת.

בקרוב הוא מוציא עוד ספר, שלישי במספר. אומנם, בקיבוצו יזרעאל מספקים לו סטודיו, אבל מימון להוצאת הקטלוגים והספרים, קניית צבעים ובדים לא מוצאים. בקר מרגיש מוערך, ובכל זאת מקטר. למעשה, גם הספר הוא חלק מהעניין.

אבל מצד הקיבוץ והחברים אתה זוכה להערכה.

 "כן, בהחלט", הוא אומר, וזיק נדלק בעיניו. "גם מבנה הסטודיו הוקצב לי על ידי הקיבוץ, ואני מאוד שמח שזה כך". רגע לפני שאני עוזב, מתקשר נחום סיון מקיבוץ דליה, שמפיק את הספר החדש. "הוא ישלח לי אותו בקרוב להגהות", אומר בקר, "אבל עכשיו אני הולך לישון שנת צוהריים".

פורסם ב"הדף הירוק", 12.08