סימנים

לילה אחד התעוררנו לקול ציוצים בלתי מוסברים. בבוקר גילינו מעבר לחלון משהו בין עובר לגור חתולים, שחור אפור ורטוב, מכוסה במה שנראה כמו שיליה, חבל הטבור משתלשל מביטנו. עוד לא ממש נולד, חסר אונים לגמרי, אבל חי.


אחרי חודשיים ביחד, הבנתי שאין לי שום דרך למצוא נקודת מבט חיצונית עלינו. החברים שלה לא מדברים איתה על זה, החברים שלי לא אומרים את כל מה שהם חושבים. חיפשנו סימנים, כל אחד לעצמו בעצמו, וגם מסביב.

בסוף הלילה הראשון, לדוגמה, בחמש בבוקר, נפרדנו ליד הבית שלה, ובחלון ממול בני זוג שברו אחד על השני צלחות. התקשרנו למשטרה.

וגם גור החתולים, העובר המסכן הזה, שנראה כמו גוזל שנפל מהקן. צייץ ללא הפסקה והניע את ראשו לצדדים, זאת היתה התנועה היחידה שיכול היה לעשות. היא ניסתה להשקות אותו חלב, והעבירה אותו לצל. זה היה בקיץ ובאותו ערב הופתעתי לגלות שהוא שורד את החום.

לא דיברתי איתה על זה, אבל היתה לי הרגשה שגם היא רואה במקרה סימן מטאפיזי, או לפחות איזו מטאפורה, ליחסים שלנו. היא ניסתה לשתף אותי בניסיונות להחיות אותו, אבל אני לא מצאתי בכך טעם. הוא לא הצליח לשתות או לאכול והיה זקוק להנקה. לילה אחד החלטנו לעשות משהו, וסוף סוף הסתכלתי עליו מקרוב. אמנם בלילה, אבל היה מספיק אור כדי לראות משהו. לא האמנתי למראה עיני, והסתכלתי שוב, מבעד לאצבעות, כמו בסרט אימה, על היצור חסר המזל הזה. תולעים אכלו בו.

הוא עדיין צייץ במרץ, והניע את ראשו באותה צורה, אבל עכשיו כבר ראיתי את זה באור אחר. בחייו הקצרים הוא עבר יסורים שרוב היצורים החיים לא יכולים אפילו לדמיין. "אלה חיים?" שאלתי אותה, בלי לתאר לה מה ראיתי, אבל אני חושב שהיא הבינה. "חייבים להפסיק את הסבל שלו" התעקשתי, אבל היא התנגדה. היא לא רצתה להבין מה הוא עובר, אבל אני ידעתי. עטפתי אותו במגבת, וליד פח-האשפה, ברחוב, עם בחילה ועיניים רטובות, ניסיתי לדרוך עליו. פספסתי כמה פעמים, אבל בסוף הציוצים נפסקו.


נכתב בהשראת מקרה אמיתי ובמסגרת לימודי כתיבה עם יצחק בן נר