אז ההפרטה היא לא תהליך כלכלי במהות שלו?
"יש בדיחה כזו, 'איך מבלבלים קולנוען? מדברים איתו על כלכלה', אבל מה לעשות שיש לי תוארבכלכלה, ואותי לא יכולים לבלבל? הפרטה בקיבוצים זה בכלל לא עניין כלכלי, אלא פוליטיואישי, כלומר, דרך לחסל חשבונות אישיים".
את מי היה קשה יותר לגייס לטובת הסרט?
"כמובן, לא כל המעורבים רצו להצטלם, ולא כל מי שהצטלם הסכים להשתתף. את מתנגדי ההפרטה היה יותר קשה לשכנע להצטלם ולדבר מול המצלמה. המבוגרים אומרים, 'אין לנו זכות להגיד לאחרים'. חלקם אומרים, 'הבן שלי עזב וכבר לא חי פה, מה אני יכול להגיד'".
יש רגשות אשמה?
"כן, זה בהחלט קיים".
ואכן, הסרט כמעט לא נוגע בכלכלה, ומרכז הכובד שלו הוא היחסים הבין-אישיים בקיבוץ והיחסים של הדמויות עם העבר המיתולוגי של המקום. שלא לטובת העניין, רובין בוחר לרפרף ולהראות גלריה שלמה של דמויות, ובכך קצת מחמיץ את העומק. דמות אחת שכן בולטת, ובזכות התיאטרליות שלה גם מסגירה קצת את רחשי הלב, הוא המזכיר ומוביל תהליך השינוי, שי שושני. בסופו של דבר, מצטייר שושני כגיבור, טרגי אמנם, שסוחב על גבו את התהליך, מה שלא הופך אותו לפופולרי.
"שושני הוא פוליטיקאי", מתנסח רובין כמו קיבוצניק שמעורב רגשית ומתנגד: "הוא בא מבחוץ, לאאכפת לו. לעומתו, יוסי ורדי, דמות חשובה בקיבוץ - הנכד של בוסל והיום ראש המועצה האזורית - אמנם תומך בהפרטה, אבל הוא לפחות לא מסתיר את עובדת היותו פוליטיקאי".
דמות בולטת, שמתנגדת להפרטה, היא שוש הדר, וטרינרית צעירה, בעלת משפחה, שמפעילהקליניקה בקיבוץ. "היא באה מבחוץ, היא מצליחה והיא נגד ההפרטה". כתשובה לטענה, שאולי רק מישהו "חיצוני", שלא גדל כשעול ההיסטוריה והאבות המייסדים מונח על כתפיו, יכול היה ליזום ולדחוף מהלך לשינוי אורחות החיים בקיבוץ, מציין רובין ומצביע על שוש.
ואולי זה העניין? אולי פשוט אין כל כך חברים צעירים? ואלה שישנם, בני הקיבוץ, דור רביעי,מצדדי השינוי ומתנגדיו, אינם מוכנים להתלכלך בוויכוחים אידיאולוגיים כאלה? אידיאולוגיה לא מעניינת אותם, לא ככה ולא ככה.
הסרט של רובין לא עונה על השאלות, אבל אולי מציע תשובה בעיסוק הבלתי פוסק שלו בביתהסיעודי בקיבוץ. אימו של רובין בילתה את שנותיה האחרונות במוסד סיעודי, ורובין מספר שהעולהכלכלי היה גדול מנשוא; עד כדי כך שהוא נכנס לחובות. "זה משהו שהקיבוצניקים לא מבינים,שלהחזיק הורה קשיש בבית סיעודי בכזאת רמה עולה המון המון כסף". ההתלבטות נידונה לאורך הסרט, וכמה מהרגעים המרגשים ביותר מצולמים בתוך הבית הסיעודי. "אחרי הקרנת הסרט בקיבוץ ברעם", מספר רובין, "אמרו לנו חברים שם, שהוא הגיע בדיוק בזמן, כי הם בדיוק דנים בהפרטת הבית הסיעודי".
סוף דבר
"זהו סיפור ארצישראלי על החלום ושברו", כך נפתח סרטו של רובין. מיד אחר כך אנחנו צופיםבכבאים אוונגליסטים מניו יורק שבאו להיטבל בירדנית. "זה מדהים שלאותו מקום, שנטבל בוישוע המשיח, הגיעו גם החלוצים הראשונים, הקימו את הקיבוץ הראשון, וקראו לו דגניה". הסרטא מנם לא מתמקד ביסוד הרליגיוזי של הקיבוץ, "דת העבודה", אבל בהחלט מציג אותה בשברונה. מהבחינה הזאת הוא דווקא עלול לעשות שירות דוב לשיתופניקים. אבל רובין אופטימי. אף על פי שמעולם לא חי בקיבוץ ("לא היו מקבלים אותי עכשיו"), הוא צופה שהשינוי בכלכלה העולמית ותהליכים נוספים יניעו את הדור הצעיר בקיבוצים דווקא לצאת ולהקים קיבוצים חדשים בעתיד הנראה לעין.
"לא באתי סתם משוחד, אני באתי מטומטם לסרט, מתוך הנחה שההפרטה טובה רק לקיבוצים העניים, ולא לדגניה. עשיית הסרט רק חיזקה את הדעה שלי", הוא אומר.
פורסם ב"הדף הירוק", 1.9
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה