שטח ונפח

ג'ורונה. משחק

בשולי סצינת המחול הישראלית המפוארת עושות להקות קטנות את מה שהגדולות מתיימרות: יוצרות מופע שלם, מקורי והדוק שמרגש ומשאיר טעם של עוד. החדש של בת שבע מול "ג'ורונה" כמשל

  

המחול הישראלי עושה חייל כידוע. הלהקות הגדולות מצליחות בארץ ובחו"ל, ומטבע הדברים הן המפורסמות והמדוברות. ההצלחה, הדרישה והציפיות לעוד מאותו הדבר יוצרות בסופו של דבר תהליך של אסתטיזציה מוגזמת, והרגשה של אמנות שנעשית מכל הלב אמנם, אבל בשיטה של סרט נע, שנותן את אותותיו בתוצאה הסופית. כך להקת המחול הקיבוצית, וכך גם בת שבע, במופע החדש שלה, "מקרובה קביסה" (כוריאוגרפיה: שרון אייל). אמנם יש בו רגעים מפעימים ממש, אבל ביניהם דקות ארוכות של קטעים סתמיים. אולי זו היומרה למלא חלל גדול כל כך (במה גדולה, יצירה ארוכה ולהקה גדולה) ואולי זו הייתה התרשמות סובייקטיבית שלי. אבל לעובדה שהקהל שגדש את האולם ובא רגוע ובטוח לקראת יצירה קליטה ומהנה, חייבת להיות השפעה על הנסיוניות והתעוזה שמתבטאות בה. על עוד חיסרון אובייקטיבי אני מוכן להמר בסכום גבוה: הרקדנים הצעירים של הלהקות הגדולות הם שחקנים לא מספיק טובים.

לטעמי, מחול מודרני הוא קודם כל משחק, ומשחק הוא קודם כל הבעות הפנים. היחסים בינן לאלה של הגוף הם שיוצרים את האופי המייחד כל רקדן. בלהקות הגדולות חסר האופי הזה במקרים רבים.

ובינתיים, בשוליים, פועלות להקות קטנות, שגם הן זוכות לפעמים להכרה בינלאומית, ולרוב לתמיכה של מוסדות וקרנות, ומשם, כך מסתמן, מגיעים המופעים השלמים והמרגשים באמת. לאחרונה הומלץ כאן על הלהקות של נועה דר ושל עידן כהן, ועכשיו מגיע לבית גבריאל המופע "ג'ורונה". מופע מלא רגש, כאב והומור, מאת ניב שיינפלד ואורן לאור, שניהם בשנות השלושים לחייהם.

 שיינפלד, שנולד וגדל בחניתה, הוא רקדן וכוריאוגרף שבין היתר עבד עם להקת המחול הקיבוצית. שותפו ליצירה ולחיים לאור בא דווקא מתחום התיאטרון וכותרת המשנה של היצירה שלהם היא "יצירה לחמישה רקדנים ושחקן".

השחקן הוא כמובן לאור, והדמות שלו היא כנראה זו שנתנה ליצירה את השם. "ג'ורונה" בספרדית פירושה "בוכיה" ודמותו של לאור, דראג קווין (גבר המחופש לאשה, "דיווה", ללא נסיון הסוואה אמיתי) נמצאת כמעט לאורך כל היצירה על הבמה, ואף מובילה אותה על ידי שירה (מדומה כמובן, "ליפסינג" בלשון הז'אנר, כלומר הנעת הפה בצורה שמחקה את תנועות הזמרת האמיתית, שמושמעת ברקע).

תופעת ה"דראג" זכתה לפרשנויות רבות, ורובן עוסקות בדימוי הגוף הנשי מול הגברי, במשמעויות התרבותיות והנפשיות של איפור, לבוש ושפת גוף מינית, כמו גם בהערצת האם וקנאת גברים בנשים.

וב"ג'ורונה" אכן מתקיים המתח הזה, כשהדמות המרכזית בין הרקדנים היא שיינפלד, שנמצא על הצד השני של הסקאלה: גברי במובהק, אלגנטי סולידי ושקט, אבל תמיד מעורר איזה חוסר נחת ונראה כאילו הוא נמצא במקום לא מתאים. בין שני הקטבים רוקדות ארבע רקדניות הלהקה, וכל אחת עולם ומלואו. אולי זו ההדרכה של לאור בעל הנסיון בתיאטרון, וכנראה בחירה מוצלחת במיוחד של הרקדניות/ שחקניות, אבל השליטה בגוף, בפנים ובניואנסים של ההבעה האנושית בכללותה יוצרים את אחד המופעים הטובים שראיתי, בכל תחום שהוא. הקהל באולם הקטן בתיאטרון "תמונע" בתל אביב, בניגוד לקהל ב"סוזן דלל" אמנם נכנס מלא ספקות ומוכן לאכזבות, אלא שכאן ההנאה עלתה בהרבה על גודל הציפייה ולפי התגובות שהצלחתי לקלוט גם שאר האנשים בקהל הרגישו כמוני.

המופע המענג הזה, שיש בו גם לא מעט כאב (אבל אמנות גדולה מנחמת גם כשהיא עוסקת בכאב) מגיע בשבוע הבא לבית גבריאל. אם תהיתם על המבול (היחסי) של המחול העכשווי שמגיע לפריפריה - בבית גבריאל זו סדרה, לכברי מגיעים מופעים באופן קבוע, וגם לעמק יזרעאל. בנובמבר התקיימו הופעות מתוך פסטיבל "הרמת מסך" בגליל העליון, במחיר נמוך מאד - מדובר בין היתר ביוזמה של עמותת הכוריאוגרפים. אבל לאור ושינפלד דוקא מפיקים בעצמם את המופעים שלהם בפריפריה ומקווים לגלות שיש קהל שצמא ליצירות עם שטח ולא רק נפח.

(סיון שדמון)

פורסם ב"הדף הירוק", 3.9