על שתי הצגות

שתי הצגות פוליטיות במובהק שעלו לאחרונה מסמנות את הקצוות של הז'אנר. באחת הפוליטיקה נכנסת יותר מדי לחיי הגיבורה, והקהל מקבל דמות חלולה. בשניה נבחרה דמותה של נתיבה בן יהודה. ומה כל כך פוליטי בה?

"משאלה מכוכב", הצגת היחיד של סמדר יערון, בהפקת המרכז לתיאטרון בעכו, מבוצעת בכישרון, בטוטליות נדירה ובאמונה גדולה בצדקתה, אבל כל זה לא מציל אותה מלהפוך לתרגיל אסתטי מעניין, אבל חלול מכל בחינה אחרת.

ההצגה היא מופע ילדותי ואקסצנטרי, בו נסחפת יערון לפנטזיה תיאטרלית, במסגרתה היא מתחתנת עם מגן דוד גדול, נכנסת להריון ממנו, והולכת לירושלים כדי ללדת את המשיח.

מגן הדוד עטוף במה שיכול להראות כמו תכריכים, או אולי בד המשמש ליצירת "כתובות אש". הוא תלוי מהתקרה בכבל ומופעל על ידי יערון עצמה כך ששניהם עולים לאויר לפעמים, והיא רוכבת עליו, מנדנדת אותו, שרה לו ומדברת אליו, וכל זה בלבוש מינימלי. אין לי שום דבר נגד מיניות מוחצנת, אירוטיקה, עירום, ובטח שלא נגד הצבעה על הקשר בין מיניות ללאומנות, דת ומשיחיות, אבל כאן זה פשוט יותר מדי. סוג של קיטש למעשה, כמעט פורנוגרפי.

המופע הועלה בבכורה בתיאטרון תמונע בתל אביב, ובקרוב יועלה גם בגרמניה ובעכו. ביום אחר, ובחלל אחר, שנמצא, באופן סמלי כמעט, עמוק יותר באותו תיאטרון, הועלתה בכורה להצגה "בין הספירות", גם היא כמעט הצגת יחיד, וגם היא פוליטית מאוד, הפעם באופן הרבה יותר מורכב ומעניין.

ההצגה, מאת נעמי יואלי ועל פי ספרה של נתיבה בן יהודה (בשיתוף קבוצת התיאטרון רות קנר, שממצבת את עצמה לאחרונה כקבוצת התיאטרון הכי טובה בארץ), כוללת בעיקר את בת דמותה של נתיבה בן יהודה, והחיקוי המצוין נותן נופך הומוריסטי מרנין.

אבל הצחוק הופך מריר לעיתים, ממש כמו בחייה של בן יהודה. לקהל ניתנת פתאום הזדמנות לתהות על קנקנה של אותה דמות אייקונית, הפלמ"חניקית הלוחמת, זורקת כדור הברזל שהפכה לסופרת. פתאום ניתנת לקהל שהות לראות את הצד השני של בן יהודה, כשתיינית זקנה, שמעבירה לילותיה בבדידות רדיופונית, מחפשת (ומוצאת) "דברים טובים ושירים".

ההצגה מרומזת מאוד, אבל הדף המלווה אותה קצת פחות. שם מדובר על הלם קרב באופן ישיר, ממש כמו זה שכנראה סובלת ממנו בן יהודה, אחרי שיחידה קטנה בפיקודה נקלעה לאש תופת. יוצא שדווקא המציאות יצרה בעיננו דמות פלקטית של בן יהודה ואילו מתוך ההצגה עולה אפשרות מורכבת להבנתה של גיבורת התרבות הישראלית המיוחדת הזאת.

אמן המיצג הדס עפרת מלווה את ההצגה בהצבתה של מדורה ובעיצובה במרכז הבמה. הוא גם אחראי על עיצוב הבמה, שכוללת סדין מתוח עליו מוקרנת עבודת וידיאו. הליווי המוסיקלי של יוסי מר חיים הוא מצוין כרגיל, והשחקנים של רות קנר נפלאים, שוב כרגיל.

(סיון שדמון)

פורסם ב"הדף הירוק",  1.09