הפועל המזרחי

 ביום ג', 11.3, יתקיים בסינמטק שדרות מפגש נוסף בסדרת "הסרט הדיברות". האירוע, בהנחיית ג'קי לוי, עוסק הפעם בדיבר "כבד את אביך ואת אימך", ובמרכזו עומד הסרט המצוין "חלוצים" של סיגלית בנאי ואהר'לה כהן, בהפקתה של סיגל וענונו, תושבת יד מרדכי שגדלה בשדרות.

מתוך הסרט. מפגש תרבויות

"הסרט מספר את סיפורו של דור החלוצים, העולים הראשונים שהתיישבו בעיירה שדרות. הסיפור ההיסטורי מובא בעיניים שלהם, ומסופר בקולם, קול שהודחק בדיון הציבורי, ואם נשמע, היה זה רק בהקשר של עוול ושל קיפוח. הסרט רוצה להחזיר להם את הגאווה. לשפוך אור על סיפור ההקמה, שלב אחרי שלב... פסיפס של מפגשים, חומרי ארכיון, וסיפורים החושפים את התרמית הגדולה של הבאת העולים למדבר, החיפוש המתמיד אחר פרנסה, יחסי האהבה-שנאה עם קיבוצי הסביבה, שמצד אחד סיפקו לעולים עבודה, אך מצד שני הקפידו להיבדל מהם חברתית ותרבותית. בניית העיר לוותה במאבקים רבים: מאבק על פרנסה בכבוד, על חינוך דתי ועל זהות תרבותית כמו זאת שנשמרה בבית קפה קטן שבו נוגנה מוסיקה ערבית רווית געגוע, וממשיכה אצל נכד ששר במרוקאית שיר אהבה לסבתו. למרות הקשיים הוקמה עיר, נולד דור בעל ישראליות חדשה וייחודית, דור שרוצה להצדיע לדור ההורים ולתת לו מקום של כבוד, כחלוצים". כך נכתב בהודעה לתקשורת, ותיאור הסרט שבו מדויק.

נקודת המבט של הסרט היא נשית, אך לא פמיניסטית מתריסה. בתחילת הסרט מספרת אחת מהגיבורות, אם משפחת אוליאל (אימו של חיים אוליאל המוזיקאי) על קשיי הפרידה מהילדים שהיא ואימהות אחרות חוו. הן אומנם לא השאירו את הפעוטות לחסדי שומרת הלילה, אבל כן נאלצו להשאירם במעברה כשיצאו לעבוד כפועלות בשדות הקיבוצים, בניגוד למה שהורגלו בארץ מוצאם. ולא רק זה, אלא שההשפעה הישירה עליהן הייתה של נשות הקיבוצים, שייעצו להן לנהוג כך כדי לשפר את מצבם הכלכלי הרעוע. הסרט רצוף מפגשים מרתקים, כמו פגישה עם אריה אפרת, ראש המועצה האזורית שער הנגב בזמן הקמת המעברה, או הביקור של חיים אוליאל באמפי הנטוש של קיבוץ משמר הנגב ופגישה של מנהל המעברה עם ראשוני העולים שם.

הסרט עשוי בעדינות, וכך מוצגת במובלע גם האופציה לאפשרות של דו קיום עם הערבים, שאולי התאפשרה לרגע קצר עם העלייה הזאת. זאת על ידי סיפורו של בית קפה בסגנון ערבי, שאליו הגיעו גם השכנים מעזה כדי לשיר ולנגן.

בסך הכול, מדובר על תיעוד מרגש של מפגש תרבויות, שמזכיר כי ישראל היא עדיין סך כל המיעוטים שבה, למרות הניסיון של הממסד לדכא את ההבדלים ולהתיך את כולם (לפחות את היהודים) למקשה אחידה. לטעמי, החלק הכי מרגש בסרט הוא הקבורה הראשונה בעיירה הצעירה. השלטונות החליטו, שהנפטר בן העדה ייקבר באחד הקיבוצים השכנים, והתושבים, יהודים מסורתיים כמובן, החליטו להתנגד ובפרץ מחאה ספונטני (הם בכלל לא ידעו שזה נקרא הפגנה), הוציאו את הגופה, ואחרי התכתשות עם המשטרה הצליחו בכל זאת לייסד בית קברות משלהם. אכן חלוצים.