יום שישי, 8 במאי 2009

חדר אוכל עכשיו




היפר ריאליזם בשירות המהפכה. ציור של שושי חורש

התערוכה המרכזית של האירוע "חדר האוכל כמשל" ממוקמת בחדר האוכל של קיבוץ יפעת שחדל ממלאכתו, כשהוא מלא בשולחנות ומתפקד עתה כחלל תצוגה לתערוכה. הנה חמש עבודות של חמישה אמנים ואמניות 



מאות אנשים היו בפתיחת התערוכה "חדר אוכל כמשל" ביפעת, והם מדווחים על תערוכה מוצלחת ומרגשת. "בכל פינה ניתן היה לשמוע אנשים שמתדיינים על חדרי האוכל והקיבוץ והערכים ומעלים זכרונות", מספרת מיכל שכנאי, אוצרת התערוכה. "אני חושבת שהצלחנו ליצור אירוע תרבותי אחר , אשר מקרב את הקהל לאמנות, ולנושא התערוכה - חדר האוכל כמשל לקיבוץ ולחברה כולה. בניגוד לתערוכות אחרות - התערוכה הזאת לא באה לייצר מבט ביקורתי מלמעלה, אלא לחשוף את הקהל לשלל חוויות ועמדות , ובכלל לחוויה הכוללת שמייצר חדר האוכל".
האירוע בעיצומו, ולקהל נותרו עוד שלושה ימים להתרשם מעבודות של יותר מ-40 אמנים המציגים את "חדר האוכל שלהם".


על אותו סרט צילום

אילת. חינוך באמנות (כל התצלומים: סיון שדמון)


אברהם אילת

ב-13 בחודש יוני, 1974, היה האמן אברהם אילת חבר שמיר, ובאחד הימים קם בבוקר לעבודה בחדר האוכל, וגילה את שאריות ליל אמש. הסתבר, שהוקרן במקום הסרט השבועי, והלכלוך נשאר על כנו - בדלי סיגריות וקליפות גרעינים בכל מקום.
אילת, שהחליט לבצע "חינוך באמנות", אסף את כל השאריות ופרש אותן לעיני כול על כמה שולחנות. הוא תכנן, שחברי הקיבוץ יגיעו לארוחת בוקר בציפייה לחדר אוכל נקי, ובמקום זאת יגלו את המיצב, שכולל את שאריות ליל אמש, מה שאולי יגרום להם לתקן דרכיהם בהתאספות הבאה במקום.
הוא הוסיף עוד נושא, שכנראה, היה טעון באותם ימים. תחת הכותרת "כל השיטות לתפוס מקום" הוא תלה מהתקרה כיסא חדר אוכל, ליפף אותו פה ושם בחבלים ובניירות לניגוב ידיים. כנראה, אז היה צפוף בחדר אוכל של שמיר. אילת אף שרבט הזמנה לתערוכה, בעברית ובאנגלית, ותלה אותה בכניסה לחדר האוכל, וגם שלף את המצלמה שלו ותיעד את כל זה.
אבל הגורל שיבש את תוכניותיו. אותו בוקר היה הבוקר הנורא, שבו חדרו מחבלים לקיבוץ, השתלטו על המכוורת, ונעצרו בדרכם להגיע לחדר האוכל. שלוש חברות (שושנה גלילי, עדנה מור ויהודית סינטון) נהרגו, וחילופי האש הותירו פצועים וקיבוץ המום ושותת דם.
אילת, שהמשיך ותיעד את האירועים במצלמתו, מציג עתה ביפעת, פרט לשחזור המיצב ה"מלוכלך", גם תצלומים נבחרים מתוך סרט הצילום, שתחילתו בתערוכה המאולתרת שלו וסופו באירוע הטרגי. "הכול סבב אז סביב חדר האוכל", הוא אומר, "המחבלים ידעו שזה מקום התכנסות והיו בדרכם לשם".

תבנית נוף מעמד הפועלים/ות
שושי חורש

"שושי חורש, חברת קיבוץ הזורע, נזקקת לסגנון ריאליסטי, כשהיא באה לצייר 'נופים של מעמד הפועלים'", כתבה טלי תמיר על עבודותיה של חורש, כשהציגה בתערוכה "שבת בקיבוץ", במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן ב-98'.
"המבט שלה לא פונה אל השדות והמרחבים. הוא כלוא בתוך תבנית נירוסטה מבהיקה, לאחר שנשטפה במכונת הכלים בחדר האוכל בקיבוץ, בוהק נירוסטה מתעתע ויוצר 'פסי' שקיעה זוהרת, וקווי אופק עמומים. כמו ציור של רותקו, או כמו נוף רומנטי, אופקי, של 'הנזיר מול הים'.
"הפועלים, מאמיני 'דת העבודה', החווים את הטבע ואת האדמה בסוג של תודעה מפותחת, הפכו למעמד פועלים העמל בתורנות מטבח, אינו מרים את מבטו מעל גובה התבנית, ומתנחם בנצנוציה האירוניים של הנירוסטה. פרפרזה מקברית על השורה השירית, 'האדם הוא תבנית נוף מולדתו'. הנוף, אחוז בשתי ידיות, הפך לחפץ, נארז בתבנית, ניתן למסחור כ'נוף של מעמד הפועלים', נוף פטה מורגני, מתעתע, אשלייתי לחלוטין".
עבודות דומות מציגה חורש גם הפעם, ובהן ציור היפר ריאליסטי של תבניות נירוסטה בוהקות, זכר לשנות עבודתה במטבח בקיבוצה.
"בכלל עשיתי אותן בזמן שעבדתי במכבסה", מספרת חורש, "אבל גם הייתי שנים במטבח, ואני מניחה שיש קשר ישיר ל'נוף' שראיתי שם יום יום".
חורש עצמה הוסיפה הפעם בטקסט הנלווה, כי האפור הוא סוג של הצהרה למצב רוח של דכדוך ושל אופקים חסומים לה ולקיבוץ ובכלל. "המהפכה שכבר לא תבוא או זו שנכשלה", היא כותבת.
אבל דווקא באמנות היא מגלה את התקווה. "אמנות לא אמורה לשמש רק נחמה, משהו יפה כדי להסיח את הדעת, אלא צריכה לעורר ולהסיט את תשומת הלב למובן חיובי של החיים".
כאמור, כשציירה את הציורים האלה, עבדה במכבסה, אבל היא צברה גם ותק רב במטבח.

יש משמעויות מגדריות גם לדיבור על מעמד במקרה הזה?
"לא משהו מודע. כשציירתי את הסדרה, לא הייתי במודעות לאפליית נשים. אבל ברור שאפשר לקרוא את זה כך, וברור שבקיבוץ, כמו בעולם החיצוני, נשים נזרקו ונזרקות למקומות האלה, של העבודות ה'נמוכות', בשירותים וכדומה. הדגש שלי לא היה מגדרי דווקא, אלא כוון באופן כללי למעמד הפועלים והדפוקים, מכל המינים. אמנם האזכור של מרקס בכותרת נעשה באירוניה ובקצת הומור, כמובן, אבל אני כן מאמינה בתפקיד של האמנות כמשחררת ומשנה מציאות מקפחת".
בינתיים, היא מתכננת שינוי של המטבח הפרטי שלה בדירה בקיבוץ, ובין היתר, פותחת בו חלון. "חיפשתי קצת חומרים באינטרנט", היא מספרת, "ומצאתי שלפי בדיחה אחת, חלון המטבח הוא השקפת העולם של האישה".


מקומות קבועים

 תרצה כפרי והפינגווינים. מבטים ננעצים

תרצה כפרי

גם העבודה של תרצה כפרי הזכירה לי בדיחה. "כשהקימו את הקיבוץ היה מחסור בסכינים, וסביב שולחן חדר האוכל החברים היו מעבירים סכין מיד ליד, וכל אחד היה חותך את המנה שלו ומעביר הלאה", מספר חבר ותיק מדגניה א' (בסרטו של יצחק רובין "הקרב האחרון על דגניה"). "כמה שנים אחרי, היו אומרים שיש כבר סכין לכל אחד, ומה שמועבר מיד ליד ונחתך זה דווקא החבר".
בעבודה מוצגות בובות קריקטוריות של פינגווינים היושבים סביב שולחן, שעליו שוכב פינגווין כמוהם, אבל חשוף ופגיע יותר. "חכה עשרים שניות", אומרת תרצה, שגדלה בכפר מכבי, חייתה בגבעת חיים וכיום חיה במושב רם און שבחבל תענך, ומחזיקה סטודיו.
"אני זוכרת את רגע העזיבה של גבעת חיים", היא מספרת, "אחד מחברי הקיבוץ עמד ליד מכונת הלחם ואמר, 'מעכשיו תצטרכו לחתוך את הכיכרות בעצמכם...".
אחרי 20 שניות הפינגווינים מזיזים ראשם בבת אחת, ושוב דוממים. המהירות והפתאומיות של התנועה מבלבלות ומזכירות את אחת מתופעות העדר, שמתבטאת לפעמים ביתר שאת בחדר האוכל, כשנכנס מישהו מסקרן בדלת, והמבטים ננעצים בו.

 מסתכלים עליי

סודאי בסטודיו. מסתכלים עליה


מרב סודאי



האמנית מרב סודאי גדלה בנהריה, והיום חיה בגבת. כנערה, שהייתה חברה בשומר הצעיר, היא זוכרת היטב את הקיבוצים שאליהם נשלחו היא וחבריה למחנות עבודה, ובעיקר זוכרת את חדרי האוכל. "ההרגשה הזאת שמסתכלים עליך, זה משהו מאוד חזק", היא אומרת בסטודיו שלה בגבת, שם היא יוצרת וגם מלמדת ציור.
היא הגיעה לגבת לפני ארבע שנים, בעיצומה של קריירת אמנות ענפה בארץ ובחו"ל. היא ובן זוגה רון חיים בקיבוץ כחברים ("מרגישה חלק מהקהילה") ומגדלים שני ילדים. הוא עובד במפעל והיא עוסקת באמנות, לא רק בקיבוץ ולא רק בעמק, אלא גם בתל אביב ובחו"ל.
נדמה, שהיא מאוד אוהבת את הקיבוץ, את האזור, ובכלל את ה"בועה ההתיישבותית", כפי שהיא מכנה אותה. "יש משהו מיוחד בבועה הזאת", היא אומרת, "ואני שמחה שאני חלק ממנה".
בניגוד לצעירים אחרים שחזרו לקיבוץ, משפחתה הצעירה הגיעה לגבת כדי להישאר, ועדיין, היא אומרת, מסתכלים עליה כשהיא נכנסת לחדר האוכל. כנראה, משום שהיא לא סועדת קבועה במקום, אלא מגיעה רק לעתים, בעיקר כשיוצא לה ולבעלה להיפגש שם.
"מסתכלים עליי", כך היא קראה לעבודות שלה, שעשויות ממגשי פלסטיק של חדר האוכל, שעליהם מוטבעים תצלומים ישנים מחדר האוכל של גבת, בעיקר של נשים העובדות במטבח. פה ושם מציצה עין מתוך המגש, ולפעמים המזלג נראה כמעט כאילו הוא ננעץ בה.
אסף קצין, "צלם הקיבוץ", סרק תצלומים מהאוסף בארכיון, ובהם השתמשה סודאי.
"ראיתי את ה'קול הקורא', ולא חשבתי שיש לי 'זכות' להביע את דעתי או להשתתף", היא מספרת על תחילת התהליך. "אבל אז חשבתי שהם פרסמו זאת כקול קורא לכל אחד, והבנתי שאני יכולה לעשות עבודה טובה, גם אם לא עברתי את החוויה במלוא עוצמתה.
מיכל (שכנאי) פנתה אלי, והתחלתי לגלגל את הרעיון".
לסודאי, שלמדה באוניברסיטת חיפה שני תארים באמנות וביצירה. היא מספרת שגילתה, כי בגבת הסיפורים על הקיבוץ הישן נמצאים כל הזמן ברקע. "החברים כל הזמן משווים את אז להיום; ההפרטה בעיצומה והעצבים פה עדיין חשופים. אנחנו עדיין בשלבים של ניסוי ותהייה, ולא ברור לכולם מה התוצאות ומה השינוי".
מבחינתה, המגש מייצג "משהו ממוסגר, כתום בצדיו, מאפשר מקום למרפקים, לאינדיבידואליות". ועל אותו משטח היא החליטה להדפיס גם ברקוד, שמסמל יותר מכל את השינוי.
היא מתוודה, שלאט לאט הבינה ש"נדבקה", וגם היא מסתכלת על זרים בקיבוץ, מתוך הצורך לסווג - של מי אתה, למי באת, למי אתה שייך.

 פסנתר נופל בין הכיסאות

הפסנתר. קם לתחיה


אדם קלדרון

אדם קלדרון מפחד מהרגע שחדר האוכל בקיבוצו יפסיק לעבוד. זאת אף על פי, שזה כמה שנים שהוא שוהה בעיקר בברלין (שם עסק באמנות, בעיקר בווידיאו ארט, וגם יצר אלבום מוזיקה אלקטרונית עם תזמורת של 80 נגנים, שבו הוא גם שר). הוא בן 27, ועבודת הווידיאו שלו מציגה בחלק אחד את חדר האוכל ההומה של קיבוצו, בארי, ובחלק השני של המסך מתעמלת שברירית מקפצת על קורה.

אז מה יקרה אם היא תיפול?
"זה מה שיקרה", הוא אומר, ואז משתתקת המיית חדר האוכל בעבודת הווידיאו. המתעמלת ממשיכה בקפיצותיה על הקורה.
קלדרון מנסה להפיח חיים בחלל השומם (בדרך כלל) של חדר האוכל ביפעת, ולצורך כך הוא השתמש גם בפסנתר הכנף שנמצא בחדר האוכל, והוציא ממנו רצועות נייר אדומות, שנשפכות, כמו מוזיקה בסרט אנימציה, מתוך חלל התהודה של הפסנתר המוזנח.
"לא רק ביפעת עומד פסנתר גדול בחדר האוכל. זה היה הרי סטנדרט, ואחד כזה היה עומד כמעט בכל חדר אוכל, ומשמש את המוזיקאים השונים, החובבים וכמובן המקצועיים, בערבי חג ובאירועים אחרים".
מסתבר, שבעוד חדרי אוכל שנזנחו עומד פסנתר כזה, ונדמה שאם חדר האוכל המשתנה הוא משל לשינוי שקרה, קורה ויקרה בקיבוצים, הפסנתר הזה הוא מרכז המשל.


ילין, קלדרון והטקסט. לבחור שולחן

 התלבטות יומיומית
זיוה ילין




לאותו חדר אוכל (בארי) מתייחסת גם זיוה ילין, אמנית ואוצרת שמציגה אף היא בתערוכה. ילין,שמנהלת את הגלריה המצוינת בקיבוצה,בחרה את החלונות כדי לספר על מה שקורה לה יום יום, רגע אחרי שהיא עוברת את הסרט הנע של ההגשה ורגע לפני שהיא מתיישבת לשולחן.
"אני עובדת לבד ובאה לאכול לבד, ולכן אין לי שולחן קבוע וחברה קבועה בארוחת צהריים. לרוב, אני עומדת עם המגש ביד ומסתכלת מסביב, מנסה להחליט באיזה שולחן לבחור. לפעמים, אני מתיישבת לבד ומעמידה פנים שאני קוראת בעיתון, כדי להיראות עסוקה. לפעמים, אני מוצאת מקום בשולחן עם חברים, ולעתים, מסתבר שהחברות עסוקות בישיבה מטעם מקום העבודה, ואני נאלצת לעבור שולחן. בקיצור, זו התלבטות קשה ויומיומית".
את הסיפור, בזמן הווה, היא רושמת על החלונות בעזרת אותיות שבלוניות, משפט קצר על כל חלון, כך שהטקסט מקיף את כל חדר האוכל, ובעצם, את כל הקיבוץ היפה שנשקף מהחלונות.

פורסם ב"הדף הירוק", 5.09 

אין תגובות:

חפש בבלוג זה