 |
| נוף מתוך מונית ירדנית. קרוב וקל |
היא קרובה, נופיה הדרמטיים נושקים לישראל, המעבר קל ובהיעדר האפשרות של טיולים בסיני - זה הכי קרוב שאפשר להגיע למזרח התיכון. ירדן היא כבר מזמן הדבר הנכון למטיבי לכת עם סופ"ש פנוי.
שביל ישראל כבר הפך להיות נחלה של משוחררי צבא טריים ו/או חובשי כיפה. יתר נופי הארץ נכבשים בטיולי משפחה ותנועה, בצבא, עם חברים על ג'יפים וטרקטורונים, וירדן היא המקום לברוח אליו כדי לשמור על כושר הליכה, עם ארומה קלה של הרפתקנות ודרכון, אבל בזול. זו ארץ מדברית, כך שאפשר לטייל בה גם בחורף, וגם יש מים בשפע לקיץ (או חמים בחורף...). בקיצור - ירדן.
שביל ישראל כבר הפך להיות נחלה של משוחררי צבא טריים ו/או חובשי כיפה. יתר נופי הארץ נכבשים בטיולי משפחה ותנועה, בצבא, עם חברים על ג'יפים וטרקטורונים, וירדן היא המקום לברוח אליו כדי לשמור על כושר הליכה, עם ארומה קלה של הרפתקנות ודרכון, אבל בזול. זו ארץ מדברית, כך שאפשר לטייל בה גם בחורף, וגם יש מים בשפע לקיץ (או חמים בחורף...). בקיצור - ירדן.
כמו הנגב רק מלא מים
"אז מה, אתם בדרך לנגב או לירדן?" זו השאלה שצריך לשאול את גלעד בן צבי ובת זוגו מיכל הלפרין, כשרואים אותם אורזים תיקי טיולים לקראת טיול סוף השבוע שלהם.
בן צבי, 33, מדגניה א' במקור, הוא מדריך טיולים ותיק וסטודנט לביולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. בת זוגו מיכל, גם היא בעלת ניסיון בטיולים ובהדרכה בארץ ובחו"ל, לומדת פסיכולוגיה בחיפה ויחד הם שוכרים דירה בעוספייה. בן צבי ידוע כטייל וכמדריך עשוי ללא חת, ובהערכה גסה בילה יותר מחצי מלילותיו ב-15 השנה האחרונות תחת כיפת השמים. יחד ולחוד הם כבר היו בירדן כמה וכמה פעמים, ומתייחסים לנסיעה לשם כמעט כמו אל טיול רגלי "רגיל" לנגב או למדבר יהודה.
 |
| נוף בואדי דנה. לטייל לבד |
"תדמיין את הקניונים של הנגב או של מדבר יהודה, אבל עם מים זורמים".
נשמע כמו עין גדי.
"כן, רק שהמים זורמים לאורך קילומטרים רבים. בצדי הוואדי נובעים מעיינות שמימיהם טובים לשתייה, מעליהם צומחים 'גנים תלויים', וחלק מהמעיינות מספקים מים חמים לרחצה לילית מזדמנת..."
אבל בטח יש המון אנשים כל הזמן.
"פה ושם רואים איזה בדואי, אבל למזלנו הם מעשנים סיגריות בלי פילטרים, כך שאפילו אשפה מהסוג הזה לא תמצא שם. פרט להם - סיכויים גדולים שלא תפגוש אף מטייל בדרכך ולא תיתקל בזכר למטיילים הקודמים".
טוב, אז מתי יוצאים?
זה תופס
תיירים ישראלים וזרים רבים פוקדים את ירדן, רובם מבוגרים בני המעמד הבינוני שמגיעים בקבוצות מאורגנות. לצדם גם צעירים מכל העולם שטיילו ומטיילים בירדן הרבה פעמים כחלק מטיול גדול במזרח התיכון. (אגב, לעתים קרובות ישראל לא נכללת במסלול, בעיקר כי חותמת ישראלית בדרכון עלולה לסבך עניינים במדינות השכנות). ובכל זאת, לרוב גם כך נחשבת ירדן, בעיקר אזורי הטיולים הרגליים שלה, מחוץ למפת הטיולים. ובכן, לא לאורך זמן. נראה שיותר ויותר צעירים ישראלים, לרוב בוגרי "המגזר המטייל", בוחרים בירדן כיעד לטיולים רגליים ולינת שטח.
את יעל אבישי, בת 26, (במקור כפר ורדים והיום ירושלים) פגשנו במעבר הגבול הדרומי, לא רחוק מאילת ומעקבה. היא סטודנטית לחינוך במכללת ילין בבירה. בחודש האחרון הייתה לראשונה בירדן, ושבועיים אחר כך שוב נסעה. בשתי הפעמים המטרה הייתה טרקים ובשתי הפעמים היא נהנתה מאוד. היא בוגרת חוגי סיור כחניכה וכמדריכה, וכבר טיילה ב"חצי עולם", וגם בסיני לא מעט.
בשבילך זה תחליף לסיני?
"אני דווקא לא פוחדת לנסוע לסיני, אבל מסתבר שקשה ל'גייס' חברים לטיולים בהר הגבוה כמו פעם, ויכול מאוד להיות שהטיולים בירדן נכנסו למשבצת הזאת".
מכירה הרבה אנשים שמטיילים בירדן?
"כן, זה תופס. בינתיים אלה טיילים, בוגרי צבא, תנועה, משפחה וחוגי סיור, הסוג הזה".
מה כל כך כיף בירדן?
"המים! המון מים זורמים שם בוואדיות, גם בקיץ. והשילוב הזה בין מדבר למעלה למים למטה הוא פלא אמיתי. וזה גם הופך טיול ארוך להרבה יותר קל - לא צריך לסחוב מים על הגב!".
שווה כל גרוש (קירש)
מותר להיכנס לירדן ולטייל בה באופן פרטי ללא הגבלה. אבל חוקים לא ברורים אופפים את נושא הטיול בקבוצה, וברור אף פחות מה החוקים לגבי כניסה לשמורות טבע ולשהייה בהן. באופן כללי, קבוצה חייבת מדריך, ומרגע שהיא מוגדרת ככזאת יש לשלם מס ושוטר ירדני מצטרף לטיול. למזלנו, ההגדרה החוקית של קבוצה היא חמקמקה, ועדיף גם לא לספר את כל האמת על יעד הטיול. פטרה היא פשרה מקובלת על כולם, והמעבר הוא לרוב קל ונעים.
אחרי שעברנו את הגבול והחלפנו כסף. הדינר הירדני שווה היום כ-5 שקלים, ולטיול כמו שעשינו, כלומר שני לילות בשטח, נסיעה במוניות ותזונה שמבוססת על קניות בשוק - ארבע מאות שקלים השאירו אותנו על הצד הבטוח. תפסנו מונית למרכז העיר עקבה, מרחק של כרבע שעה נסיעה שעולה כשבעה דינרים.
המרחק מהתחנה המרכזית לשוק הוא לא גדול, ולמי שהולך לאכול ירקות וקופסאות שימורים מומלץ לקפוץ לשוק לפני העלייה לאוטובוס או המונית כדי להצטייד. המחיר: גרושים. כלשונו. לא כזה זול, אבל מה לעשות שיחידת הכסף הקטנה, החלק המאה של הדינר, ששמה "קירש", מבוטאת באופן שנשמע כמו "גרוש"?
המונית והאוטובוס כבר לא מאוד זולים, ומשך הנסיעה לתחילת המסלול יכול להגיע לשעה עד כמה שעות.
האווירה, בכל מקרה, ידידותית ובטוחה, פרט למקרים בודדים, בעיקר בצפון המדינה, שאליהם נגיע בהמשך.
במקרה שלנו, אפילו שמצאנו את עצמנו אחרי כמה שעות, לקראת שקיעה, בעיבורו של כפר קטן, וסמוך לבסיס צבאי, ההתייחסות הייתה ידידותית ומעלה. ירדנו מהמונית סמוך לשמורת הטבע "דנה", שבה תכננו להתחיל את המסלול. זוג חברים היה אמור להגיע במונית מצד צפון, אחרי טיול בוואדי "זרד" המפורסם, ולהצטרף. אלא שהם לא הגיעו. השמש התקרבה לאופק וצבעה את הוואדי העצום בצבעים מרהיבים, נהייה קר ואף ירד מעט גשם. למזלנו, גילינו שבכפר דנה, שננטש, ומעט התושבים שהוחזרו אליו על ידי ארגון תיירות אקולוגי בינלאומי מתפרנסים מתיירות - יש מלון ממש זול (כשישה דינרים לאדם בחדר שבו חמש מיטות), שם בילינו את הלילה. התקווה שהחברים הצפוניים יתגלגלו לאותו מלון הייתה קלושה, והקליטה הסלולרית גם היא אכזבה. אבל מחר היה אמור להתחיל יום חדש.
ובינתיים בוואדי זרד
 |
| מקומי בואדי דנה. להסתמך על רוג'ומים |
"הזרד (בערבית 'ואדי חיסה') התגלה כמסלול מדהים! אפשר ללכת מהר ולגמור אותו ביומיים וחצי, אבל אפשר גם לקחת שלושה או ארבעה ימים וללכת לאט, אפשר גם להביא אבובים ולהשתמש בהם, והכי כיף הם המעיינות החמים שנובעים שם".
ולא צריך מדריך או ניסיון קודם?
"אמנם שנינו כבר טיילנו בצורה זו או אחרת בירדן, אבל ממש לא חייבים. תחילת המסלול די ברורה, לאורכו אי אפשר לטעות, מים יש בשפע ובסופו 'זורמים' לכפר, משם אפשר לשכור מונית לאן שרוצים".
והייתם שם לבדכם?
"כמעט. היו עוד שניים שלושה זוגות, כולם ישראלים, קצת לפנינו או אחרינו".
חזרה לשמורת דנה, אנחנו הגענו בינתיים לתחילתו המשוערת של המסלול - אין סימון ברור, ויש להסתמך על תיאור המסלול בספר, עזרי ניווט רגילים, ורוג'ומים כמובן - ונפרדנו מנהג המונית. כל המקומיים, יש לציין, היו חביבים באופן נעים, אבל שמועות על מקומות פחות נעימים מגיעים מהצפון.
גרנט מספרת על הביקור בעמאן, שבו נתקלו היא ואביה בהפגנה ענקית, כנראה של עובדי מפעל או חברי איגוד, ומולם כוחות שיטור וצבא בכמות מפחידה. גם היחס מהפלסטינים בצפון המדינה עלול להיות קצת מפחיד.
אבישי מספרת על לילה שבו חנו לא רחוק ממטעים שבעליהם, כך הסתבר, היה בן למשפחת פליטים מעכו, ובמקרה או שלא במקרה גם היה שיכור ונשא רובה מסוג קלצ'ניקוב. "הוא לא התכוון להזיק, אבל זה היה קצת מפחיד", היא אומרת. "הוא הציק וניסה למשוך תשומת לב, וכנראה, בלילה גם יצא לצוד והקפיץ אותנו עם יריות פה ושם". כאמור, בדרום, שם רוב האוכלוסייה היא בדואית, היחס לתיירים בכלל ולישראלים בפרט הוא נימוסי ואדיב, וזה כולל גם ובעיקר את אנשי המשטרה.
את הלילה הבא בילינו מול המדורה, מוקפים צמחייה ענפה, מים זורמים, גללי חמורים מעטים ומיליוני
כוכבים מעל לקירות הוואדי העצום.
היה כיף, אבל היום למחרת היה אפילו יותר כיף - רוב ההליכה המתונה נעשתה במעלה ואדי גואר, שבו זורמים מים בין הסלעים וההרדופים - השיח ששורד את הרעייה המסיבית הודות לרעילותו - שפרחו בוורוד מסנוור.
לא רק טרקים
חסר רק קצת שירדן תהפוך להודו קטנה, אבל לפני כן היא צריכה להציע עוד כמה דרכים לסיפוק הטייל הישראלי דל האמצעים.
ג.א, 33, במקור מקיבוץ בצפון הנגב, גר היום בתל אביב ועובד כמאבטח, בילה כמה חודשים בהודו בזמנו. לפני כשנה הוא, חברתו ועוד שלושה חברים בשנות השלושים המוקדמות וללא ילדים, לקחו אוטו וירדו לסיני. בדרך הם קפצו גם לביקור בסלע האדום. "נכנסנו לירדן עם הרכב - תהליך די פשוט - ונסענו לכיוון פטרה, במטרה לבלות לילה ויום באזור", הוא מספר. "האוטו קצת התקלקל והמוסכים שם לא מאוד אמינים. הגענו למעלה ומצאנו הוסטל נחמד, שהזכיר קצת הוסטלים דומים בהודו. היו עוד כמה ישראלים.
בירה קצת קשה להשיג, אבל כשכבר מוצאים צריך להיזהר - יש שם סוגים עם שמונה אחוזי אלכוהול, ואם אתם רוצים לטייל למחרת עדיף להמעיט בשתייתה. אותו בחור, המוסכניק שגם השיג לנו את הבירה, גם לקח אותנו למחרת לסלע האדום בדרך שעקפה את הכניסה הרשמית. חסכנו כנראה משהו כמו 20 דינר, והיה מרשים".
ומלבד זה, מצאתם מה לעשות?
"האמת שתכננו לעבור לסיני כבר באותו ערב, אבל כנראה שלא תכננו מספיק טוב, כי הסתבר שהמעבר לישראל נסגר בשמונה בערב, ונאלצנו לישון עוד לילה על החוף בעקבה".
ואיך שם?
"היה בסדר, היו מסביבנו הרבה מקומיים שישנו גם הם על החוף".
איך הייתה האווירה?
"היה ממש כיף. אחלה אנשים. לא צללנו, אבל אומרים שהאלמוגים שם נראים כמו האלמוגים שהיו באילת לפני 20 שנה".
את המסלול של אותו יום (ושל הטיול בכלל, בעצם) סיימנו בכפר קטן בהרים, בשעה ארבע אחר הצוהריים, ומשם, הודות לכמה מקומיים שהפעילו את הקשרים (ואת הטלפונים הניידים), מצאנו את עצמנו דוהרים לכיוון הגבול במונית (עד הכביש הראשי מומלץ לשבת בתא המטען הפתוח מאחור), כדי לא לאחר לחזור לארץ.
ספי ועינת, שחששו להיתקע באילת אם לא ישיגו כרטיסי אוטובוס, העדיפו להעביר את הערב ואת הלילה במלון בעקבה. "היה מגניב", מספרת עינת, "השוק היה הומה אדם. מצאנו חדר במלון ג'יפה עם מרפסת ממש מעל השוק. זה עלה לנו 70 - 60 שקל ללילה, כלל מים חמים, שירותים וכדומה. ירדנו למטה ושתינו קפה, הסתובבתי קצת לבד בשוק והיה כיף. האנשים מסבירי פנים, לא שואלים מאיפה אתה בא, וגם כשאמרנו שאנחנו מישראל, זה התקבל טוב. יחסית לחברה מוסלמית קל שם בתור אישה, ואם היה לי עוד יום הייתי הולכת לראות את הים".
אבל לא נשארתם.
"לא הייתי נשארת בעקבה כמה ימים, כי בסך הכול די משעמם שם. בשבילי ירדן זה טיולים רגליים".
המדריך לטרמפיסט בירדן
 |
| טרמפיסט בירדן |
אבל גם בעזרת הספרים הנכונים, עם קצת ניסיון ותעוזה, זמן בשפע ושליטה בסיסית בערבית אפשר לטייל בקלות יחסית באופן עצמאי ובטוח לגמרי בדרומה של ירדן. צפון ירדן היא סיפור אחר, ויש בה הרבה יותר מקומיים ממוצא פלסטיני ופחות בדואים. אחוזי הפלסטינים באוכלוסייה גדלים באזור הקניונים שממזרח לים המלח, ומצפון לים המלח הם כבר הרוב, ולכן, שם עדיף לטייל באופן "רשמי" ובקבוצה מסודרת. טיול בעקבה, בפטרה, בוואדי רם ובסביבותיהם לא דורש שום הכנה - פשוט לארוז ולנסוע. אם חשקתם בטיול קצת יותר מאתגר, כדאי להתייעץ במישהו שכבר עשה את זה וגם להצטייד ב"תנ"ך" של הטרקים בירדן, שנכתב על ידי ישראלי, אבל באנגלית.
(Itay haviv (desert breeze, 2000 תמצאו כל מה שצריך כדי "לעשות" את הקניונים המופלאים הנחבאים בין רמת המדבר לערבה הירדנית. עוד ספרים שבהם אפשר לעשות שימוש:
"אל קניוני מואב ואדום" של שוקה רווק (עוד עליו בהמשך) ושל אבי שמידע (טבע הדברים, 2000). ספר זה מעט פחות מדויק מספרו של איתי חביב וגם כבד יותר, אבל מרתק בפני עצמו.
Jordan: walks, treks, caves, climbs, canyons/di taylor and tony howard הוא ספר שניתן להשיג בקלות בחנויות הספרים בירדן (בעקבה, למשל) והוא נותן מבט על אזורים ששני הספרים הקודמים מתעלמים מהם, כמו החצי הצפוני של ירדן ואזור ואדי רם. יש לשים לב, שמתוארים בו גם טיולים רגליים אבל גם טיפוסי סלע ומצוקים.
אפשר גם בקבוצה
מי שרוצה בכל זאת לעשות את טבילת האש בקבוצה, ולעומת זאת, לא רוצה ללון בבתי מלון, יכול להשיג די בקלות את שוקה רווק. העדויות מספרות על טיפוס מרתק ומדריך ותיק, שמוציא קבוצות לטיולים רגליים מאתגרים, על בסיס מלון מיליון כוכבים, כלומר תחת כיפת השמים. גם גלעד בן צבי, שמוזכר בכתבה, מתחיל לעסוק בכך. באתר סלמטק יש מידע ופורום פעיל ויעיל בכל מה שקשור בטיול שם.
למעשה, יציאה בקבוצה כזו היא תרגול מצוין למי שמעדיף את הפעם הראשונה לעשות עם בעל ניסיון. חברי הקבוצות של שוקה ישנים אמנם בשטח, קונים את האוכל בשוק של עקבה וסוחבים אותו על הגב (וגם זה לא בהכרח - הרבה פעמים הם פוגשים גמלים או ג'יפים שמחכים להם בחניון הלילה), אבל פרט לכך מדובר בקבוצת תיירים חוקית למהדרין. מיניבוס לוקח את כולם לשם ובחזרה, ושוטר ירדני מתלווה אל הקבוצה במשך כל זמן השהייה.
פורסם ב"הדף הירוק", 29.5.08
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה