זהירות דרכים

הכותב (מימין) ואחיו אריאל. עם הדודג' ראם

בבר המצווה (הפרטי) שלי, בעוד שרה'לה שרון מרקידה את האורחים במעגלים, יצאתי עם חבר לכיתה מחדר האוכל וברכיבה מהירה על האופניים סרקנו את מכוניות האורחים שמילאו את רחבת המטבח ואת הדרך עד לשער הקיבוץ. לאמי המודאגת מההיעלמות לא הייתה סיבה ממשית – לא העזנו להוריד אף סמל או צלחת ממכונית.

בשבילנו, כל אאודי או מרצדס חדשות היו יצירות חד פעמיות ומושלמות, ואפילו נגיעה בהן הייתה חילול קודש.

באותה שנה אני ואחי כבר חלקנו מחשב (קומודור 64 הקלאסי) ומדפסת ובמאמץ משותף איתרנו את כתובות הדואר (מי חלם אז על דוא"ל) של חברות אירופאיות יוקרתיות כמו פרארי ואלפא-רומאו, ניסחנו מכתב באנגלית בו הבטחנו את אהבתנו הבלעדית למותג וביקשנו שישלחו קטלוגים וסטיקרים. את המכתב הדפסנו תוך כדי שינוי שם החברה, שלשלנו לתיבת הדואר במזכירות וחיכינו. באותה שנה שברה אמי את הרגל והסטיקר המפואר של פורשה (את החומר הכי איכותי שלחו דוקא וולבו, ואתם שם בפרארי – לא שוכחים לכם את ההתעלמות!) מצא מקום של כבוד על אחורי הכסא של הקלנועית שהיא קיבלה.

בתקופה ההיא הייתה לשנינה בעינינו פסיקת מדענים מתחילת אותה מאה שקבעה שנסיעה מעל מהירות של 30 קמ"ש מזיקה לבריאות. הם נדרשו לסוגיה עם המעבר מכרכרות לרכבות מהירות ומכוניות, ובעיני ילדים שפוסטרים של למבורגיני קונטאצ' עיטרו את חדריהם הקביעה נשמעה מגוחכת בלשון המעטה.

כמו שברור מכל זה, האהבה למכוניות המעוצבות קיבלה אופי פטישיסטי, ומישוש דפי הכרומו הבוהקים של מגזין אוטו התעלה אפילו על מגזינים דומים שמנקזים אליהם תשוקות של נערים צעירים בדרך כלל.

האם כל זה קשור לעובדה שגדלנו עם צי מכוניות אחיד שמורכב בעיקר ממותג היוקרה היפאני סובארו, וההבדל בין הפרטים השונים היה ברמת הגימור – סטיישן או פרייוט, גיר אוטומטי או רגיל? אולי.

הייוויי מדברי

דבר ראשון שעשינו אני ואחי אחרי הצבא היה לטוס לניו יורק ולקנות כלי רכב. זה כבר היה אחרי שבתור היפים צעירים גנזנו את הפנטזיה על מכונית הספורט באוטוסטרדות גרמניה והחלפנו בחלום לגמוע בנסיעה איטית את המרחבים של מכורתינו אמריקה. וזה דרש כבר ואן אמריקאי בו יכולנו גם לישון בלילות. היה קר שם, והחימום לא פעל, ובחלומותינו הרכב הישן הכבד והגדול הפך לפולקסוואגן עם סמל השלום העולמי בצבעי הקשת, והסתיו הצפון אמריקאי לקיץ של אהבה. התעוררנו אחרי חודש בעיירה קטנה באמצע שום מקום בקליפורניה עם גיר גמור ומכרנו את המפלצת היקרה והמזהמת במאה דולר. ירדנו למקסיקו ואת דרכנו שם עשינו ברגל, בטרמפים וברכבות שנוסעות 30 קמ"ש. מה, לא יותר בריא? 

(סיון שדמון)

פורסם ב"הדף הירוק", 10.07