יצאה גבר

ליאור, מתוך הסרט. מטלטל

הסרט "אמא, לא הרגתי את הבת שלך" בוים על ידי הבמאית אורנה בן-דור, ומוצג בפסטיבל קולנוע הנשים הבינלאומי שמתקיים ברחובות, בשבת הקרובה. לנושא הסרט יש נגיעה ישירה לנושא המגדר אמנם, אבל קשה להחליט לאיזה צד – כי במרכז הסרט נמצא ליאור, בן 25 היום, שגדל כאישה בקיבוץ השוכן ליד ים המלח, ובשנים האחרונות החליט לשנות את מינו ולהפוך לגבר

הסרט מטלטל. גם אימו רבקה, כרגע בתהליכי עזיבת הקיבוץ, משתתפת בסרט ונחשפת נפשית לעיני הצופים, ובעליל נראה כי התהליך קשה לה מאד. אנחנו עוקבים אחרי ליאור כשהוא נפרד מהקוקו שלו, מפתח קול עבה, זיפים על הלחיים ולנגד עינינו הופך מאישה צעירה לגבר. את יובל, בן זוגו של ליאור, שגם הוא נולד וגדל כאישה, מלוות המצלמות בתהליך המשפטי לקראת שינוי המין בתעודת הזהות, וביחד הם מצולמים ברגעים אינטימיים ובציבור.

יובל תומך בליאור לאורך כל הדרך והקשר הזוגי ביניהם הוא מרגש ובלתי שגרתי. המחוות הגופניות והאחרות, בתוספת הידיעה שהם לא זכרים מלידה, מבלבלים את הצופה וגורמים לו לשקול מחדש את הדרך בה הוא מחלק את העולם לנשים וגברים.

לא אפל ומפלצתי

ליאור, שזהו שמו האמיתי אבל את שאר הפרטים הוא מעדיף להשאיר חסויים, נולד כנקבה וגדל כילדה בקיבוץ. פרט למשקל העודף שלו ("היה לי קל להסתתר בתוך כל הגודל הזה", הוא אומר בסרט) והעובדה שאיבד את אביו בגיל צעיר, היה ילדה נורמטיבית ואף פעילה חברתית. כבר בנערותו נמשך לתקשורת ועבד בטלוויזיה הקהילתית באזורו, התקבל ליחידת ההסרטה היוקרתית של צה"ל ומאז חי בתל-אביב ועובד בתחום הטלוויזיה. כך הכיר את הבמאית, ובין היתר בזכות רגישותה בחר לעבור את כל זה עם צוות צילום שילווה אותו.

ההחלטה לעבור את התהליך היא אמיצה מאד לבדה, ואתה הוספת עליה את ההחלטה לעבור את זה מול המצלמות.

"זו באמת החלטה מאד קשה, שכוללת ויתור על הפרטיות. והיום, עם יציאת הסרט לאקרנים, אנחנו מתמודדים עם זה ביתר שאת".

איזה סיכון יש בה?

"מעכשיו לא אדע בעצם אם אנשים סביבי יודעים מה עברתי או לא. יכול להיות שכולם יידעו או רק חלקם ואני עלול למצוא את עצמי עסוק בלנחש מי יודע ומי לא".

ובכל זאת למה החלטתם בעד?

"אני ויובל, בן זוגי, ראינו בזה שליחות. אנשים נוטים לדעות קדומות וסטריאוטיפים, ומדמיינים טרנס סקסואלים כאנשים משולי החברה, וכמשהו אפל ומפלצתי. אנחנו הופענו כדי להציג את הצד שלנו: אני גבר שנולד בגוף של אשה, ומתמודד עם זה על ידי תהליכים לשינוי מין. גם יובל הוא כזה, וזה לא מפריע לו להיות איש הייטק וספורטאי. בקיצור, אנחנו אנשים ממרכז החברה, שהגיעו למסקנות בעלות משמעות עצומה לגבי עצמם וסביבתם, מתמודדים איתן וחיים עם זה, וגם רוצים לעזור לאחרים".

מה עיקר הקושי בתהליך?

 "ההתמודדות עם הרגשת הבגידה בחיים הנורמטיביים. 'איך אני, בן אדם כל כך נורמלי, פתאום רוצה לשבור את כל החוקים ולעשות משהו שמזעזע את ההנחות הכי יסודיות של החברה האנושים הקיימת?', שאלתי את עצמי. והתשובה היא שאין ברירה. וכל פיתרון אחר היה משאיר אותי מתוסכל".

והתשובה השנייה היא שזה עושה אותך לא סטנדרטי, אבל לאו דוקא "לא נורמלי".

"נכון, ובזה אפשר לסכם את השליחות שלנו. אנחנו מראים לעולם שהשינוי פירושו חיים טובים יותר".

מתי בעצם הרגשת שאתה זכר ולא נקבה?

"מאז ומתמיד, כנראה. כמובן שלא ידעתי איך להתייחס לזה ולא העליתי על דעתי שאני טראנס. לא יכולתי, כי לא היה לי אף קצה חוט בחיים. לא מידע ובטח לא הבנה ועזרה מהסביבה. אבל תמיד רציתי להיות כמו אבא. בסרט רואים תמונות שלי במדי הצבא של אבי, בגיל שש. איזו ילדה כל כך רוצה להדמות לאבא? ועוד מתעקשת לאמץ סממן כל כך גברי בהוויה שלו?"

זו שאלה שאתה מפנה לאמא שלך בסרט, והיא מצידה שואלת רטורית "מי העלה על דעתו?"

"נכון, ואולי זו חלק מהמטרה של הסרט. שאנשים כן "יעלו זאת על דעתם", ויהיו קשובים ופתוחים. לי היה מאד קשה להבין שאני צריך לעבור את התהליך הזה, וזה לווה על ידי פסיכולוג. אולי הניסיון שלי יכול לעזור לאנשים שגדלים במצב הלא נוח הזה, ואולי יציאה מהארון תציל אותם מחיי בדידות".

לאלף את הקול הקטן

"ברגע הזה הייתי בודד, הרגשתי מה זה בדידות. ידעתי שזו בדידות", מספר יובל בסרט על הרגע בו גלש לראשונה לאתר שמסביר מה זה שינוי מין והבין שהוא רוצה את זה. "כל סעיף שהיה כתוב שם, רציתי בכל ליבי". הוא אומר. יובל הוא בן 32, נולד וגדל במרכז הארץ, ועובד בתחום ההייטק. בסרט אנחנו פוגשים אותו כאדם שנראה ומתנהג כגבר לכל דבר, ובאתר של הסרט הוא כותב שמהרגע שלמד להתלבש לבד החל להתלבש כבן.

"אני זוכר את המשבר הפיזי הראשון, שקרה בעקבות התפתחות החזה הנשי שלי. צמיחת החזה דחתה אותי, היא הייתה משהו שלא קשור עם העצמי הפנימי. החזה היה דבר שצריך למחוק, לא יכולתי עוד להסתובב ללא חולצה ונדרשתי להסתיר אותו. וכניגוד לכך- חיפשתי להחצין את עצמי כאחד עם שיער קצר, שרירי ולא רציתי להוריד שערות מהרגליים". הוא כותב, ומסכם את עניין השינוי כהצלה ממש: "אני מאמין, שאם לא הייתי מוצא את הפתרון הזה באותה נקודת זמן, כנראה שלא הייתי נשאר בחיים. אין כאן שום אלמנט של בחירה, זה פשוט אני".

כבן זוג הוא מקיף באהבה את ליאור, תומך בו בתהליך הקשה, ומייצג את הצד בחברה האנושית שמכיר בצורך ומקבל באהבה שינוי כזה. וליאור כותב: "עם הקבלה העצמית שלי התחלתי בשיחות יציאה מהארון. הן לא היו פשוטות. הן היו קשות, משפילות בחלקן, מלאות בבורות וחוסר ידע".

למה אתה בעצם מתכוון כשאתה אומר יציאה מהארון?

"השינוי החיצוני, בעקבות זריקות ההורמונים הזכריים, קורה לאט לאט. אבל העניין הלשוני והמילולי הוא קריטי. בשפה העברית ההבחנה בין זכר לנקבה היא משמעותית מאד, ולהתרגל לדבר אל עצמך בנקבה, להתייחס לעצמך כנקבה - בסרט אני קורא לזה "לאלף את הקול הפנימי" - הוא הקשה. ומהרגע ששכנעת את עצמך, אתה מתחיל גם לדרוש התייחסות כזאת מהחברה. וזה כבר קשה מאד".

ואיך הסביבה הקיבוצית הגיבה לשינוי?

"כשיצאתי מהארון כבר לא חייתי בקיבוץ, אבל אימי חיה שם וביקרתי די הרבה. הופתעתי מאד לטובה מהדרך שבה החברה הזו, לכאורה סגורה ושמרנית, התמודדה עם השינוי שלי. יום אחד נכנסתי לחדר אוכל ושניים ממקימי הקיבוץ היו שם וניגשתי לדבר איתם. כנראה שהשמועה הגיעה לאוזניהם והם כיבדו אותי ופנו אלי בלשון זכר. זה מאד שימח אותי. בכל מקרה הבנתי מהר מאד שמה שאני עושה לא משנה את האופי שלי ושל הקיבוץ שלי. ואני חושב שדווקא הערכים עליהם גדלתי נתנו לי את תחושת השליחות שהניעה אותי בתהליך".

אבל בסרט מוצגת פגישה שלך עם בני הכיתה בקיבוץ, שקצת כועסים כשאתה לא מבין שגם להם זה לא קל לקבל ולהפנים את השינוי.

"נכון, וזה עוד חלק קשה בתהליך: להבין שלצד השני, במקרה הזה כל העולם כמעט, גם לא כל כך קל עם העניין".

אבל את הקושי עם ההתמודדות מייצגת יותר מכל אימך, רבקה. אתה כועס עליה שהלבישה אותך בשמלות.

"כן, אין ספק שזה היה תהליך מכאיב לשנינו. היא הרי גידלה בת במשך 22 שנה, ופתאום קיבלה בן. התהליך אצלי כלל גם טיפול פסיכולוגי, והסך הכל היה בשבילנו מהפך גדול בחיים. אימי רצתה לעזוב את הקיבוץ מאז שאבי נפטר, ורק אחרי שעברנו מה שעברנו ביחד היא תפסה אומץ סוף סוף ועשתה את זה.

גם לה יש דף באתר האינטרנט של הסרט המרתק, ובו היא כותבת "המסע הארוך שמתחיל אי שם במקום כל-כך בלתי ידוע וצפוי, כל-כך שונה ואחר מהמוכר, כל-כך קשה בלקבל ולהשלים, מסתיים (ואולי אף פעם לא) בקבלת בן מאושר, רגוע, נינוח, הפטור מסערות, מאבקים, מלחמות פנימיות בלתי אפשריות. בקבלת בן מקבל, פתוח, משתף, נותן, בטוח ומאושר. בן אוהב ואהוב כל-כך. אשרי שזכיתי לכך!". 


פורסם ב"הדף הירוק", 7.9.07