יום רביעי, 8 באוגוסט 2007

מול החומה החילונית



גפני. במכנסיים
האמנית נעמי גפני מחייבת את מי שמכיר אותה לשבור את כל המסגרות שהכיר עד היום ולראות אותה כיצור עצמאי ופרטי. זה לא מפריע לה לצקת באמנות שלה נוכחות פוליטית קבועה. פגישה עם אישה בלתי שגרתית בהחלט, שהתערוכה שלה מוצגת עתה במשכן לאמנות בעין חרוד

כתב של העיתון "מקור ראשון" התקשר לנעמי גפני וביקש לראיין אותה. "הוא רוצה לדבר על פוליטיקה, אומר שזה מה שימשוך תשומת לב לאמנות שלי", היא אומרת, "ואני מנסה להימנע מזה, לא רוצה שישייכו אותי". אבל זה כנראה בלתי אפשרי. אחרי הכול גפני היא אמנית ירושלמית דתייה, שמציגה את עבודותיה במחוזות השמאל המובהקים של האמנות העכשווית. וגם נושא התערוכה טעון: מתוך הציור שלה עולה רושם עז של מחאה פוליטית הנובעת מגיחות שבועיות של גפני אל מעבר לקו הירוק ולחומת ההפרדה. לשם היא נסעה כדי לבקר את בנה ראובן, שבחר לעזוב את ירושלים עם אשתו, ולגדל את בנותיו במצפה דני, התנחלות קטנה ליד רמאללה, שמוגדרת "מאחז בלתי חוקי".

לעומת האופי המינימליסטי והאפל, לפעמים מיסטי וקודר ממש, של עבודותיה, מתגלה גפני כאישה מלאת השראה, עליזה וחופשייה, שבשנים האחרונות אף מרשה לעצמה ללכת ללא כיסוי ראש ובמכנסיים, למרות הסביבה הדתית הקפדנית בה היא גדלה וחיה כל חייה. ציוריה יוצגו החל ממחר יום ו', בתערוכת יחיד במשכן לאמנות בעין-חרוד.

גפני, 63, הציגה בעבר בביאנלה לרישום, בבית האמנים ובארט-ספייס בירושלים, וגם בגלריה טובה אוסמן בתל-אביב ובתערוכות קבוצתיות רבות. זו גם לא פעם ראשונה שהיא מתמודדת בציוריה עם נושאים טעונים פוליטית. לפני מספר שנים הציגה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד את "לטרון - אתר בזיכרון", תערוכת ציורים שנעשו בהשראת האסתטיקה והמשמעות הפוליטית של אתר ההנצחה לחיל השריון.

"אני אדם פוליטי, שבודק גבולות ומסתכל על הכול מהצד", היא אומרת, "אך האמנות דורשת ממני להפשיט הכל ממשמעות ולסגל ראייה בראשיתית, נטולת דעות קדומות על האובייקט".

זה עניין לא קל בכלל, ובטח לא לך כדתייה.
"נכון. אבל הקשר בין הדת לאמנות יותר מורכב מזה. פעם חשבתי שאין דבר כזה להיות קצת דתי. או שאתה דתי או שלא. וגם חשבתי שאין דבר כזה אמנות דתית. החזקתי בדעה שגבולות האמנות הם גבולות היכולת, הדמיון והכשרון של האמן, והגבולות שהחומרים מציבים בפניו. לכן חשבתי שרק חילונים יכולים להיות משוחררים מספיק כדי להיות אמנים אמיתיים. אבל היום אני רואה את זה בצורה פחות נחרצת, ואולי הודות לכך אני מרגישה שאני מצליחה ליישם את האמנות כדרך לביטוי עצמי".

העברת בעלות

"הוריי היו ייקים חרדים וציוניים שברחו מגרמניה בדיוק מאותן סיבות ששאר היהודים ברחו משם בשנות השלושים", מספרת גפני, כמעט נערית בדיבורה וצעירה ברוחה, בדירתה ברחוב הפלמ"ח בירושלים. היא מתגוררת שם עם בעלה, ישעיהו גפני, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל ומרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. לזוג ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, כולם מבוגרים שכבר הספיקו לעזוב את הבית ונשארו דתיים באורח חייהם. שלושה גם בחרו להמשיך ולחיות בתחומי הקו הירוק.

אביה של נעמי היה עורך דין בשירות המדינה והתפרסם כשצורף כחבר בצוות התביעה במשפט אייכמן, ובילדותה נדדה אתו המשפחה מיפו של שנות הקמת המדינה ("מאוד אהבתי את הסביבה המגוונת, בין העולים הבולגרים והערבים שנשארו"), לירושלים עם הקמת קריית הממשלה בגבעת רם ואז לרחוב בן-יהודה בתל-אביב בשנות החמישים ("הייתה שם קהילה קטנה של חרדים ייקים").

ואיך הגעת לאמנות?
"הייתי ילדת סנדוויץ' בעייתית, ובגיל 12 שלחו אותי הורי ללמוד ציור בבני ברק, אצל מורה צרפתי שקיבל רק בנות".

חרדים מעודדים נטיה לאמנות?
"היום זה מקובל, פעם פחות, אבל ההורים שלי היו משכילים ופתוחים. בכל מקרה לא דובר ממש על אמנות אלא יותר על טכניקה. הוא לימד אותנו להעתיק גלויות נוף מאירופה וקלאסיקות, יופי ערטילאי ורחוק. לא היה שום קשר בין מה שציירנו לאסתטיקה שסבבה אותנו או לנושאים שהעסיקו אותנו, ובטח שאסור היה לנו לצייר את עצמנו או מודלים אנושיים".

הפגישות בבני-ברק לא התפתחו לקריירה בזמנן, ונעמי הצטרפה לתנועת הנוער "עזרא", ויצאה לשירות לאומי בקיבוץ דתי במסגרת הנח"ל. אחרי זה היא רצתה ללמוד בבצלאל, אבל הוריה לא הרשו. "אם תתחתני ובעלך ירשה, תלמדי בבצלאל", היא נזכרת שאמרו, "וזו בהחלט הייתה הרגשה קשה, של העברת בעלות מאב לבעל. הנושא הזה בעייתי בעולם הדתי, אבל גם בעולם החילוני הוא לא תמיד רחוק מכך".

ואיך קיבלת את זה?
"בצייתנות גמורה. היום כבר השלמתי אתה, אבל היו תקופות שהיא נראתה לי זרה".

והצייתנות היא תמיד מכיוון הגברים לנשים?
"לאו דווקא, גם בנים זכרים עושים מה שההורים אומרים. אבא שלי נהיה עורך דין כי אביו רצה שיהיה. רק בערוב ימיו הוא נזכר שהיו לו עוד תחומי עניין. בכל מקרה היום אני רחוקה מאוד מהתפיסה הצייתנית ההיא".

וכבר אז, כנראה, היו דרכים לעקוף את הצווים המשפחתיים. את השנים בשנות העשרים המוקדמות בילתה בניו יורק, גרה אצל דודתה, שם ולמדה עיצוב חלונות ראווה. "זה היה כמו סרט, קבוצה של צעירים פרועים, כל אחד מרקע אחר, שלימדו אותי לשתות ולבלות במסיבות".

איך ההורים שלך התייחסו לזה?
"זה היה בשבילי הטיול הגדול של אחרי הצבא, וזה כבר התחיל להיות עניין מקובל. וחוץ מזה הורי היו פתוחים ושונים. אמי נהגה לארח כל מיני אנשים בבית שלנו. את אחד מהם, צעיר בריטי יהודי בשם מייקל שבילה שנה בארץ והיה בעליו של אופנוע גדול, פגשתי לילה אחד בדרך לשירותים. היינו חברים אחר כך כשנה".

ומה עם חתונה וילדים?
"אתה רואה, בתוך הגידול השמרני היו מעין מובלעות שהרשו קצת חופש. היו לי חברים פה ושם אבל לא מצאתי את האחד, והלחץ מצד החברה היה נסבל. כנראה שברגע שאתה סוטה מהתלם אתה מבלבל את המסגרת ולא כל כך יודעים מה לעשות אתך. וגם סמכו עלי כנראה, למרות הכל. אבל כן היו לי חששות שלא אמצא חתן, ובמקרה הזה פינטזתי שאלך לישיבה מכובדת ואבקש שיכירו לי בחור מבריק אבל עם שריטה. ככה הייתי נרדמת בלילות".

מניו יורק היא חזרה כי הוריה רשמו אותה למדרשה להוראת אמנות, מה שהיום נקרא המדרשה לאמנות בבית ברל. היא שכנה אז בתל-אביב והוריה ראו בתואר ההוראה שילוב טוב של הנטיות האמנותיות שלה ומקצוע מכובד.

"הם לא ממש ידעו מה משמעות הלימודים שם, ובכל מקרה סיכמו עם המנהל שלא יחייב אותי לצייר מודלים אנושיים, וכתחליף אלך לגן החיות של תל-אביב ואצייר חיות". במדרשה היא למדה עם דן הופנר ורן שחורי ואבא פניכל, ולראשונה, לדבריה, נתקלה באתגר רוחני.

אולי ההבדל הוא שאמנות היא חיפוש אחרי פרצה בגבולות ודת היא הליכה בתלם מאוד עמוק וברור?
"יכול להיות. בתוך הדת אתה תמיד מונחה לשמירה על מערכת קיימת - אומנם תוך כדי מילויה במשמעות אישית, עכשווית ומחייבת - אבל עדיין בתבנית שיצרו בשבילך".

ואולי המחויבות היא ההבדל הגדול?
"אני לא חושבת שהאמנות לא דורשת מחויבות. אבל אולי זה נכון ועלול להסביר את חוסר המחויבות שלי, גם לדת וגם לאמנות. המצב הנפשי הטבעי שלי הוא מבט מהצד, גם באמנות".

ואיך זה מתבטא שם?
לקח לי שנים "להבין את הפורמט", כלומר לא להשאיר חלקים ריקים על בד הציור, לדוגמה, או לבחור את החלקים האלה במודעות מלאה. עד היום זה קשה לי. אני תמיד בתהליך, בבדיקה. ואולי זו גם החוויה המרכזית שלי, לא להתמסר למעורבות אלא להביט מהצד".

בגיל 24 ("זה נחשב מאוד מאוחר") הכירה דרך דודה את מי שהפך להיות בעלה ואבי ילדיה. "ידעתי שהוא יהיה קיבוצניק או אמריקני. יצא אמריקני. היה לי חשוב שיהיה אדם נוח, ומצאתי בישעיהו גם את העניין האינטלקטואלי והרוחני ואת החיבור האנושי הפשוט, יותר מאת האהבה הגדולה והתשוקה", היא אומרת. ונראה שהיא עשתה את הבחירה הנכונה, כי היחסים ביניהם נדמים יפים וטובים. מאז היא השלימה תואר שני בחינוך והוראה בארה"ב, וכל השנים עסקה בהוראת אמנות במוסדות דתיים, ואף ניהלה את מחלקת האמנות במכללת תלפיות בתל-אביב.

כמו שירי ילדים (חילונים)

במעון במכמש יש דלת ראשית
וכפתור מזמזם שקורא למטפלת
ולפעמים כשהדלת איננה נפתחת
סבתא נעמי מפחדת להישאר בחוץ
("במעון במכמש", מתוך "כמו שירי ילדים", נעמי גפני)

במקביל לתערוכה מוציאה גפני ספר אמן ייחודי שהוא מעין ספר שירי ילדים המעוטר בציוריה של גפני. הספר, "כמו שירי ילדים", מציג בעזרת הטקסט והדימויים תמונה יותר מחויכת של החיים בהתנחלות המבודדת, אבל החרדה לגורל בני המקום ובני משפחתה מתערבבת בדאגה ההורית הרגילה לבן שבחר אורח חיים אחר והרפתקני, ובאירוניה קלה מהצד הפוליטי.

הספר הוא גם דרך שלה להתמודד עם מראה התרבות החילונית מהכיוון שלה, והוא בעצם מחווה לספרי הילדים החילונים של פעם. היא מספרת על קנאה, כבר מגיל צעיר, במי שנראה לה כשייך יותר לאתוסים הציוניים המובהקים, שנשענו על אורח חיים חילוני. "האחיות שלי יעידו שבתור ילדה קטנה כבר גיליתי התעניינות במה שקורה בצד החילוני", היא אומרת. גם אחרי ההתנסות בחיי כפר שיתופיים, בקיבוץ חפץ חיים, במסגרת השירות הלאומי, עדיין הרגישה מנושלת מהנרטיב הציוני הקאנוני. היא מזכירה בעיקר את שירי לאה גולדברג ודימויי החלוצים כמקור לקנאה.

בספר היא מציצה מעבר לכיפה, לטלית ולחצאית, לעבר החיים החילונים, על ידי בחירה בפורמט הזה. השפה והרוח הקלילה שמנשבת בין דפיו הם הד לספרים שנחסכו מילדים חרדים בזמנה, וכתיבת הספר היא השלמה עם העניין וניסיון לספק לנכדותיה מה שחסר לה.

בעצם, הגישה שלך עומדת גם על הבעייתיות בטרמינולוגיה סביב מפעל ההתנחלויות. המתנחלים הרי רואים בעצמם את החלוצים הציונים של ימינו, יורשיהם החוקיים של מי שהונצח אז. איפה את עומדת בסוגיה?
"גדלתי ואני חיה בסביבה ימנית מבחינה פוליטית. אבל אני מרשה לעצמי להיטלטל בין התפיסות על ידי עיסוק בטקסטים מכל הכיוונים. אני יכולה לקרוא ספר שמתאר את עוולות הכיבוש ולהיות שמאלנית במשך הקריאה. ואז לקרוא משהו אחר ולחזור לבית הפוליטי".

בכל מקרה, נדמה שאת העיסוק בכל זה היא מעדיפה לעשות דרך האמנות, אולי בגלל ששם אין שחור ולבן אלא המון גווני ביניים ופתיחות לפרשנות של הצופה.

עצי הזית השחורים

מתוך התערוכה
"כמו שלמדתי לנהוג את הדרך להתנחלות, כך למדתי גם לצלם במוח את המראות בדרך, במהירות 120 קמ"ש, כדי להעבירם לבד הציור", היא אומרת. חומת ההפרדה ("אני אלרגית לציורים שלה, אבל לא יכולתי להתאפק"), ההרים שנחתכו כדי לסלול את הכביש ("בדיעבד אני מסכימה שזה מאוד מיני") ועצי הזית הגדומים ("אני אוהבת אותם דווקא במצב הזה, כאילו היו צבועים בשחור") נכנסו לנעמי לפריים.

למשך חודש אף התגוררה במקום וציירה בסטודיו מאולתר בקרוון פרוץ לרוחות. על החוויות שלה במאחז המבודד היא מדברת בתערובת של ציניות, הומור וקצת עצב.

"זה ממש מדבר שממה, טבע פראי, ומצד שני זה מחייב אורח חיים שמבוסס על כלי רכב פרטי. בלי שתי מכוניות למשפחה קשה להסתדר שם כי הרי אין כמעט שירותים במאחז, ולכל מקום צריך מכונית כדי להגיע. בין קרוון לקרוון אין כלום והרוח לפעמים ממש לא נותנת ללכת".

גם הציורים שלה מתארים מקום סחוף רוחות, מאובק ופראי. מצד שני, בכמה מהם, ההתנחלות נראית מוקפת הילה מיסטית ותנ"כית כמעט, מזכירה את תיבת נח התקועה על הר האררט.

גם הגדר והיישובים הערבים סביבה תופסים מקום, ונעמי עומדת בהקדמה על האירוניה הגלומה בקונפליקט פוליטי מצד אחד ובדאגה אנושית בסיסית מצד שני: "...למדתי להרדים את נכדתי בתפילת השינה היהודית שאף אני גדלתי עליה, 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל', יודעת שברגע זה משננים הבדואים באוהליהם תפילות אחרות".

החיילים הישראלים ששומרים על ההתנחלות, וכלי הנשק המשמשים אותם ומעניקים את האפשרות לחיות בשלווה יחסית, לא זוכים לאיזכור, ונדמה שאת מקומם תופסים כלבי השמירה שמקיפים את היישוב. "שומעים אותם בלילות מפצחים עצמות", היא אומרת, ובציוריה הם הופכים לחוט תיל שמקיף ושומר.

בציור שמופיע על ההזמנה לתערוכה, נראים אותם כלבים קשורים למלונותיהם. "היו ששאלו אם אלה פרפרים או ציפורים. אני מאמינה שלכל דימוי יש מימד פיזיקלי ואופטי והגיון ברור, שנתפס אחרת אצל הצופה בגלל שיש לו מערכת שונה של ערכים וזיכרונות. ברגע שהמערכות מזהות את הדימוי הן מתארגנות לקלוט אותו. כך שלא משנה מה זה בדיוק, העיקר שהרעיון נקלט: גופים דינמיים שמשהו כובל אותם".

אווירת הסכנה שבאוויר מחלחלת לציוריה ולשירים, ואף הפכה מוחשית מאוד באחד מהימים, ודווקא לא מהכיוון הצפוי. "הייתי עם הנכדות בתוך הקרוון שהוא הבית שלהן, כשחייל מתוך יחידת השמירה הקבועה נכנס וסיפר שבחוץ משתוללת אש. יצאנו החוצה ולא היה לנו זמן להציל כלום חוץ מאת עצמנו. האש התפשטה והקרוון נשרף כליל, על כל רכושה של המשפחה הקטנה". המקרה המפחיד חיזק בעיני נעמי את תחושת השבריריות של החיים שם.

על הקיר במטבח
המשמש גם סלון
תלוי כמעט כל הרכוש:
מחבתות, מטאטאים,
צילומי חתונה
ומקלעת שומים לייבוש.
הקיר שממול, לעומת זאת
די ריק, כי יש סכנה שיתפרק
(הסירים על הקיר, שם)
בסטודיו. צופה לכנסת

אתרים בזיכרון

כבר מזמן מתמודדת גפני עם מהמורות החיים דרך האמנות. את העיסוק בזהות האישית שלה, כאישה דתיה המתפרקת מסמלי הסטטוס הדתיים כמו פאה וחצאית, היא תיעדה בסדרת צילומים, פורטרטים עצמיים בפיאות שונות ותחפושות - כנזירה נוצרית למשל. בנושא הזה היא הלכה אף רחוק יותר וניסתה לצייר את עצמה בעירום. "רואים שלא העזתי באמת", היא אומרת על התוצאות.

גם עם המיתוסים של הגבורה והאובססיה להנצחה בתרבות הישראלית התמודדה על ידי ציור. התערוכה, "לטרון - אתר בזיכרון", הייתה ניסיון התמודדות עם האסתטיקה המיליטנטית, בעקבות מפגש עם אתר ההנצחה של חיל השריון. "עשיתי שנת שירות בשלעבים, ולטרון הייתה אז בשטח ההפקר, והיוותה מקום בלתי מושג, מושא לחלומות. מאז אני קשורה למקום, וכשהתברר לי שבני השריונר מופיע שם באחת התמונות, נסעתי לשם ונכנסתי להלם קל. לראות אותו פתאום מצולם חשוף בצריח, כמו גיבור מיתולוגי, היה מרשים. וגם העובדה שמדובר במרכז הנצחה למתים, והוא הרי מאוד חי. גם מהאסתטיקה הכללית התרשמתי. ביליתי כמה חודשים במקום ויצרתי ציורים מופשטים שמושפעים מהארכיטקטורה של המקום".

את ההתמודדות עם הכתם שדבק בציבור הדתי-לאומי עם רצח רבין והפחד להסתובב ברחוב החילוני - ממש כך לדבריה, היא עשתה באמצעות ציורים שחלקם הופיעו בקטלוג התערוכה הקודמת, ובה נראים קווי מתאר של משפחה דתית לאומית, "דוסים מתנחלים" בלשונה הצינית.

"אלה הציורים הכי כואבים שציירתי בחיים. ציורים של אמא שמתביישת בילדים שלה ובעצמה", היא אומרת על סדרת הציורים. "אחרי הרצח היה קשה להיות דתי לאומי. החלה שנאה לדתיים שבמקרה הילדים שלי ייצגו במראם. ברחובות חילוניים בישראל היו מדברים מאחורי הגב ומצביעים".

לי דווקא נראה שמצוירים פה קיבוצניקים של פעם.

"כן, זה בדיוק הרעיון. ציירתי בכוונה בסגנון המזוהה עם ציורי החלוצים מהעשורים הראשונים למדינה, וכך הכנסתי את עצמי ומשפחתי לאותו קונצנזוס מחבק שתמיד קצת רציתי להיות חלק ממנו".

והיום את מתקרבת אליו, גם במראה וגם בתחומי העניין.
"וגם פוליטית אני יותר מתונה, זה ברור. אבל את כל זה אני עושה דווקא מתוך השלמה עם מי שאני ואיפה שגדלתי וגידלתי את ילדיי. אני לא מתביישת ולא מתנצלת. אני גם לא מתביישת בכך שבני גר במאחז בלתי חוקי. וגם כאן, דווקא הודות לזה אני מסוגלת לצייר את ההתנחלות".

בטקסט שנלווה לספר היא כותבת "יחכו הציורים עד שיגדלו התינוקות, יהיו לאנשים, יתבוננו בציורים החושפים וישאלו את השאלות שהוריהם לא יכלו לשאול".

ולהורים ותושבי המקום הראית את הציורים?
"כשסיימתי את סדרת הציורים היססתי אם להראות אותם למתנחלים ולבני משפחתי במיוחד. שיערתי שדרך הציורים אבין מדוע בחרו בנוף המרוחק הזה להקים בו את משפחותיהם, שאלכוד בציורים את סוד קסמו. בינתיים עברו חודשים אחדים. לא התבקשתי להראות את הציורים, ואני גם לא ששה לעשות זאת".

בטקסט הנלווה לתערוכה היא כותבת:
בינתיים היא משתמשת בדירה של המשפחה של בנה שעזבה, כסטודיו. הדירה, שצופה על הכנסת, תישאר בידיה עד שתימכר או שהמשפחה תחליט לחזור. "סטודיו משלי הוא פריווילגיה עצומה, מקום קסום שבו הכל יכול לקרות, שמורת טבע", היא אומרת, ובכל זאת הייתה מעדיפה להקריב את המרחב הפרטי הזה כדי שבעליה הרשמיים - ראובן בנה, אשתו וילדיהם - יחזרו להתגורר שם.
(סיון שדמון)

פורסם ב"הדף הירוק", 8.07

אין תגובות:

חפש בבלוג זה