להעלות הצגה אחרי אושוויץ

ההצגה "ברונו" שהועלתה על ידי בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים ובהשתתפות תלמידי משחק שנה ג', הוכיחה שוב שעושים שם משהו נכון.

"ברונו", על פי הספר "עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן, שומרת לכל אורכה, מעיצוב התפאורה והתלבושות ועד המשחק, על רעננות עומק ותעוזה שמותרת בחממת בית הספר למשחק. אוירת הפרינג' שבה בחרה הבמאית בשמת חזן כרקע למחזה, נעה על הגבול המרתק בין נסיוני וקשה לעיכול באמת לקלילות עם קריצה ומודעות עצמית, ולכן כנראה לא רחוקה מאד מכדי להירכש כהפקה צנועה של תיאטרון ממוסד יחסית, כמו שקורה לחלק ניכר מהצגות שנוצרו לאחרונה במסגרת הזאת.

גיבור הספר והמחזה הוא שלמה, סופר שמתמודד עם תסביכי הדור השני לשואה, ויוצא בעקבות ברונו שולץ, סופר פולני יהודי שנספה בשואה. אשתו של שלמה, המאהבת, הים שמקבל חיים משלו וגיבורי ספריו של שולץ, זוכים לייצוג עדין וגרטוסקי חליפות, ויוצרים מתח בלתי פוסק על הבמה. הסיפור, שגם כך הוא השתקפות בתוך השתקפות, הופך בזכות המחזתו לעוד השתקפות. לרגעים אחדים נבלמות ההשתקפויות, ושקט מצמרר מפנה מקום לאדורנו שמצוטט במחזה: "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות".

השחקנים, מטבע הדברים, צעירים יחסית, אבל תנו להם עוד כמה שנים לגדול ולהתפתח ונראה אותם בכל מקום. דנה קיילה שיחקה מצויין, וגם הדס לקט. איציק גולן עשה עבודה משכנעת כשלמה, דמות רב ממדית, בעלת תשוקות מעוררות רחמים והערצה כאחד, ודמיונו הפיזי לאלי יצפאן הוסיף רובד משעשע להצגה כולה.

התוכנייה המעניינת עוצבה בצניעות, וכללה חומר תיאורטי רב יחסית, שעזר לצופה המבולבל לפני ההצגה, וביאר לו את המחזה גם בדיעבד. מסביב לאולם בית הספר בו הועלה המחזה, התקיימה תערוכה סביב דמותו של ברונו שולץ, והסך הכל שידר עומק ואומץ ראוי לציון.
ההצגה הוקדשה לזכרו של אורי גרוסמן שנהרג בקיץ בלבנון. 

(סיון שדמון)

פורסם ב"הדף הירוק", 16.6.07