פורסם ב"הדף הירוק", 20.4.07
"רקמת חיים" (גוונים 2007) מביא את סיפורם של ניצולי שואה לא רגילים, כאלה שחוו אותה כילדים שאיבדו את עולמם. גם כשהגיעו לישראל, לפעמים בניגוד לרצונם, הסבל לא פסק
ספרה המאלף והמטלטל של חנה עזר-אוליצקי מכיל שלושים ראיונות עם ישראלים שהיו ילדים בזמן השואה, נפרדו או איבדו את משפחתם ובכל זאת שרדו. רובם לא שהו במחנות וגיטאות, אלא ניצלו בזכות מקומיים שהחביאו אותם. חלקם גדלו כנוצרים, וכולם הגיעו לארץ בדרך זו או אחרת, והיום הם ישראלים מן השורה, מבוגרים כמובן, בעלי משפחות וחיים קשים אך מלאים. המחברת בחרה להביא את סיפוריהם כלשונם, עם תיאורים קצרים של המחוות החיצוניות וגם שאלות מנחות שלה ואבחנות פסיכולוגיות קלות. התוצאה היא מוחשית מאד, והחוויה משתווה בעוצמתה לצפייה בראיון מוקלט. רוב המרואיינים "זכו" לרחמי הגורל, אבל כך גם נגזרו עליהם חיים מאד לא פשוטים והתמודדות עם ילדות ומשפחה שנלקחו מהם, וההזדהות איתם, הנגזרת מהקריאה, היא מתישה נפשית. חלקם מספרים על ההתמודדות המאוחרת עם העבר, וזה חלק לא פחות קשה אבל גם מזכך.
חלקם בכלל כבר מצאו בית חדש, באירופה של אחרי המלחמה, ובעודם נערים נלקחו, לפעמים ממש בניגוד לדעתם, לבית הלאומי הצעיר. לפעמים נמסרו הילדים-ניצולים לאימוץ אצל יוצאי שואה מבוגרים שאיבדו את ילדיהם, וגם על התסבוכת הרגשית שמצב כזה עלול להוביל אליו אפשר לקרוא באחת העדויות.
שני ניצולים מספרים ש"התגלגלו" לקיבוצים.
אחד מהם הוא יוסי נוימן, שנולד ב-1940 בסיביר, וסיפורו מגולל כמעט את כל הגוונים שהספר מציג. אמו מתה עוד בינקותו ואביו נטש אותו, כדבריו של יוסי, דוקא בדרך לישראל, אחרי ששניהם שרדו את המלחמה. הוא עלה לארץ עם קבוצת יתומים ב 1948 ומצא בית חם אצל משפחה מאמצת במושב בית יצחק. אבא שלו, שנישא שנית וחי במעברה, חיפש ומצא אותו, וכאן התחילו החיים הקשים של יוסי. אביו והאם החורגת היו מכים אותו והוא התגלגל למוסדות שונים וחזרה הביתה לסירוגין, עד שבמסגרת תנועת נוער הגיע לאשדות יעקב ושם נשאר עד גיל 25. "אלמלא הגעתי לקיבוץ הייתי הופך לפושע", הוא אומר.
אילנה נחשוני נולדה ב 1936 בוורשה. המשפחה התחבאה כשהסכנה גברה אבל אז התגלתה. האב מת והאם החליטה שבנפרד יש להם יותר סיכוי, וציוותה על אחיה המבוגר ממנה לנטוש אותה ברחוב, מתוך תקווה שתיאסף כנוצרייה. היא אכן הגיעה למנזר וכך ניצלה.
אחיה, שניצל אף הוא וסיפורו מובא בצמוד, הביאה אחריו לקיבוץ גינוסר ב 1947. את התקופה הזאת היא דוקא זוכרת כקשה במיוחד ואינה שופעת מחמאות ליחס שהקיבוץ העניק לה.
מהסיפור הזה ומאחרים עולה התחושה שהממסד הציוני ניסה להתעלם ולמחוק את האסון הפרטי של הניצולים, מצד שני להפוך אותו למותג בינלאומי, השואה, כקרדום לחפור בו הישגים פוליטיים.
גם אם אשמתו של הממסד מצטמצמת לחוסר אובייקטיבי ביכולת להעניק טיפול הולם לאנשים וילדים ששרדו, עדיין חשיבות הספר גדולה: הוא מעניק פה לניצולים והופך לחלק מתיקון עוול אישי והיסטורי.
אבל הרגשות הקשים והמזככים ביותר שמעלה הקריאה נשארים בתחום האישי, והבחירה של המחברת להביא את סיפורם של אלה שהצליחו למרות הכל להשתקם היא נכונה ואמיצה ונוטעת תקווה בלב הקורא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה