יום שלישי, 15 במאי 2007

בלדה של עוזב קיבוץ

בסרט דוקומנטרי זוכה פרס בפסטיבל דוק-אביב מצליח לביא בן גל להפוך את סיפור עזיבתו את הקיבוץ לרקוויאם נוסטלגי אבל אירוני לקיבוץ ולישראל של פעם



בחתונה שהתקיימה בחדר אוכל קיבוצי, בה התחתן בן משק שחזר בתשובה, הבחנתי בחברה ותיקה נכנסת למטבח ומטיחה בעובדי הקייטרינג החרדים "זה מטבח של קיבוץ! לא של ישיבה! פה אני עבדתי שנים וזה מקום חילוני!". מעבר לתסכול על הזמנים שחלפו ואינם, היא ניסתה להתמודד עם הפער בין החלל הסטטי, שמעלה את הזיכרונות, ובין הזמן שאין לעוצרו והמטען שמועמס על הזיכרון בעזרתו.

גם לביא בן גל, בן הדור השלישי לקיבוץ ניצנים, מתמודד עם אותו הנושא בסרטו הדוקומנטרי המצוין, "שמונה עשרים ושמונה". וגם הסרט שלו עמוס בסצנות מהסוג הזה, אבל לרוב עם קריצה.
בסטה של שמעטס, למשל, בתוך הקיבוץ, שמפעיל אותה אחד החברים שמחפש פרנסה בימי ההפרטה. שכירים תאילנדים שעובדים ברפת ומציעים קפה בעברית צחה וכמיטב המסורת הרפתנית, ובנוסף מנגנים כלהקה בחגי הקיבוץ. וגם מפגש מרגש עם ילדים שמשחקים בשולי הקיבוץ, מוקפים בפרחים, מתעקשים לשנות את שמה של פרת משה רבנו, ומסתכלים על המצלמה, כשהאיש הגדול מאחוריה מנסה להסביר להם שגם הוא היה פעם הם, משחק בשדה עם חיפושיות.

הסרט הוא תיעוד אישי וסובייקטיבי במופגן של תהליך עזיבת הקיבוץ, אבל עוסק יותר בפרידה הנפשית ופחות בפיזית. הוא נקרא כך על שם הסעיף בתקנון שקובע שעד גיל 28 חייב בן הקיבוץ להודיע אם הוא מעוניין להתקבל לחברות או לעזוב לצמיתות, ורוח האירוניה הקלה שנושבת מבחירת השם לא נעצרה בו אלא נפרשה ביד מיומנת ואוהבת לאורך הסרט כולו.

בן גל, שגם צילם את הסרט, עשה זאת תחת תקנון נוקשה שקבע לעצמו. הוא החליט בין היתר לצלם בצבעים חמים ולא "לשחק" במצלמה בעת הסצינה. הוא אמנם עבר על כמה מהחוקים, אבל בכל מקרה זה השתלם, והצילום בסרט הוא אחד היפים שנראו בקולנוע הדוקומנטרי הישראלי.
הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל "דוק אביב" לסרטים תיעודיים ובן גל, שרחש את השכלתו במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, אף זכה בפרס ראש העיר תל-אביב ליוצר הצעיר המבטיח, על סך שלושים אלף שקל. הוא בן שלושים ושלוש ועזב את הקיבוץ בגיל עשרים ושמונה כמובן.

"בהקרנה במסגרת הפסטיבל כולם צחקו כל הזמן אבל אחר כך אמרו לי שהסרט עצוב", הוא מספר. ואכן, הנוסטלגיה האישית מתערבבת בזאת הכללית, ובכך מוסיפה לסרט רבדים שהופכים אותו לאמירה קלילה אבל משמעותית, ועם קמצוץ של התאבלות על עולם שחולף מהעולם, בדומה לקשישה מהחתונה.
את הסרט הפיקה קלאודיה (קלה) לוין, שהתחברה לתסריט עקב העבר שלה בקיבוץ געש, והוא יוקרן בחודשים הקרובים בסינמטקים, ובסוף מאי בערוץ 8. בן גל ממשיך בדרכו כבמאי ותסריטאי והחל בעבודה על סרטים חדשים.



פורסם ב"הדף הירוק", 12.5.07

אין תגובות:

חפש בבלוג זה