פסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית לסין התקיים באולמות של צוותא בסוף השבוע. במסגרתו הועלו שלוש הצגות חדשות, ובמקביל גם התקיים פסטיבל "פותחים מסך" בו הציגו עשרה מחזות במתכונת של קריאה מבויימת.
המארגנים מתגאים בכך שכל משתתפי הפסטיבלים לא מקבלים תמורה, אך ממהלך הפסטיבל וההכרזה על הזוכים במילגות להמשך ההפקה, ברור שמדובר בחלק מתהליך ההפקה של המחזות, מעין קבוצת מיקוד. והמטרה, נדמה שסומנה מראש: לייעל את הדרך לכיבוש לב המנויים וכיסם.
אחרי צפייה בשתי הצגות ניכר ש"בית לסין", בניהולה של ציפי פינס, ממשיך לצעוד לחיק המיינסטרים, ועושה זאת בלי להתנצל.
"סיבת המוות" של יעל נביא, היא דרמה משפחתית מרגשת שעוסקת בהתמודדות עם בן חריג בחייו ובמותו. הבן הצעיר, שלא הכיר את האח שמת אלא רק את המשקעים שמותו השאיר על המשפחה, יוצא לגלות את האמת המרה ומגלה כמעט יותר ממה שרצה לדעת. רבקה מיכאלי משחקת נפלא את הסבתא, ובסופה ההצגה הופכת למרחץ דמעות אמיתי.
בדרמה מעין זו, שהמרדנות היא חלק בלתי נפרד ממנה, וגם זוכה לגאולה מסויימת בסוף, אין לצפות לחתרנות. אבל בעולם פוסט מודרני נדמה שהנסיון לעשות אמנות בלי רפרנסים, ובלי להוסיף רבדים על הסיפור המשפחתי, מותיר תחושה קלה של אכזבה. אפילו שייקספיר כבר שלח הערות עוקצניות באמצעות מחזותיו.
ב"שיר פרידה", לעומת זאת, מאת אילנית סוויסה, הפוליטיקה, ולכאורה הרלוונטיות, כבר בפנים. הגיבורה היא משוררת צעירה שקרועה בין אב שעדיין מתאבל על מות האחות הגדולה, ובין מאהב מבוגר, משורר פוליטי, שמשמש לה דמות אב הפכפכה. גם כאן השחקנים מצויינים, התפאורה טובה, הקצב מהיר והקתרזיס הסופי מעלה דמעות בעיני כולם. אבל גם כאן, הניתוק מהשיח האמנותי והאינטלקטואלי בולטים.
אם נשווה לרגע לתחום אחר, נגלה שגם ההבדל בין "הארץ" לשני היומונים הגדולים האחרים הוא לא מהותי. שלושתם לוקחים חלק מרכזי ביחסי הכוחות הכלכליים והפוליטיים, ורחוקים מחתרנות כרחוק שמאל מימין.
אלא שמעל דפי "הארץ" מתקיים דיון עם מודעות כלשהי לשיח החתרני שרוחש בעולם, ובכך הוא נהפך למעניין בהרבה.
מתיאטרון גדול ובעל אמצעים הייתי מצפה שלפחות חלק מהצגותיו לא ייעשו בלי שום פזילה לכיוונים אוונגרדיים, מבחינה תוכנית או אסטטית. גם בדרמות משפחתיות יש מקום לרקע היסטורי, פוליטי, או התייחסות לתולדות המדיום עצמו.
פורסם ב"הדף הירוק", 2006
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה