יום שני, 14 בפברואר 2011

צלילה נעימה



מתוך הסרט. מהנה


"סנקטום", הסרט החדש של ג'יימס קמרון, מכניס את היסטריית התלת מימד לפרפורציה הנכונה. הוא לא מנפנף בטכנולוגיה אלא עושה בה שימוש פשוט ויעיל. האם גם סרטים ישנים יזכו פתאום לעריכה והתאמה לתלת מימד?

אפשר להרגע: מהפיכת התלת מימד בקולנוע היא בסך הכול עוד התקדמות טכנולוגית שנותנת טעם חדש ומרענן לסרטים. "סאנקטום", הסרט החדש של ג'יימס קמרון, מוכיח שהיה שווה לשרוד את ההיסטריה סביב "אווטאר" ו"אליס" כדי להגיע לשימוש קולע בטכנולוגיה.

בשביל להגיע לשם, כנראה, היה צריך הבמאי המנוסה לקחת צעד אחורה ולחזור לעשות סרט מעט מיושן, מבחינות רבות. הסרט, שכבר זכה לביקורות קוטלות (גם אורי קליין) הוא אכן לא מאסטר פיס ובכל זאת מהנה. הוא לא מקורי מאוד אבל עובד, לא מבהיל מדי אבל מרגש, שומר על אמינות גבוהה ועם זאת קולח מאוד.

אל תתנו לשם הבומבסטי (פירוש המילה "סאנקטום" הוא מקום קדוש) להפריע לכם. הסרט עצמו צנוע בעצם, אפילו דגים אין בו – ומדובר על סרט שמתרחש מתחת למים בחלקו הגדול - והעלילה פשוטה ויעילה. אחרי אקספוזיציה מרהיבה שכוללת טיסה במסוק (החויה התלת ממדית כל כך חזקה שאני מרגיש שטסתי לראשונה בחיי במסוק) והיכרות עם החור העצום באמצע הג'ונגל, אנחנו מכירים את הצוות קטן והאיכותי שצלילה במערות זה התחביב שלו.

הצוות (התסריט נכתב בהשראת סיפור אמיתי) כולל מיליארדר הרפתקן (בגילום יואן גריפית) ששוכר אנשי מקצוע מעולים, ועוד כמה. אבל המנהיג הוא גבר חזק וקשוח (השחקן ריצ'ארד רוקסבורג) שלאט לאט מגלה שגם לו יש רגשות, בעיקר כלפי הבן שלו (רייס וויקפילד) שנלכד יחד עם כולם במערה הלחה.

הסרט לא עמוק כמו המערה הזאת (כל כך רחבה שאפשר אפילו לצנוח לתוכה) אבל הוא לא נסחף להיות סטראוטיפי מדי וגם אחרי שהצוות מוצא את עצמו לכוד בפנים וברור שהכיוון הוא השרדות – קשה לנחש מי יישאר אחרון למשל. חברי הצוות מרביצים ביצועי צלילה וטיפוס יפים, והקשרים האנושיים העומדים במבחן הקשה מכול מוכיחים שגם לנאמנות, אמון, אהבה, הקרבה (ומצד שני פחד, בריחה ומזל) יש תפקיד חשוב בהישרדות.

מבחינת ז'אנר קל לסווג אותו כמותחן אסונות, ואם צריך לדייק יותר אז מותחן צלילה. אבל הסרט לוקח עד הקצה את הז'אנר עד שכדאי אולי להכניס אותו לתת-ז'אנר שאני חושב ש"צ'יזבאט" הוא השם הראוי לו. מה סוד הקסם של סרטים מהסוג הזה? כנראה איזו ציפייה לדרמה ואימה שמתמלאת ברווחים קבועים, ואולי גם הנחמה הזמנית שיש בעולם שכולו רע, ושכל מה שנותר הוא להשתדל לשרוד.

הסרט הזה, והשימוש המהנה שהוא עושה בתלת מימד, מעלים על הדעת את האפשרות שבעלי הזכויות יחליטו להסב סרטים ישנים לגרסת תלת מימד, בדומה למה שקרה עם מהפיכת הצבע בקולנוע. אין לי מושג אם מבחינה טכנית זה אפשרי, אבל סביר מאוד שכן, ולהערכתי נראה בעשור הקרוב הוצאות מחודשות לסרטים ישנים, הפעם עם הטכנולוגיה החדשה, לפחות לצריכה ביתית.
 (סיון שדמון)

פורסם ב"זמן תל אביב" 

אין תגובות:

חפש בבלוג זה