ביום הולדתו השמונים, השנים עשר במאי, נפתחה התערוכה "מקשיב לרוח", רטרוספקטיבה לאדריכל חיליק ערד. חמש דקות נסיעה מקיבוצו סער, בגלריה "הקצה" בנהריה, מציגה האוצרת לי רמון עבודות מסוגים שונים של ערד, ביניהם רישומים וציורים, כרזות שעיצב, מודלים וצילומים של עבודותיו המפורסמות – מבני ציבור בקיבוצים ואנדרטאות ברחבי הארץ. "תוכלו למצוא כאן פרויקטים בקנה מידה בינוני, ובעיקר בקנה מידה אנושי", כותב ערד בהזמנה לתערוכה שלו ב-2001.
ערד נולד בפולין ב-1927 ועלה ארצה בתור ילד. הוא למד ציור אצל שטרייכמן, יוחנן סימון, סטימצקי ומרסל ינקו והוא בוגר לימודי ארכיטקטורה בטכניון בחיפה. הוא לקח חלק בהקמת קיבוץ סער בו הוא חי עד היום, ואף תיכנן כמה ממבני הציבור שם ובקיבוצים אחרים, וגם ביישובים ערבים בצפון. במשך שנים עבד במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי. לאחר מכן פתח משרד אדריכלים בקיבוצו, ולפני כמה שנים סגר אותו ומאז הוא מתמסר לציור ורישום. ערד משתלם כיום בציור בסטודיו של האמן יצחק דה לנגה בנהריה, והגלריה, שאותה מנהלים דה לנגה ובת זוגו רמון, נפתחה בשנה שעברה. "בעידן של פוסט ציונות, חיליק ערד ובני דורו נותרו מעמודי התווך של העשייה הציונית במיטבה וללא מרכאות", כותב דה-לנגה בהזמנה. "דור של חולמים ומקיימים, דור שבנה מתוך שליחות" הוא ממשיך עם לא מעט פאתוס, ונותן טון מתגונן ואף תוקפני לעיתים כלפי ה"פוסטים" למיניהם.
חלק אחר בהזמנה הוא מעין מילון, "מספר מושגים מן העבר", אותו מקדיש ערד לנכדיו ובני דורו, ובו דווקא מורגשת נימה של מודעות עצמית ואירוניה. השומר הצעיר, חדר האוכל הקיבוצי, הציונות והפוסט-ציונות זוכים להסברים יבשים שנותנים את ההרגשה שהם עלולים להיעלם בכל רגע. אבל נדמה שההתייחסות לאויבים האידיאולוגיים באה דוקא מתוך עמדת כח. אחרי הכל, מדובר באדריכל שהוא ובני דורו השפיעו על מראה הארץ הזאת באופן כל כך עמוק שהוא כמעט מובן מאליו. אתר ההנצחה הראשון שתיכנן ערד, ב-1964, היה האנדרטה לזכר ביתניה עלית, ששוכן ליד קיבוץ אלומות ומשקיף על הכנרת. האלמנט המרכזי, מעין אוהל עשוי בטון, הפך למרכיב שחוזר על עצמו באנדרטאות ברחבי הארץ.
מבקרים, שערד מן הסתם היה מכניס אותם תחת הקטגוריה פוסט ציונים, טוענים שעבודותיו יצרו והמשיכו את מסורת האדרת השכול ובאמצעים דרמטיים מדי.
ערד עצמו חווה את הדרמה הציונית על בשרו. אחיו, משה פלוצר, היה בין הרוגי שיירת יחיעם, וגם את אתר ההנצחה לזכרם עיצב ערד. "אולי מספיק, אולי יש יותר מדי אנדרטאות. את המשפחות זה ממילא לא מנחם, ואני את החוויה הזאת עברתי בעצמי, לצערי", צוטט ב"הארץ". ב-1985, בטקס שבו נחנך אתר ההנצחה שתיכנן בדנגור, נקודת ההיאחזות הראשונה של קיבוץ נירים, אמר ערד: "ממשיך אני וחולם שיום יבוא, ולא נבנה עוד ציוני הנצחה ונהיה בטלים מעבודה קדושה זו". בין היתר תיכנן ערד גם אנדרטת חטיבת יפתח בצומת בית קמה ואת האנדרטה לחללי משמר הגבול בצומת עירון.
יצירתו הראשונה היתה כרזה נגד הספר הלבן, שנישאה על ידי הצועדים בראש הפגנה נגד ההכרזה הבריטית ב-1946, ועבודותיו החדשות הן ציורי אקריל על בד, שנעשו על פי תצלומי אויר של קיבוץ סמר בערבה, אותו תיכנן ערד. "במעשה הציור חוזר חיליק ערד לרגעי היצירה הראשוניים, לחווית הנוף הבראשיתי, לרוחות, לגווניו המרהיבים, כשקווי המתאר של הישוב מהווים רישום מונמנטלי בנוף", כותב דה לנגה.
במסגרת התערוכה יהיו הרצאות על שימור מבנים, אדריכלות כמכשיר רעיוני ואדריכלות בספרות ושירה. כן תיערך שיחה עם ערד, בנושא "האמן כחבר קיבוץ". התערוכה תינעל ב-19 ביוני.
פורסם ב"הדף הירוק", 26.5.07
