שביל הזהב

הדרמה הקומית המשפחתית "הדוד הנק", הצגת סיום השנה של בית הספר לאמנויות הבמה של מכללת סמינר הקיבוצים, בשיתוף עם תיאטרון אורנה פורת, היא הצגה קצבית ומרגשת שעוסקת בקלילות בנושא מורכב. המחזה ארך כשעה וההרגשה שנקטע לפני סופו לא נבעה מחוסר סיפוק מהמהלך העלילתי אלא פשוט מציפייה לעוד רגע של בידור איכותי.

הזמן הוא ככל הנראה שנות ה -70 והמקום נתניה. משפחה ממוצעת עם שלוש בנות מתבגרות והורים ילידי הולנד, מתמודדת עם דוד שהוא גם רווק תמהוני, עם סבא שגוסס ונפטר, ובעיקר עם התבגרות התא המשפחתי וההתפכחות שבאה איתה.

הדמות הראשית היא דוקא לא הדוד אלא הבת האמצעית, והיא משוחקת היטב על ידי אדוה בולה, שסיפורי משפחתה היוו השראה לדבר המחזה. אותה דמות קשורה במיוחד לדוד המוזר, אבל העלילה לא מתפתה להפליל אותם ביחסים אסורים, ובכך לגרור את המחזה לנישה קשה. המחזאי, שהוא גם הבמאי והמורה בקורס, יענקל'ה יעקובסון, הסתפק ובצדק בעלילה שמתפתלת בין הסטיות ומוצאת את שביל הזהב שאותו אפשר לזהות רק בדיעבד.

את הרושם השאירו כל הגורמים. התפאורה המצויינת, התלבושות, התפאורה ובעיקר המשחק מלא הניואנסים של כל השחקנים. פס הקול מוסיף רגעים קומיים בין הדרמות ואת הארומה הנוסטלגית. על כל זה מנצח מלמעלה ולאורך כל ההצגה חתול שמת, ואינו מתגעגע כלל. המחווה לחתול הצ'שייר של עליסה מורגשת גם באירוניה שהוא מפגין כלפי צרות העולם הזה, בעוד הוא ממרק עצמו תחת מיטת השיזוף בעולם הבא.

דווקא הנקודה הזאת הייתה אכזבה קלה, כי בתוכנייה הפשוטה אך המרעננת הובטח שהסיפור מסופר דרך עיניו של החתול הז"ל, ולא כך היא. הוא אמנם מוסיף נפח קל, אבל בשום אופן לא רובד שלם.

הקהל כלל בין היתר משפחות וחברים, והאולם הקטן אך הנוח היה מלא. במקביל הוצגה גם תערוכת בוגרים של המגמה לעיצוב במה על שם משה שטרנפלד ז"ל, שהיתה מרשימה. בעיקר בלטו עבודות הקורס לעיצוב תלבושות בהדרכת גילה להט, שהוצגו בצילומים על מסך גדול.

רבות נשמעת הטענה, שבתי הספר למשחק מכינים את תלמידיהם לפי סטנדרטים שישפרו את סיכוייהם להתקבל לאחד התיאטראות הגדולים, ולא מפתחים אישיות ואידיאולוגיה עצמאית בבוגריהם. לא בטוח לגבי החלק השני של המשפט, אבל בסמינר הקיבוצים נדמה שעובדים לפחות לפי החלק הראשון ואם לשפוט לפי הצגת הסיום, הם בדרך הנכונה. ואם לא אחד התיאטראות הרפרטואריים, גם קבוצות הפרינג' והאימפרוביזציה ישמחו לקבל לשורותיהם את בוגרי הסמינר.

הקהל, בכל מקרה, נשאר עם טעם טוב וחיוך שנשאר זוהר בחושך, כמעט כמו חיוכו של החתול הנעלם של עליסה.
פורסם ב"הדף הירוק", 2007