לא קלה היא מלאכתו של פקח רשות הטבע והגנים: רכבי השטח הורסים בקלות בלתי נסבלת את השטחים הפתוחים. קק"ל מצטיירת כגוף שעניינים אקולוגיים פחות מטרידים אותו. החקלאות גם היא אינה מיטיבה עם הסביבה. הציד הוא מסורת שקשה ואף מסוכן לנסות להפסיק. והסכסוך הערבי-יהודי נמצא כל הזמן ברקע. משמרת עם פקח הרשות יהל פורת
הפריחה בשמורת הטבע שבנחל תבור בשיאה. בשבת אביבית אחת התארחו בשמורה מאות מטיילים שעשו את דרכם ברכב, ברגל ובאופניים בין הוואדיות הירוקים, עצרו לפיקניקים בינות למרבדי הכלניות והתורמוסים, וביצעו אגב כך עבירות קלות על חוקי שמירת הטבע, שנאכפים בקפדנות על ידי יהל פורת, פקח רשות הטבע והגנים.
פורת, 33, שגדל בקיבוץ אפיקים, הוא בחור מוצק ונמרץ, ובכל זאת התעייף מעט בשנה שבה הוא משמש פקח באזור. הוא בוגר המסלול הקרבי וה"טבעי", המשותף לרבים מבני ההתיישבות העובדת, וכולל עניין גדול בטבע מגיל צעיר, השתתפות בחוגי סיור, תרומה לחברה במסגרת שנת שירות כמדריך בחברה להגנת הטבע (בית הספר שדה הר מירון), שירות צבאי, וכמובן, יציאה לטיולים מאתגרים בחו"ל.
חמוש ברכב שטח ירוק, במשקפות שדה, במיכל גז מדמיע ובאקדח הוא נכנס לפחות פעם בשבוע לשמורת נחל תבור שבאחריותו. את שערי הברזל המסיביים, שהוצבו כדי למנוע ממכוניות להיכנס לשטח זעיר בשמורה, שהוכרז כסגור לתנועה של כלי רכב, הוא רגיל למצוא פרוצים לרווחה. "אלה לא ג'יפאים רגילים", הוא אומר, "למרות שחלק מבעלי הארבע על ארבע המהוגנים עלולים גם הם להיות אלימים כלפי הטבע וכלפי המכשולים שאנחנו מציבים כדי לשמור עליו. כנראה, פה מדובר בחבורה של ציידים עבריינים". שטח האחריות של פורת נפרש בין שלוחת צבאים, הרכס של בית השיטה ושל עין חרוד בדרום, דרך כפר תבור במערב וקו צמח-חמת גדר בצפון. ממזרח נתחם האזור שלו בגבול עם ירדן. אבל היום אנחנו מתרכזים בנחל תבור - שמורה מרתקת, שצופנת בשטחה הקטן נחל פסטורלי, קניון בזלת מרשים, עולם חי מגוון ועולם צומח שנמצא כעת בשיא לבלובו ופריחתו - שבשל כל אלה מושך אליו מטיילים רבים.
מישהו שומר עליך
איזה מטייל במדבר הישראלי אינו מכיר את שלט האזהרה, המוצב על ידי גופי השמירה על הטבע, בכניסה לשמורות שונות ובמקומות בולטים בדרך. המשפט האהוב עליי בו הוא: "נופים פראיים אלה משכיחים מהמטייל את הסכנות האורבות בהם". אלא שמתברר, כי לפעמים, לשטח הפתוח אורבות מצד המטייל סכנות לא מבוטלות כלל וכלל. יהל מתאר מקרה כזה, אחד מני רבים: "יום אחד זיהיתי רכב ארבע על ארבע 'חורש' שדה חיטה ירוק. כשהתקרבתי, קלטתי שהם במרדף אחרי צבי! התקרבתי ועצרתי אותם. חשבתי שהם מנסים לדרוס אותו, כי זו הרי שיטת ציד ידועה", הוא מספר נסער. "אחרי שגיליתי שמדובר במשפחה נורמטיבית בטיול, הבנתי שהם בסך הכול רצו לצלם אותו!".
מסתבר, שהיכולת הטכנית, ההתלהבות וההרגשה שאין עין בוחנת - כל אלה גורמים למשפחות הכי טובות לאבד את ההיגיון ולהפוך טיול משפחתי לספארי פרוע. השחתת שדה, רדיפה וסיכון בעל חיים מוגן הן עבירות חמורות. "לי, כפקח הרשות, יש סמכות רבה יחסית, שנוגעת לשני החוקים שעוסקים בשמירה על הטבע - חוק הגנת חיית הבר וחוק שמורות טבע וגנים לאומיים", הוא מציין. "במקרה שאני לא מזהה מספר לוחית זיהוי, והעבריין לא מוסר לי פרטים מזהים, אני רשאי לעכב אותו לשלוש שעות ולקרוא למשטרה. אם הוא מציג לי תעודה מזהה, בסמכותי לרשום דוח קנס על סך 660 שקל, שהוא גם ברירת משפט. זאת, על עבירות קלות. על עבירה חמורה כמו ציד אני פותח תיק, שעובר למחלקת האכיפה ברשות, ועשוי להסתיים במשפט ובהעמדה לדין". פורת מספר, כי במקרה המתואר לעיל נמנע מלתת להם הזמנה למשפט והסתפק באזהרה, שכשמה כן היא, חסרת כל משמעות פרט לערך החינוכי וההסברתי שלה.
ואכן, חלק גדול מזמנו אמור להקדיש פקח הרשות להסברה. בכניסה לשמורה מוצב עמוד הנושא קופסת עץ, מעין שובך, ובה עלוני הסברה והדרכה. בבוקר שבת שכזה הם אוזלים במהרה, ואנחנו מחלקים עוד ממצבור שפורת נושא ברכבו. פורת מנצל את המפגש הבלתי אמצעי להפגנת נוכחות קלה, ומציע שקיות לאיסוף האשפה. רוב המטיילים מקבלים בברכה את נוכחות הסמכות. בקלות אפשר להבחין באלה שחונכו על ערכי שמירת הטבע, אשר היו חלק מהאתוס שליווה את הקמת המדינה.
הרשות מפנה כעת מאמצים ניכרים לאותם אנשים באוכלוסייה, שההסברה לא חדרה לבתיהם, או לפחות לא השתרשה בהם, ובין השאר, מעודדת מיזמים של הסברה בכפרים הערביים.
פורת: "התחלתי פרויקט 'קשר' בכפר מסר, שבמסגרתו אני ומדריך דובר ערבית מקיימים הסברה וחינוך בשיתוף פעולה כמה שיותר הדוק עם הרשות המקומית. אנחנו מנסים לחנך לשמירה על ניקיון, לחשיבות השמירה על הצומח ואפילו מאמצים יחד שטח ומיישמים בו את חוקי השמירה".
כמו להמחיש את דבריו, נקרה בדרכנו מהדי, עובד הרשות ותושב כפר מסר, ערבי נוצרי שממונה על הקשר של פורת עם תושבי הכפר. גם הוא יסתובב מעכשיו ועד החשכה בשטח, ויצטרף אלינו במרדף אחרי קוטפי עכובית, שם ישמש גם כמתורגמן.
נשמע ממש אידיאלי, הפרויקט הזה.
"זה גם הלך מצוין, אבל העומס היה גדול מדי, ומשימות אחרות נראו לי יותר חשובות. זה אולי המקום להדגיש, שבפני הרשות עומדות המון משימות, ורק חלק מהן היא מסוגלת למלא".
וזה נכון גם במקרה הפרטי שלך כפקח?
"ממש ככה. גם עשרים וארבע שעות ביממה לא מספיקות למלא את כל המשימות האפשריות. וצריך לזכור, שהפקחים הם אנשים שעושים את עבודתם מתוך אמונה, ומשקיעים את מרבית מרצם בה. העומס פשוט גדול מדי, וכל אחד מציב לעצמו את המטרות הכי חשובות. זו עבודה מאוד עצמאית".
בינתיים, אנחנו מטפסים לכיוון קיבוץ גזית ומגלים תנועה ערה של מטיילים, שיירות שלמות, ברגל וברכב, שמבשרות על כך שצפויה עבודה רבה היום. אנחנו מתמקמים בגדה הדרומית של הנחל, המתפתל מתחתינו, מכינים קפה ומתחילים לתצפת. לרוב הטיילים שנכנסים לוואדי אין הרגשה שמישהו רואה אותם בכל רגע נתון, ואולי היעדר העין הציבורית הפקוחה הוא זה שמעורר תחושת חופש, שעלולה להתפתח לתחושת הפקרות, העלולה להוביל לנזקים. עם זאת, יש כאלה שפשוט עושים דווקא.
הטבע כמותג
עקב עיטי דואה מעלינו, ואנחנו מסיטים את המשקפות לעברו. אחרי כמה דקות הוא צולל ונעלם בחלק סלעי של המצוק. בת זוגו ממריאה במקומו, וכך נקבע סופית שמדובר בזוג מקנן. פורת מרוצה. מדובר על גידול של מאה אחוז במספר הדורסים הנדירים באזור, מזוג אחד בשנה שעברה לשניים השנה.
אבל הסיפוק שלו מהול בדאגה, והוא מספר שגם המסחר בציפורים ממינים שונים פורח ומשגשג אצל ערביי הארץ והשטחים, והציידים יודעים לאתר קנים ולחמוס את הגוזלים שבהם.
"הטבע הוא מוצר צריכה", אומר פורת. "יש כאלה שרוצים חלק ממנו לעצמם, ויש שרוצים רק לצלמו, אבל גם זה לא פשוט. בשביל לראות בעיניים צריך להתקרב, אבל קודם כול צריך לדעת שזה נמצא שם. מההנחה האחרונה גם נגזרת האסטרטגיה של גופי השמירה על הטבע. הרשות החליטה להכריז על כמה 'מותגים' ואותם לשווק לציבור, כדי למשוך אנשים וגם כדי להגן על אותם 'מותגים'. על קיומם של מינים אחרים פשוט לא מדברים, וגם זה במטרה להגן עליהם".
הצבי הארץ ישראלי הוא דוגמה למותג כזה, שבעבר נבחר כסמל לחיית "טבע" וכתמריץ למאמצי השמירה על הטבע. "מאז הגידול המפורסם באוכלוסייתם (שהגיעה לאלפי פרטים בארץ - ס.ש), באמצע שנות התשעים, שהביא למבצעי הדילול", מספר פורת, "מספרם הלך וירד, וכרגע יש בארץ בסך הכול כמה מאות מהם. כאן, ברמות יששכר, יש הרבה מהם", הוא מציין, ומצביע לעבר להקה של שמונה-עשר צבאים שעוברת בגדת הנחל מתחתינו. "אבל רוב המטיילים לא רואים אותם, ואולי טוב שכך". מי שכן רואה אותם, אומר פורת, הם הזאבים, ומוסיף כי לאחרונה הבחין בזוג זאבים ששמו מארב ללהקת צבאים.
אבל אין ספק, שסכנה גדולה יותר אורבת מהציידים האנושיים. "הבעיה", אומר יהל, "מתחילה מכך שיש בכלל אנשים בעלי רישיונות ציד בארץ. הרישיון מקנה להם זכות לצוד רק בעלי חיים מסוימים במקומות מוגדרים ובהתאם לעונה, אבל למשל, את חזיר הבר מותר לצוד בכל מקום ובכל עונה, כך שלמעשה מותר להם להסתובב כמעט תמיד מצוידים בנשק, וכך קשה מאוד להוכיח שעסקו בציד בלתי חוקי". היחסים עם אוכלוסיית הציידים מורכבים, וכוללים קשר בלתי אמצעי והיכרות אישית.
אולי כדאי להעביר אותם לכוחותינו? לערב אותם בשיקולים וכך להפוך אותם אחראים למעשיהם?
"קודם כול, חלק גדול מהציידים הם שומרי חוק, כמובן, ואתם אני שומר על יחסים טובים. אבל מה שאתה אומר נכון. לדעתי, הפעילות העיקרית צריכה להיות במישור המודיעיני וההסברתי".
אבל מדבריו עולה, שההרגשה היא שתמיד יהיו כאלה שיעדיפו להישאר בצד הנרדף. נסער בדרכו השלווה הוא מספר על מקרה, שבו רדפו הוא וחברו למשמרת אחר חבורת הציידים. "הם לא רואים ממטר, כבר ישבו בכלא ויצאו ויעשו הכול בשביל להתחמק. הם באים שוב ושוב ומסתכנים במפגש אתנו. בשבילם זה מעין משחק". במקרה האחרון הוא כמעט נדרס, בעוד שהחבורה החביאה את כלי הנשק.
בסופו של דבר, הם נתפסו והועברו למשטרה, אבל עוד באותו לילה שוחררו. לפעמים, החוק מתייחס בסלחנות לעבריינים, וכידוע, טחנות הצדק טוחנות לאט. ניסיונות לקחת את החוק לידיים נגמרים הרבה פעמים בהחמרת הדין כלפי ה"מענישים". מולנו חולף ג'יפ, ופורת מזהה את בעל העדר המקומי. "הוא ושותפו תפסו פעם שני גנבי בקר", הוא מספר, "וכעונש צבעו אותם בירוק". בית המשפט החמיר עם בעלי העדרים, והם נשלחו לכמה חודשים לכלא.
צבע ירוק שיחק תפקיד גם במקרה שבו נתפסה חבורת ציידים בג'יפ, שנצבע בצבעי הרשות ועל פגושו מתנוסס חיקוי לא מוצלח של לוגו הרשות. הג'יפ הוחרם, ופורת מראה לי תצלומים שלו. "אבל זה לא עוצר אותם. זה חלק מהמסורת פה. ראשי מועצות, חמולות ומכובדים אחרים עוסקים בציד. זה ממש עניין תרבותי, ונגד זה קשה להילחם", הוא אומר. "לפעמים, זה על סף האבסורד, וידועים גם מקרים שהם עזבו את כלי הרכב והלכו הביתה קילומטרים בשטח, בלילה, כדי לא להיתפס. והכי מצחיק זה שמדובר באנשים מבוגרים ולאו דווקא בריאים. אחד מהם מושתל לב והשני מושתל כבד", הוא מוסיף וסוף סוף עולה על פניו חיוך קטן. גם הומור שחור במקצת מגויס בניסיון להקל על הבעיה. "פקח תופס בחור עם רובה ציד על כתף אחת וצבי על השנייה. "מה יש לך שם?" הוא שואל. הצייד מסתכל בהפתעה, פולט, "איכס, צבי!" ומפיל את שלל הציד.
קן הקוקייה
עוד מין נדיר, יחסית, שנפוץ בשמורת נחל תבור הן הקוקיות. הנקבות מטילות את ביציהן בתזמון נכון בקני העורב האפור, וגוזליהן החזקים זורקים את המקומיים מהקן, ומבטיחים לעצמם בלעדיות על ההורים המאמצים, שלא בידיעתם. "זו לא אותה קוקייה מהשעון המפורסם", אומר פורת. האירופית, מסתבר, פועה ענוגות, בעוד המין המקומי צווחני ואלים.
גם רשות שמורות הטבע סבלה מתדמית אלימה לאורך השנים. מכיוון שקמה כרשות ממשלתית, ופעלה על פי האינטרסים של השלטון, נחשבה בעיקר כמגינה על שטחים פתוחים מפני איומים טריטוריאליים, שבאו מכיוון בני המיעוטים לרוב. הסיירת הירוקה, גוף שפועל במסגרת הרשות והוקם במיוחד למטרה זו, היא הדוגמה הכי מובהקת לכך. גם הנוכחות של פקחיה, מצוידים תמיד בג'יפ ובכלי ציד, היוותה מעין איום על האידיאל הטהור של הטבע. האופוזיציה לרשות הייתה במשך שנים החברה להגנת הטבע, שנהנתה מתדמית יותר אוניברסלית ופחות לאומית. היריבות בין השתיים הובילה לכך, שבינם לבין עצמם כינו חניכי ה"חברה" את הרשות "רשעות שמורות הטבע".
לאחרונה, סביב השאלה על מעמדו של הר הארבל ושל השטח סביבו, הגיע העימות בין שני הגופים להכרעת בג"ץ, וממנו אפשר ללמוד על האינטרס המשותף למול הגישות השונות. היום כבר הוכרז השטח, לפי דרישת הרשות, ובהכרעת הבג"ץ, כגן לאומי. החברה להגנת הטבע התנגדה, וטענה שאין זכות ציבורית לגדר ולמנוע כניסה חופשית לאוצר טבע לאומי. הגישה של הרשות, מעבר אולי לאינטרס הכלכלי, היא כן לגבות כסף ממי שבוחר להיכנס לשמורה, ובכך לממן את פעולות הפיקוח. גם מבחינה לשונית יש אבסורד וסתירה: ברשות מכנים את גידור השמורה ואת גביית הכסף על ביקור בה כ"פתיחת האתר", בעוד שלמעשה מדובר על סגירתו.
"בעצם, בג"ץ שקל את הזכות הציבורית למעבר חופשי ולהנאה ללא תשלום מאוצר טבע", מסביר פורת, "אל מול הסכנה לשטח הפתוח מצד אותו ציבור, והחליט בעניין הזה שהסכנה לשטח גדולה מדי וכדאי לגדר אותו".
אם על השטח שהוכרז כסגור לתנועת כלי רכב קשה לשמור מגודר, על השערים מסביב לשמורת נחל תבור כולה ממש בלתי אפשרי לשמור, ולמעשה, היא אינה סגורה, כי כאמור, השערים נעקרו ממקומם. אנחנו ממשיכים בנסיעה וחוצים שער פרוץ, ואחריו שער בקר ועוד אחד. דווקא השערים האלה מתוחזקים, מכיוון שבין היתר בהם תלויה פרנסתם של בעלי העדרים באזור.
זה לא אבסורד, מבחינת השמירה על הסביבה, לאפשר לבקר לרעות במקומות שהוכרזו כשמורה?
"מדובר על דרך לפקח ולשלוט בשטח, שעליה הוחלט כאסטרטגיה כבר בשנות השישים. שטחי מרעה חולקו למגדלי בקר וצאן, והם פועלים בהם במסגרת הזיכיון. יש לה חסרונות ויתרונות", אומר פורת, "אמנם יש מכסות ברורות של מספר ראשים לשטח, כדי לשמור על איזשהו איזון, אבל קשה לפקח על כך. ואין ספק שעצם נוכחותם של העדרים משנה את הסביבה האקולוגית". בדברו הוא מצביע על סבך של חלמיות וסרפדים, שמראם מעיד על רמת חנקות גבוהה, בשל גללי הבקר. "אבל זה קורה בעקבות רביצה שלהם באותו מקום. בדרך כלל, הם מתפזרים ומלחכים את העשב, מה ששומר דווקא על איזון וגם עוזר במלחמה בשריפות".
גם תופעת ההרעלות מאיימת מאוד על אוכלוסיות טבעיות של בעלי חיים, בעיקר ברמת הגולן.
נכון. מתוך מלחמה בטורפים או כחלק מסכסוכים טריטוריאליים ואחרים בין הבוקרים יש שם תופעות אלימות קשות, גם נגד פקחים. הבעיה בהרעלות הן ההשלכה המתגלגלת: מהפרה המורעלת ניזונים טורפים וגם דורסים, ואוכלוסיית הנשרים, למשל, נמצאת בסכנה.
אבל בשורה התחתונה אתה בעד השיטה.
"כן, אם הייתי צריך להחליט איך לנהוג, הייתי בוחר בכל זאת בנוכחות הבקר והמגדלים. בכל זאת, זו דרך שליטה שמוכיחה את עצמה. באותו אופן פרדוקסלי, אגב, דווקא שדות המוקשים ברמת הגולן, ואזורים אחרים שהכניסה אליהם נמנעת, לאו דווקא ממניעים סביבתיים, מצטיינים בעושר של צמחייה ושל בעלי חיים, שבמקומות אחרים כבר כמעט נכחדו.
סיזיפוס בנחל תבור
נחל תבור היה מאוכלס בערבים עד 1948. ח'ירבות פזורות על גדותיו, ושרידי 13 טחנות קמח נמצאות באפיקו. למעשה, הוא עדיין מוקף ביישובי מיעוטים, ערבים וצ'רקסים. כפר קמא סמוך לשם, נתחם בעצי אקליפטוס שמלווים את הכביש בין כפר תבור ליבנאל. האקליפטוסים עשו ירידה בלתי רצויה לכיוון הוואדי וממשיכים להתרבות שם, דבר שמאיים על הצומח הייחודי לאזור, ומטריד את פורת. "על כל כריתת עץ ממין מוגן בפקודת היערות, כמו אורן ואקליפטוס, אנחנו צריכים אישור של הקק"ל", הוא אומר.
הקק"ל גם שולטת על כל השטח שמחוץ לשמורה, ובין היתר, אישרה להקים ממש על גבול השמירה אנדרטה לזכרו של בן קיבוץ גזית, אלעד ליטווק, שנפל בהר דב. "אנחנו תמכנו כמובן, אבל התנגדנו למיקום. לא הצלחנו לגרום להם לשנות את המיקום". אפשר להבין אותם. מדובר במיקום שמאפשר תצפית נפלאה אל הקניון. "אבל גם הנזק ניכר", אומר פורת. "בימי הזיכרון מגיעים הרבה כלי רכב, והאנשים, גם אם לא בכוונה, משאירים אשפה וכדומה".
זו דוגמה לכך שבישראל, אולי יותר מבכל מקום אחר, לכל חוק ולרמת האכיפה שלו יש גם, מעבר למשמעויות הרגילות, צד גזעי, כלומר, היחס למיעוט הערבי. בנוסף לכך, למשל, לתפוס תאילנדים שצדים בניגוד לחוק יותר קל מאשר להילחם בגופים החזקים שקשורים לצבא, לתשתיות ובכלל לממשלה.
פורת: "הרשות היא גוף ממשלתי, ולכן מתקשה להתנגד לפרויקטים של משרד ממשלתי, אלא במסגרות החוקיות כמו ועדות התכנון. אין ספק שהפגיעה הכי חמורה בטבע כיום היא אובדן של בתי גידול כתוצאה מבנייה ומחקלאות תעשייתית, אבל לרשות קשה מאוד למנוע תהליכים אלו. זה מעבר לסמכותה".
דוגמה מובהקת לחוק, שלמעשה פוגע רק בערבים, הוא החוק נגד פגיעה בעכובית הגלגל. הצמח, שנקרא עכוב בערבית, מבוקש כמאכל אצל ערביי הצפון ובשטחים. לפני כשנתיים, משהפך נדיר, נכנס השיח לרשימת הצמחים המוגנים, מה שהפך את קוטפיו לעבריינים. שנתיים זה אולי לא פרק זמן מספיק כדי לבחון את תוצאת המהלך, אבל כרגע המלחמה בעיצומה, והחינוך וההסברה טרם מראים תוצאות.
ערביי הגליל עדיין קוטפים אותו כחלק מהמסורת, ודווקא מאז שהוצא מחוץ לחוק אפשר להשיג את הקוץ הבשרני גם בשווקים הערביים. כמובן, המאמצים להפסיק את קטיפתו ואת הסחר בו הם לא בראש סדר העדיפויות של משטרת ישראל, אבל פקחי הרשות בהחלט רואים את זה כתפקידם.
"כדי לרכז מאמצים, אני מפריד בין קטיפת הצמח בתוך שטח השמורות ובין קטיפתו באזורים פתוחים. ואני גם מתייחס אחרת לקוטפים שניכר בהם שעושים זאת לפרנסתם, לבין משפחות שקוטפות 'על הדרך' ולשימוש ביתי". הקנסות שנגבים וחומר ההסברה בערבית, שמופץ בקרב האוכלוסייה עדיין לא מראים תוצאות, והביקוש לצמח הופך את קטיפתו לעסק כלכלי, שכנראה אף גורם ל"קבלנים", תושבי השטחים ועובדיהם, להסתכן בשהייה בלתי חוקית בתחומי הקו הירוק.
כמובן, דרך אחרת לנסות להפסיק את קטיף העכובית, ולמנוע את הרווחיות הגלומה בכך, היא לגדל את הצמח באופן תעשייתי. ניסיונות כאלה נעשים בשני קיבוצים בצפון (ראו מסגרת). למעשה, במהלך המשמרת שבילינו יחד, עסקנו רוב הזמן במרדף אחרי קוטפי העכובית. חמישים קילו מגבעולי הצמח נתפסו בשטח השמורה, ובקשר דווח על עוד כ-200 קילו באזורים אחרים.
לא חבר של קבע
ממש בימים אלה מסיים פורת את תפקידו וחוזר להמשיך בקריירה שלו. "אני מרגיש שזאת הייתה שנת שירות נוספת, ממש נטו תרומה למדינה", הוא אומר. "המשכורת בעבודה הזאת ביחס לדרישות היא נמוכה, והסיפוק מההצלחות מתגמד בהשוואה לתסכול מהדרישות שאין ביכולת הפקח לעמוד בהן. הסיכוי להתקדם קטן, וגם התפקידים הניהוליים קשים מאוד".
"אבל אני רוצה להדגיש, שהרשות היא הגוף היחיד ששומר ככה על הטבע בארץ, והעובדה היא שיש שם מישהו שנמצא בחוץ ועושה את העבודה. חסר כוח אדם, וההצלחות שיש הן בגלל האנשים המצוינים, שפועלים מתוך אידיאולוגיה".
מה אתה מתכנן עכשיו?
"אני אתקין שוב את השערים שנפרצו, ואז אשאר עם זיכרונות של שנה מרתקת. בעתיד הקרוב אני חוזר ללימודי תואר שני בטכניון".
יש לך עצות למחליף הפוטנציאלי שלך?
"בימים אלה כבר מחליף אותי פקח ותיק, שעובר הנה מהכרמל. למי שרוצה לעבוד כפקח אני ממליץ לזכור, שלא מדובר בעוד עבודה שדורשת הרבה, אלא באורח חיים של ממש".
בעצם, זו עבודה סיזיפית.
"יש גם הרבה הצלחות ותוצאות טובות. בהשוואה למדינות אחרות באזור, ישראל היא גן עדן של בתי גידול טבעיים ושל מגוון החי והצומח. כאמור, לדוגמה, מצב הנשרים בארץ לא מזהיר, אבל בשאר חלקי המזרח התיכון הם נכחדו לחלוטין. אפשר לציין יתרון אחד בולט בשמירה על הטבע: ישראל נהנית מתיירות שמגיעה אליה בגלל ערכי הטבע והנוף. וזה לא דבר של מה שבכך או מובן מאליו. הרבה מזה נזקף לזכות הרשות. אבל אני מאמין, שהשליחות חורגת מהתחום הלאומי והארצי, ויש בה חשיבות גלובלית, בעולם בו הגיוון הביולוגי הולך ומצטמצם, ומסכן בכך את המשך הקיום על פני כדור הארץ.
בני חלוף
עכובית הגלגל (Gundelia tournefortii) הוא צמח קוצני רב שנתי, הגדל בשדות בור פתוחים.
ניסיונות לגדלו נעשים בשני קיבוצים בצפון - איילת השחר ואשדות יעקב איחוד. "מדובר באותו צמח בדיוק", אומר מיכאל לוי מאשדות, ה"משוגע לדבר" המקומי, שזה עשרים שנה מנסה לאקלם את העכובית. "קשה להשיג זרעים, אין כמעט הדרכה מהממסד, אין תמיכה ואין לובי. ניסיונות של גד"שניקים אחרים לא הצליחו, ונשארנו שניים בכל הארץ. מדובר פה על גידול שנמצא על סף הרווחיות". לוי מגדל כ-100 דונם עכוב ומוכר קילו בכעשרה שקלים. "זה סיפור ארוך שלא צובר תאוצה", הוא אומר. גם אלי גלילי (איילת השחר) מסכים אתו. גלילי מגדל כבר 12 שנה את הצמח. "בהתחלה חשבתי שאני לבד, ואז גיליתי את מיכאל", הוא אומר. "ואנחנו עדיין בתהליכי האקלום, מה שאומר שזה עדיין לא לגמרי מסחרי. מו"פ צפון עובד אתנו על זנים חדשים, אבל כיום זה עדיין צמח בר כמו בטבע".
ובכל זאת, כמה אתם מייצרים בשנה?
"היום יש ייצור שנתי של לפחות 50 טונות בשנה שמשווקות בצורה מסודרת. אבל הצריכה גדולה, ויש ביקוש לכמה מאות טונות לפחות".
מי צורך את הצמח?
"בינתיים רק הערבים וכמה יהודים שורשיים, שמשפחתם נמצאת כמה דורות בארץ וקונים אותו לפסח. יהודים פשוט לא מכירים אותו (לאחרונה דווקא הוקדש לקוץ מדור אוכל שלם בעיתון "הארץ" - ס.ש). אם לא יהיה מאמץ מערכתי לפרסום, לגידול ולשיווק למגזר היהודי, אין סיכוי שהענף יגדל. כמובן, גם אכיפת החוק נגד הקטיף בשטחים ציבוריים יכולה לעזור. אבל חלק מהבעיה היא, שאצל הערבים זה חלק מהבילוי בחיק הטבע. בכל מקרה, בשלב זה אני לא ממליץ לחקלאים לגדל את עכובית הגלגל.
(סיון שדמון)
פורסם ב"הדף הירוק", 3.08
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה