מטפסים

ספיחי דשא צהבהב כיסו את המדרכה, ואיי יבלית נימרו אותה בירוק כהה. הוא ניסה לקרוע את המטפס העקשן, שריד לצמחיה התרבותית שפעם שלטה בקיבוץ, ולהגיע לזגוגית החלון שמצידו השני בילה את לילותיו כילד, וגם את הבקרים, עד שצלילי חצוצרות, שבישרו את תחילת יום העבודה, העירו אותו.

הזכוכית התגלתה, ולרגע חשב שראה זוג עיניים מביטות אליו. מצומרר, ולמרות זאת, כי הרי בשביל מה הגיע הנה אם לא כדי להצטמרר, הוא פתח את החלון ושלח רגל פנימה, מעמיס את התרמיל ונכנס.

היה נכנס מהדלת, אלא שהבניין הישן, בית הזרזירים נקרא, הוא זוכר, על שם ציפורים נודדות, עד שהבינו שעדיף שלא, הרוס בחציו, החצי שבו היתה קבועה הדלת.

הבית הרוס, מכל צידי החדר תילי חורבות, אבל החדר עומד, משולד פלדה ובטון מחוסם. ימי המלחמה הביאו פריחת בניה, אז גם הוקם מפעל הבטון המצליח, בו נאלצו הילדים לעבוד בגשם ובשמש.

ידע שיחזור לישון באותו החדר ויצא, משאיר את הציוד, לחצות את משטח האדמה מכוסה צמחיית הבר, שבמרכזו שדרת עצי דקל, שחזרו בינתיים, מאז שהמכונות חדלו לטפס עליהם, לצורתם המקורית, לפני שהובאו בני יומם מאיזור הסהר הפורה ונשתלו אחר כבוד ואימה באדמות הכבדות, ולא היו עוד תורן עץ מגולח למשעי, עד לצמרת עמוסת הפרי, אלא קינים קינים, חוטרים מתעקלים מגזע האם, ענפיהם היבשים מלחכים את האדמה תחתיהם, ופריים אינו מופרה, גרעיניו קטנים.

הוסף כיתוב

להקת כלבים, שהתערבבה, כך היה נדמה לו, עם להקת תנים מהשדות הסמוכים, הנטושים, חלפה ביללות, והבריחה אותו לעבר הבניין המרכזי והגבוה, גם הוא שריד משנות המלחמה. לבדוק מה נשאר שם בפנים לא העיז, והחל לטפס לגג, שבנוסף לסילסולי התייל שהונחו עליו עכשיו גם כוסה צמחיה קוצנית.

הוא טיפס לראש הצריח של מבנה הבטון החשוף, והביט בדבוקת הבניינים, מכוסים כולם באותו מטפס אלים, שעטף את בתי החורבה, כמו ג'ונגל שבלע לתוכו תרבות אבודה. 


***


בלילה התעורר מסיוט. הוא חלם שאלומת אור אימתנית מסנוורת אותו עד כדי עיוורון. הוא נפלט מהשינה ישר לחושך שעטף אותו בחמימות אבל לא הרגיע אותו כהוא זה. הוא פתח את המחשב הקטן וכתב את שעבר עליו היום. את הנסיעה הארוכה מהמרכז לטבריה הוא הזכיר בכמה מילים, אבל על החוויות במעבר הגבול לסוריה ועל המעבורת שלקחה אותו למה שהיה פעם עין גב הוא סיפר בפרוטרוט. 


בעצם, זה לא היה טיול יוצא דופן במיוחד בשביל צעיר כמוהו.