עכבר העיר, 8.2.2012

אם המון רודף תענוגות ובידור בזמן שהמוסר האישי והחברתי הולך ומתדרדר נשמע לכם כמו ישראל בימינו, תוסיפו לזה הפגנה נגד יוקר המחייה ותקבלו את האופרה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", שעלתה אמש בבכורה בהפקת האופרה הישראלית ובבימויו של עמרי ניצן. אבל אין טעם לשייך את "מהגוני" לכאן ועכשיו באופן גורף מדי. זו אופרה שתישאר אקטואלית כל עוד האנוכיות, החמדנות, הקפיטליזם הקיצוני והשחיתות החברתית בסביבה, וכידוע כל אלה לא ממהרים להסתלק ולא מיוחדים דוקא לישראל.

ברטולד ברכט נודע אומנם כמבקר חריף של הקפיטליזם אבל גם כלפי המצב האנושי הכללי היה לו מה להגיד, ובמקרה הזה הוא אומר את זה בקול רם וברור מאוד. אין דמויות "טובות" בעיירה מהגוני שמוקמת על ידי עבריינים באמצע המדבר האמריקאי ואם אתה שם אתה כנראה סרסור, זונה או לקוח. גיבור האופרה מגיע בתור לקוח ובשלב מסוים מואס בסחי ומקווה שהאהבה תושיע אותו. הוא מגלה שכסף הרבה יותר חשוב בעולם הזה וגם מאבד את חברו בקרב איגרוף וביגונו מזמין את כל אנשי העיירה לשתות על חשבונו. למחרת הוא מתקשה לשלם ובסופו של דבר מוצא להורג בעוון משיכת יתר. משפט הצדק המערבי מושם ללעג וקלס וגם את 

אלוהים אנשי העיירה דוחים.

זו אופרה מודרנית ממילא, שבהפקה החדשה (כשלוש שעות, כולל הפסקה) קיבלה גם טוויסט עכשוי בזכות עיצוב התפאורה, האביזרים והתלבושות. אבל העכשוויות שלה לא מאוד קונקרטית, וטוב שכך - משולבים בה איזכורים כלליים של העשורים האחרונים, כמו הבורסה, ערוצי החדשות, הסרט "מטריקס" ועוד. הויכוח על הזכות והכדאיות להפוך אופרה ישנה לעכשווית בעזרת תפאורה ולבוש זה כל כך החצי הראשון של העשור הקודם שאפשר מיד לעזוב אותו בצד. השאלה היא מזמן כבר לא למה לעשות את זה אלא איך ונדמה שהבמאי עמרי ניצן ושאר בעלי התפקידים בהפקה החדשה לא חשבו פעמיים כשניגשו לעיצוב. התוצאה לא לגמרי מדויקת ולמרות כל הצבעוניות קצת אפורה ולא סוחפת, ובכל זאת מהנה.

ברטולט ברכט כתב את המילים ויחד עם המלחין קורט וייל ו"אופרה בגרוש" שיצרו ביחד בסמוך ל"מהגוני" (1930) הנחילה להם תהילה עולמית ומסתבר שגם על זמנית. ברכט רב הפעלים מקובל ומשפיע גם בימינו על מגזרים רבים בכל תחום בו שלח ידו (וזה כולל תיאטרון, שירה ואופרה), ועבודתו יחד עם קורט וייל לא רק שיצרה סטנדרט חדש בתיאטרון העולמי אלא גם תרמה תרומה מכרעת למודרניזציה של האופרה ולמה שהוביל בדיעבד לתחילת עידן מחזות הזמר.

אבל "מהגוני" הוא לא מיוזיקל למרות שהוא מתקיים במעין לאס וגאס, עיירה אמריקאית דמיונית שהוקמה על ידי שלושה נמלטים מהחוק וחורתת על דגלה רק הנאות. זנות, שתיה, סביאה והימורים על קרבות איגרוף מפרנסים את האוכלוסיה הקטנה, והאוירה מייעדת תפקיד ספציפי לכל אחד: זונה, סרסור, או לקוח. המשל והנמשל ברורים, וברכט גם לא חוסך באמצעים כדי להבהירם. המילה דולר מופיעה בליברית המקורית 35 פעמים והמילה וויסקי 50 פעם. בין היתר בשיר שהפך למוטו של האופרה, "וויסקי באר/ אלבמה סונג", וידוע גם בביצוע של זמרים כמו ג'ים מוריסון ודיויד בואי. אפילו קריינית רצף בטון דידקטי ופארודי מופיעה בין התמונות ומסבירה לא רק את מהלכי העלילה אלא גם את משמעותם לפעמים.

אבל לא רק בפארודיה ובסאטירה השתמש ברכט כדי לחתור תחת המבנה והמשמעות הרגילים של האופרה הקלאסית. הסגנון התיאטרלי שלו נקרא "תיאטרון אפי" ונועד להיות שכלתני. ברכט דגל בהזרה, ריחוק וניכור של השחקנים מהדמות אותה גילמו וגם מהקהל. הוא ראה בתיאטרון דרך לעורר מחשבה ולא רגש והזדהות. העתקת המבנה הזה לאופרה - מדיום בו הרגש ממלא תפקיד מרכזי ואריות שכוללות בכי תמרורים תופסות לרוב חלק ניכר מזמן הבמה – הפכה את האופרות שלו לקצביות ובעלות מהלכי עלילה רבים יחסית. האופי הדוקמונטרי של היצירה נועד גם הוא ליצור את הריחוק ועל כך ניתן להוסיף את המוזיקה המבלבלת של וייל, שלא מניחה לשקוע בסיפור אלא מנערת את הצופה. בהפקה החדשה התזמורת של ראשון לציון עושה עבודה טובה, אולי טובה מדי, כי המשחק והשירה קצת נבלעים בה. אולי זה רק עניין טכני של סאונד ואולי אבל אני מצאתי את זה מפריע. עוד בעיה קטנה קשורה לצד הטכני ונוגעת לתרגום שמופיע כמקובל בכתוביות לאנגלית ועברית (האופרה עצמה בגרמנית ולעיתים באנגלית). התרגום סביר (יש כמה טעויות מביכות), אבל מיקום לוח התצוגה, אי שם בשמי הבמה, מטיל משימה קשה על מי שיושב קרוב וצריך לשלוח מבטו אל על עם כל משפט חדש. לוח דומה שיימצא בתחתית הבמה יכול לפתור את הבעיה הזאת.

הריקודים המעטים שמשבצים את ההפקה החדשה טובים אבל הם מעטים כאמור והכוריאוגרפיה בסך הכול מינימליסטית ולפעמים כמעט נסיונית. נדמה לפעמים שהרקדנים זקוקים לליטוש נוסף ובאופן כללי התנועה היא לא הצד החזק של ההפקה הנוכחית. התפאורה מודרנית ומתוחכמת ועושה את העבודה. השימוש בשלושה מסכי ענק שעולים ויורדים ומחליפים צבעים וצורות – לפעמים משמשים אפילו כמסך טלויזיה ממש – יפה. אבל משהו מונע מהסך הכול להיות מהפנט באמת. גם המשחק והשירה לוקים בחסר להבנתי, והאופרה חסרה סולן כריזמטי. ואולי זה בכלל הסגנון של ברכט ווייל וחלק מההתרסה שלהם כלפי העולם וצופי האופרה בפרט – שכידוע לרוב לא נמנים על הפרולטריון המדוכא.

הפעם האחרונה בה הועלתה "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" על בימת האופרה הישראלית הייתה לפני 25 שנה וזו הזדמנות טובה להתוודע ליצירה. המשחק החלש יחסית של השחקנים ואיזה חוסר כללי בהתלהבות אמיתית הופך אותה לקצת פחות כדאית אבל זו בכל זאת אבן דרך באופרה המודרנית וההפקה בסופו של דבר מרשימה ומהנה בדרכה ובעיקר בדרכו של ברכט – שלא נותן לקהל לשקוע לתוך עולם אסטתי אלא מזכיר כל הזמן את המציאות בחוץ, שכאמור כוללת בעיקר סרסורים, זונות, בצע כסף וצדק מעוות. מצד שני, הרחובות מחוץ לבניין האופרה עדיין מפיצים זיכרונות מההפגנות הענקיות שהיו שם בקיץ, וכללו מאות אלפי אנשים מלאי תקווה ואמונה. האופרה, כאמור, נגמרת גם היא בהפגנה נגד יוקר המחייה ובעד צדק חברתי אבל אצל ברכט זו יריקה בפרצוף של אנשי העיירה, שכרגע יצאו ממעמד ההוצאה להורג בעוון משיכת יתר. מחיאות הכפיים 

המהוססות בסוף הערב מוכיחות שיש כבוד לאמנות שיודעת לירוק בפרצוף הקהל.

פורסם בעכבר העיר, 8.2.12)

)פור

לגלות את גליליי

אין שום דבר פורץ דרך או מסעיר בהפקה של "גליליאו" של תיאטרון באר שבע, וזה בסדר גמור. אחרי הכול מדובר במחזה של ברטולד ברכט, על פי הסיפור המדהים והידוע של גלילאו גליליי, ויכול להיות שבמקרה כזה צריך פשוט למלא את התבנית ברגישות וכוונה טובה ולהגיש חם. לבמאי עידו ריקלין יש כנראה משניהם בשפע, ויחד עם צוות קטן ויעיל הוא הצליח להפיח חיים תיאטרלים חדשים וטובים בדמות המיוסרת, לספר את הסיפור בצורה בהירה, להעניק משמעויות ופרשנויות במידה ומעל הכול לייצר חויה אסטתית ורגשית מספקת.

(

הרושם הראשוני מההצגה פשוט מהמם. המסך שעולה חושף מסך אחר, עליו מצוירת מפת העולם על מעין קלף עתיק, בגרסה הלטינית שלה ובצבעים שתמיד מיוחסים לתקופה. השחקנים כולם עומדים מול הקהל במיטב המחלצות של המאה ה-15 ונותנים את הרקע ההיסטורי, המדעי והדתי שדרוש כדי להבין את הסיפור. אם זה נשמע כאילו האינפורמציה מוגשת בכפית של כסף ישר לפיהותיהם של הצופה זה נכון, אבל במקרה הזה הנטיה מצדיקה את עצמה אמנותית ושומרת על מינון נכון לכל אורך ההצגה.

גם ההמשך מלא תנופה. מסך הקלף עולה גם הוא וחושף את ביתו של גליליאו גליליי ואת הרגע בוא הוא גונב להולנדים את המצאת הטלסקופ ודי מהר מגלה שגרמי השמיים לא קבועים בחומה ועטופים בכיפת בדולח, כמו שנהוג לחשוב. את גליליי משחק בכישרון רב אמיר קריאף. הוא נכנס לנעלי הדמות בטבעיות ותוך זמן קצר מדביק את הקהל ואת שאר הצוות בהתלהבותו. אנחנו מלווים אותו עד לזיקנתו, בה כידוע ישב במעצר בית אחרי שתגליותיו היוו סכנה למעמד הכנסיה. המשחק של קריאף סוחף במידה הנכונה ולמרות הפיתוי משאיר גם מקום לשאר הדמויות, שמשוחקות להפליא בידי צוות צעיר, רענן ונלהב. כל אחד מהם משחק כמה תפקידים ובזכות משחק מצוין מצליח לתעתע בקהל. כשכולם עולם להשתחוויה בסוף המחזה מספרם המצומצם מפתיע. השירים, שתורגמו והולחנו על ידי דורי פרנס, הופכים לאתנחתות מבדרות למדי, אם כי קצת יומרניות. הצוות מצוין כאמור, אבל לא לגמרי עומד בכבוד באתגר הגדול של השירה, הריקוד והתנועה.

המחזה מעניק כמעט לכול הדמויות נפח ועומק. ברכט ההומניסט והסוציאליסט לא ויתר על הזכות לעצב דמויות מכל השכבות וגם לתת לסיפור את המימד המעמדי שטמון בו אבל מעל הכול הוא השכיל להעניק למחזה קצב מצוין. והצוות הנוכחי שומר על הקצב המשחק והתיזמון ערוכים בקפדנות וגם הבילד אפ של הסיפור מצוין.

התלבושות הצבעוניות והתיאטרליות שמיוחסות לתקופה עוצבו ונתפרו בקפידה רבה ויחד עם האיפור והתסרוקות מייצרות אשליה מהנה ונעימה, ממש כמו סרט תקופתי. לזה מצטרפת התפאורה הנהדרת שמשתמשת בפרוג'קטורים ניידים בכל מיני גדלים שנעים על הבמה ומייצגים לסירוגין גרמי שמיים במעבדתו של גליליי ומאפשרים לשחקנים גם להפוך למעין ניצבים-תאורנים וכך לאפשר להם השאר על הבמה ובכל זאת להבלע ובתפאורה ולהשאיר את המרחב להתרחשות הדומיננטית.

נדמה לי שכדאי גם לציין לטובה את התוכניה של ההצגה. התיאטראות הגדולים נוטים להשקיע לא מעט משאבים כדי לייצר חוברת מפוארת ולרוב ממלאים אותה בדברי יח"צ עצמיים וכמה מאמרים תלושים וציטוטים תמוהים של המשתתפים. גם מהבחינה הזאת מגיע לתיאטרון באר שבע מחמאות. התוכניה מכילה בעיקר דברי טעם ערוכים וכתובים היטב, אם כי גם הפעם יש מאמר או שניים מיותרים לגמרי – אולי כדי למלא את מספר העמודים או לתת כבוד לבעלי תפקיד בעירייה. 

(פורסם בעכבר העיר)

ביקור הגברת הזקנה

יש הרבה חלקים טובים בהפקה החדשה של "ביקור הגברת הזקנה", מחזה שוייצרי שכתב פרידריך דירנמאט בשנות החמישים, ומוצג עכשיו בהפקה חדשה ב"הבימה", בכיכובם של גילה אלמגור ויהורם גאון. המחזה, שהפך לקלאסיקה בינלאומית בזמנו ואחרי שלוש שנים כבר תורגם לעברית והוצג בארץ, הוא מחזה מוסר חזק וטראגי, שמלווה את ההתרחשות בדיבורים בלתי פוסקים המסבירים גם את הסאבטקסט. האקדח המטאפורי המפורסם של התיאטרון מונח כאן על השולחן וגם מועבר מיד ליד. הסגנון של המחזה הוא כמעט גרוטסקי כך שגם ארון קבורה מככב ואפילו חתול שחור גדול משתתף בחגיגת הסמלים. המחזה מצוין וגם הביצוע טוב. מה שמקלקל את ההנאה הוא לא במקרה מה שאמור למשוך את הקהל – ליהוק הכוכבים.

אחד הנושאים שדוקא טופלו היטב בהפקה החדשה הוא התפאורה. המעצבת לילי בן נחשון, יחד עם התאורה (קרן גרנק) ויוצר הוידיאו (יואב כהן) יצרו באמצעים פשוטים יחסית עולם מתכתי ומונוכרומטי כמעט, קר ומנוכר, כדי לתאר את העיירה הנידחת בה מתרחש המחזה. גם השימוש החכם והמינימלי בסאונד ובמוזיקה (אוהד חיטמן) עוזר לתאר את הסביבה השוממת, יישוב שהרכבות כבר לא עוצרות בו ושתקופת הזוהר שלו מאחוריו ונראה שאינה מתכוונת לחזור. 

הבימוי (אילן רונן) רוב הזמן קולח והמשחק של רוב השחקנים טוב. אף אחד לא בולט במיוחד ואיזו אפרוריות ואחידות שולטים בכיפה - אפילו אלכס אנסקי נבלע בקאסט כאחרון הניצבים - אבל ניכר שהכימיה ביניהם טובה. סצינת הפתיחה למשל מצויינת. "הגברת הזקנה" מגיעה לביקור בעיירה בה גדלה ואותה עזבה בגיל צעיר. היום היא עשירה מאוד ואנשי העיירה מקווים שהיא באה כדי לתרום מעושרה ומתכוונים להתחנף במיטב המסורת. מהרגע שהיא יורדת מהרכבת, מלווה בפמליה גדולה, ניכר שיש לה עניין לא פתור עם העיירה ובעיקר עם אחד התושבים, ומכאן המצב מתבהר ומתדרדר די בדרמטיות: הגברת (גילה אלמגור) דורשת את ראשו של אחד התושבים (יהורם גאון) בעד הכסף שלה. מסתבר שהם היו זוג, היא נכנסה להריון, הוא התנער ממנה, היא נאלצה לעזוב את העיירה בבושת פנים, הפכה לזונה ואיבדה את התינוק. ועכשיו היא באה לנקום ולעשות צדק. 

המחזה הוא די פטפטני והדמויות עסוקות הרבה מהזמן בלהסביר את מעשיהן ועל הדרך גם את הסאבטקסט. 

התרגום (רבקה משולח) גם הוא טוב אבל אולי הבמאי היה צריך קצת לקצר מעט את המלל כדי להתאימו לימינו. בכלל, יש איזו שבלוניות ושמרנות בבימוי, והנסיון ללכת בין הטיפות ניכר גם בעיצוב הדמויות הפחדני, שנוטה לפלקטיות ולעיתים אפילו וולגריות. המטרה ברורה – לספק אתנחתות קומיות בין הדברים הקשים הנאמרים על הבמה. יכול להיות שאלה הנחיות המחזאי, אבל עבודת בימוי אמיצה צריכה הייתה להכריע ולתת טון ברור יותר. בהתחשב במעמדו של אילן רונן אפשר להניח שגם החיסרון הכי גדול של ההפקה המכובדת – זה שהופך אותה לאכזבה של ממש – קרה באשמתו. מדובר על ליהוק הכוכבים כמובן. כל החלקים הטובים בהפקה מתגמדים לעומת הכישלון הזה.

ברגעים מסויימים בהתחלה היה אף נדמה שהכוכבים יהורם גאון וגילה אלמגור הוצנחו ברגע האחרון של התהליך, למדו בחופזה את הטקסט ובמקצועיות רבה החליקו לתוך החליפות. בהמשך המצב משתפר אבל קשה לי להאמין שמישהו בקהל השתכנע כי לפניו עומדת הגברת הזקנה ומי שהיה אהוב נעוריה. שני השחקנים האלה מוכרים מיותר מדי הופעות וגרוע מכך – הם מפורסמים מדי כפרסונות ציבוריות. בעולם קצת פחות חמדני מעולם התיאטרון הישראלי הם היו צריכים לפסול את עצמם. וזה אירוני כמובן כי המחזה כולו עוסק לא מעט בחמדנות. על האירוניה של העלאת המחזה בבניין המשופץ של הבימה קשה להוסיף. הפקה יותר אמיצה וטוטאלית הייתה משנה את שם האולם ליום אחד ל"סמי עופר" כדי לקחת את העניין לקצה.

זה לא חייב להיות ככה. ישנם שחקנים עם יותר יושרה כדי לא להשתתף בפארסה מסחרית כזאת. אלכס אנסקי וליא קניג עשו את זה ב"סונטת סתיו" של ברגמן לפני כמה שנים (הבימה) וגם נתן דטנר ולאורה ריבלין נראו מחויבים באמת כשכיכבו בקאמרי בשנה שעברה עם "כולם היו בני".

ההפקה החדשה של "ביקור הגברת הזקנה" ממשיך את הקו השבלוני של התיאטראות הגדולים - כלומר אלה שמסוגלים לשלם לשחקנים כמו יהורם גאון וגילה אלמגור. עקרונות השיטה הן למחזר מחזה קלאסי וטוב ולזרוק פנימה זוג כוכבים גדולים. היתרונות ברורים: המחזה הוכיח את עצמו ולמעשה הפך חסין מביקורת. כך ניתן גם להוסיף את ההפקה לרשימה מכובדת של הפקות קודמות בתיאטרון ולשבץ בתוכניה צילום בשחור לבן, מה שתמיד מוסיף ארומה של איכות, מכובדות ונוסטלגיה. השמות הגדולים הם כמובן בונוס שמתבטא בעיקר בקופות. בונוס אחר הוא לרוב תשואות הקהל, אבל ב"גברת הזקנה" אפילו מזה אין הרבה. כבר אחרי ההפסקה נצפו מושבים ריקים וההצגה הארוכה (שעתיים ורבע) – למרות כל היצירתיות, ההשקעה והכוונה הטובה - לא השאירה הרבה חשק למחיאות כפיים.

פורסם בעכבר העיר, 5.2.12

הזהו אדם. הצגת יחיד בתיאטרון החאן

אם כל התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך", אז כל השואה על רגל אחת נמצאת ב"הזהו אדם" של פרימו לוי. הנסיון לחלץ מהספר תובנות ואבחנות משול לנסיון לחלץ מהשואה עצמה תובנות כאלה וגם היוצרים של הצגת היחיד על פי הספר יודעים את זה וכלל לא מתיימרים להוסיף משהו על דבריו של לוי. הישירות והפשטות של ההצגה הופכים אותה למופע סוחף של זיכרון, זעזוע ועצב. החומרים הקשים בה וגם אורכה הצנוע משאיר את הקהל המום מעט, אבל זה המינימום שאפשר לצפות מהצגה כזאת.

לוי כיווץ את קורותיו בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, כאסיר במחנה עבודה ליד אושויץ, לספר של פחות ממאתיים עמודים. הבמאית מור פרנק והשחקן ניר רון מתיאטרון החאן לקחו את הספר והפכו אותו להצגת יחיד, גם היא מינימליסטית. ללא תפאורה וללא מוזיקה, נכנס רון, לבוש בחליפה כמו שלוי הצעיר אולי לבש עד שהמלחמה השיגה אותו, ומספר את הסיפור בקולו, שהוא גם קולו של לוי, קול שנשאר נאמן לטקסט המקורי וגם לרוחו. בעקבות לוי, גם רון יורד לפרטים הקטנים והפיזיים – מהראש המגולח והכובע המרופט ועד לציפורני אצבעות הרגליים שאין צורך לגזוז אותן כי הן מתחככות בקבקבים הלוחצים. רון אומנם נשאר בחליפה עד שלב מאוחר אבל דמיונם של הצופים מלא במספיק דימויים מהמחנות כדי להשלים את התמונה. האפקט מסחרר ומזכיר את חווית הקריאה בספר, שמשאיר כמו כל טקסט המון מקום לדמיון ומפעיל אותו באינטנסיביות.

רון, שעושה את עבודתו בצורה מדויקת, יעילה ומרגשת, מתערבב מעט בקהל וגם משתף את הקהל בעדינות בסיפור. הוא עושה זאת בעקבות לוי עצמו, שיוזם בספר פניה בגוף ראשון לקוראים. כשרון יושב בינינו זו גם הזדמנות להביט ולחשוב על הקהל שהגיע להצגה באולם הקטן של החאן. המחשבה הבלתי נמנעת היא מה היה קורה אם היה נגזר על קבוצת האנשים האקראית הזו לבלות ביחד בתנאים המתוארים על ידי לוי. הרגעים האלה מזכירים את המקומות בספר בהן אתה נאלץ לצבוט את עצמך ולהזכיר שלא מדובר פה בחלום רע שלך או של הסופר אלא במשהו שהתרחש במציאות.

קשה מאוד לנתק את הרלוונטיות של הצגה העוסקת בכזה מיקוד בשואה היהודית, ולהתייחס אליה כאירוע תיאטרלי בלבד בעיקר כשהיא מוצגת בירושלים היהודית על ידי שחקן יהודי הרחוק דור אחד מהקורבנות. וגם אין כל כך צורך. בקרוב יעלמו האנשים שהיו שם ומה שיישאר זה היסטוריה ואמנות שעוסקת במה שקרה. המסורת לפיה תלמידי בית ספר יהודים בישראל נפגשים עם ניצול שואה שמספר על חוויותיו תפסק מן הסתם, ויהיה קשה למלא את החלל. "הזהו אדם" יכולה בהחלט למלא חלל כזה, אבל היא מצריכה קשב ודמיון רבים, ויש לשער שהמשלחות הטקסיות והמניפוליטיביות למחנות ימשיכו לשלוט בכיפה.

גם בהצגה וגם בספר זוכים עשרת הימים האחרונים של לוי במחנה לתיאור מפורט יחסית. "הימים שמחוץ לזמן" מכנה אותם לוי בספר, והוא מתכוון למצב שנוצר אחרי שהגרמנים עזבו והרוסים עוד לא הגיעו. לוי ועוד כמה עשרות נותרו ללא השגחה, מזון או חימום כשהחורף הפולני בשיאו ומי ששאר במחנה הם בעיקר החולים. בשלב הזה מתעוררת בקרב הניצולים רוח אחווה שלבסוף גם מצליחה להציל את חלקם. לוי כותב בלי פאתוס וגם רון משחק בהתאם, ובכל זאת הקהל מתמלא מחדש איזו תחושה של שליטה על הגורל והלקח האנושי והמוסרי מחלחל למרות האימה.

בשורה התחתונה: מתאים לא רק ליום השואה, גם ליום כיפור. 

(פורסם בעכבר העיר אונליין, 7.10.11)

כשנפוליאון יכבוש את עכו

פסטיבל עכו יתקיים השנה כרגיל בחול המועד סוכות, בין התאריכים 16-19.10 ויכלול מופעי חוצות רבים וכמובן את הצגות התחרות. תקציב הפסטיבל, שמיועד למשוך כ-200,000 מבקרים לעיר הצפונית המעורבת, נשאר דומה לשנה שעברה, כ-3.5 מיליון שקל. לדברי המארגנים התקציב נשאר על כנו משנה שעברה, פרט לתוספת קטנה שתרמה עיריית עכו. העירייה מתקצבת גם את הפרסים להצגות התחרות, שמגיעים בסך הכול בין 30 אלך ל-50 אלף ש"ח.

גם הרכב ההנהלה האמנותית  לא ישתנה השנה. המנהלים האמנותיים הם סמדר יערון ומוני יוסף, וזו שנתם הרביעית בתפקיד. לדברי יערון, הפסטיבל יתייחס באוירה שלו לאירועי החוצות המפתיעים של הקיץ, במאהלים ברחבי הארץ, זאת למרות שההצגות ומופעי הרחוב שיוצגו בו נכתבו הרבה לפני פרוץ המחאה. הם גם נכתבו והוגשו ואושרו הרבה לפני, אבל לדברי סמדר יערון בחלק גדול מההצגות יש אוירה של מחאה ומרד וזה לא במקרה. אפשר לבטל את דבריה כנסיון לרכב על הגל לולא העבר העשיר של הפסטיבל כמוקד של התרחשות חברתית ופוליטית עניפה, שנובעת מהמעורבות הפוליטית הגדולה ממילא של יוצרי תיאטרון שוליים בישראל.

זוהי שנתו ה-32 של הפסטיבל,  וגם הפעם המתכונת דומה. ליבו האמנותי של הפסטיבל מורכב מתשע הצגות חדשות  שנבחרו להשתתף לתחרות. לצד התחרות המסורתית הפעם תתקיים גם תחרות "עכו 2" בה נוספות חמש הצגות לתחרות משנית. ההבדל בין השתיים לא ברור כרגע, והמנהלים לא הצליוח להבהיר את ההבדל.

במסגרת התחרויות יוצגו בין היתר "מיין קאמפף" של ג'ורג' תאבורי, של יוצר יהודי אירופאי שמתוארת כ"מפגש ענקים בין היהודי הנודד להיטלר הסטודנט". גם "פלישתו השניה של נפוליאון" (קונספט ובימוי: מרט פרחומובסקי) נשמעת כמו הצגה מסקרנת, בעיקר מכיוון שמדובר במופע שהוא תיאטרון מסע, כלומר הצגה נעה, וכי היא מתארת נבואה עתיקה של רבי נחמן מברסלב הגורסת כי חיילי נפוליאון יקומו לתחיה ויכבשו את עכו.

ד"ר נעמי יואלי המצויינת חוזרת לבמות הפסטיבל ומשפתפת פעולה עם אמן המיצג הדס עפרת. הצגתה "נפיץ: תיירות מלחמה" (פנטזיה דוקומנטרית על מלחמה ושכול) מבוססת על סיפורו של הרופא העזתי עזאלדין אבו  אלעיש שבנותיו נהרגו במבצע עופרת יצוקה וסיפורו הסעיר את המדינה. ההצגה תועלה באולם התת קרקעי ב"אולמות האבירים", ומנהלי הפסטיבל מספרים על עוד חלל תת קרקעי חדש ולא מוכר שייחנך לרגל הפסטיבל. החלל הוא חלק מקומפלקס שייפתח לציבור רק בשנה הבה וזו הזדמנות ראשונה לראות אותו. אבל דוקא הנסיון לצאת מחומות העיר העתיקה מאפיין את מיקום ההצגות השנה, לדברי יוסף. יש הצגה שקורית בבניין של העירייה, אחרת בבית של תושב ושלישית נערכת במרחב הוירטואלי, דרך תוכנת סקייפ, ומחבר שחקן ישראלי עם שחקנית הולנדית, וגם את הקהל שיושב בהצגות במקביל.

בכל מקרה, רוב הקהל של הפסטיבל ממילא לא נחשף להצגות התחרות ולחללים התת קרקעיים, ומבלה את זמנו ברחובות העיר העתיקה בצפיה והשתתפות בעשרות מופעי החוצות, שבהרבה המקרים גם הם מצויינים.

את אירועי החוצות מנהל הפעם ג'קי בכר, שכבר ניהל את האירועים בעבר. התוכנית גדולה ומגוונת ומזכירה לו את השנים הגדולות של הפסטיבל (הוא כנראה מתכוון לשנים של לפני אוקטובר 2001). למעלה מ-100 הצעות הגיעו ורק ארבעים יוצגו בסוף. בסך הכול יהיו כ-90 ביום (מופע עולה יותר מפעם אחת ביום).

בכר אומר כי הם מנסים להכניס ז'אנרים חדשים לרחוב, למרות שקשה מאוד לחדש בתחום הזה. במסגרת החידושים הוא מונה שניים מעניינים: במת מחול שאוצרת ענת גרגוריו (לשעבר עידו תדמור) ובה ינסו רקדנים להופיע מול קהל מזדמן. יש לציין שבפסטיבל יערות מנשה זה כבר נעשה ובהצלחה רבה. עוד מופעי חוצות בולטים יהיו "במהירות האור" של להקת פירומני וגם שיתופי פעולה עם שגרירויות איטליה וגרמניה יביאו להקה של עשרה אמנים איטלקים המציגים על קביים ולהקה גרמנית שכוללת 21 אקורדיוניסטים.  

אבל גולת הכותרת, לפי בכר, היא דוקא עבודת וידיאו בתלת מימד של האמן יואב דוד שתהיה הראשונה מסוגה בארץ. מדובר על טכנולוגיה שנקראת וידיאו מאפינג וכוללת מיפוי ממוחשב של בניין שמאפשר מניפולציות חזותיות מרשימות על ידי הקרנה עליו.

הפסטיבל מתקיים תמיד במקום רגיש מבחינת הסכסוך הערבי יהודי וכרגיל עולה שאלת הייצוג לאוכלוסיה הערבית, שבחצר האחורית שלה מתקיים הפסטיבל וגם מתגאה בכך. רק שתי הצגות דוברות ערבית יועלו השנה, ורק אחת מהן תשתתף בתחרות. השניה כבר עלתה "מסרחיד", פסטיבל הצגות היחיד שמתקיים בעכו כל שנה, וגרפה את כל הפרסים. מדובר ב"שאפיק שהיד" שנעשתה על ידי בדואים ועוסקת בביקורתיות בנקמת הדם בחברה הבדואית. ההצגה הועלתה אז ולא משכה התעניינות מספקת, והמארגנים מקווים שזה יקרה הפעם. היא אמנם מדברת ערבית אבל צמוד לה תרגום לעברית. ההצגה הערבית השניה היא  של היוצר הצעיר בשאר מורקוס. בן דוד של אמאל מורקוס. אנחנו לא לוקחים הצגה ערבית כדי למלא את המשבצת, אומרים המנהלים, אלא כי היא טובה וראויה. בשאר הוא אמן שאנו דוחפים כבר זמן מה והיה תענוג לראות אותו לוקח את האתגר.

אתר הפסטיבל המושקע מכיל שתי שפות, אנגלית ועברית. ערבית דוקא לא.

המנהלים מספרים כי הם מנסים הפעם להביא לביטוי את המלה "אחר" המשובצת בשם הפסטיבל, ומקווים שלמרות שהם מכוונים הכי רחוק שאפשר ממה שקורה בתיאטראות הגדולים בכל השנה, ומקווים שגם הפעם, כמו בשנה שעברה, חלק יפה מההצגות המוצלחות ימשיכו לרוץ לאורך השנה.

אתר הפסטיבל

פורסם בעכבר העיר אונליין

ספרות זולה, קומיקס יקר

 ג'ו קיוברט התחיל לכתוב קומיקס כשהפורמט עדיין היה סטריפ בעיתונים זולים. מאז נכרך הקומיקס בחוברות זולות והפך לסמל של תרבות נגד, עד שזכה למעמד של קאלט וזכה להוצאות יוקרתיות. אז הביטוי "נובלה גרפית" תפס ומשם המעבר לקירות המוזיאון כבר נראה לגמרי טבעי. קיוברט נחשב לאחד מאבות הז'אנר וחתום על סדרות מקוריות ידועות כמו "טור" (מעין גיבור על בתקופה הפרהיסטורית) ובין היתר גם תרם את כשרונו לחוברות טרזן בשנות השבעים. עד היום הוא ממשיך לצייר ולכתוב במרץ המטורף שהוא אולי המאפיין הבולט ביותר של הז'אנר.

טרזן. כמעט פורנוגרפיה

שני בניו אף הם הפכו לאומנים מבוקשים בתחום וביחד הם מנהלים בית ספר לאמנות הקומיקס בניו יורק ועכשיו הם מתארחים בארץ. תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו מוצגת בימים אלה במוזיאון הקומיקס הנהדר של חולון כחלק מפסטיבל הקומיקס והאנימציה שמתקיים במוזיאון וגם בסינמטק תל אביב. קיוברט הוא גם יהודי ומתעסק בכך לא מעט – בסדרה "גנגסטר יהודי" שמתייחסת לילדות שלו ובעיקר בנובלה הגראפית "יוסל" שכשמה כן היא – סיפור של ילד יהודי בשואה, ילד שיכול היה להיות ג'ו עצמו.

התערוכה נפתחת בניסיון לעשות סדר בעולם המושגים של הקומיקס. בצדק גמור, כי העולם הזה עמוס ומבולגן, וחומר איכותי בעברית קשה להשיג. הטקסטים הם קצת דידקטיים וכשמסתבר שאחת מהאוצרות היא סטודנטית בבית הספר הידוע של קיוברט זה מסתדר. זה גם בסדר, כי בסך הכול מדובר במוזיאון שנמצא בעיר חולון המנסה למצב את עצמה כעיר למשפחות וילדים. אבל התערוכה מלווה גם ממשק יעיל של הדרכה קולית שמתאים למבוגרים. במקום המכשיר המסורבל עם האוזניות שגורם לך להרגיש כמו תייר יפאני, בחולון אימצו מעין שפורפרת טלפון עם שלושה כפתורים וצג פשוט ונוח לתפעול. הסאונד מעולה והשיחות המוקלטות בין האוצרים קצרות ומעניינות ומוסיפות הרבה ידע.

חלק גדול מהבלאגן בתחום הקומיקס נובע מהעובדה שתהליך ההתהוות של הסיפורים ארוך ולאו דוקא מתוכנן. הרבה פעמים מדובר באילוצים של אופן הפרסום ולפעמים סיפור, גיבור או סדרה מתהווים במשך שנים. גם בגלל זה קשה לסכם ולהעביר היסטוריה שלמה של דמות בכמה פריימים. בין השורות אפשר להבין שבהרבה מקרים שיקולים של זכויות יוצרים והוצאות לאור שיחקו תפקיד יותר מרכזי מהיוצר או היצירה. באלמנט הזה התערוכה נוגעת בקושי.

התערוכה מחולקת לשניים. אולם אחד כולל סקירה שטחית ועמוסה של הסדרות המפורסמות שאייר קיוברט. בארסנל שלו יש דברים צפויים כמו טרזן וטור ולצידם יצירות קצת יותר עמוקות כמו סיפוריו של חייל נאצי מורד, וגם תיעוד בזמן אמת של סרייבו הנצורה בשנות התשעים, על פי דיווחים שקיבל מחברים שלו, בעזרת מכשיר פקס.

האולם השני מוקדש לנובלה "יוסל". חלק גדול מדפי הספר פרושים על הקירות, הפעם בלי טקסטים שעשויים בהחלט לקלקל, כי לעלילותיו הצבעוניות והפורנוגרפיות כמעט של האינדיאני שנלחם בדינוזאורים לא מתווספת הילת קדושה שמתחייבת מעיסוק בנושא כמו החיים במחנות. ב"יוסל" בחר קיוברט לא לצבוע את הסקיצות והקומיקס כולו עשוי רישומי עפרון, ואת הסקיצות המקוריות הוא תרם למוזיאון והן גם מנויילנות ומוצגות במרכז האולם.

יוסל. אוטוביוגרפיה בדיונית

קיוברט בעצם תיעד ביצירות שלו כמעט את כל המאה העשרים, והתרכז בעיקר במלחמות וגיבורי על. יש משהו פשטני בנושאים האלה ובכלל בקומיקס. ולרוב אכן יש סוג של כמעט פורנוגרפיה ויזואלית וגם ערכית – ברור מי הטוב ומי הרע וגם. האלמנט הזה מובנה בקומיקס הפופלארי והופך אותו למוצר שמתאים לרוב גם לילדים וגם לילדים גדולים. אין פלא שהז'אנר חוצה גילאים וגבולות גיאוגרפים אבל נדמה שבכל זאת, קצת כמו הג'אז אולי, מדובר על ז'אנר שצמח מהביבים ומצא את עצמו בסופו של דבר כבידור למעמד הבינוני. ואם כבר מגיעים לתודעה מעמדית, כדאי לציין שהעולם הזה הוא דוקא יקר. בעיקר אם מתעקשים על היצירות המקוריות בדפוס ובטח אם חיים בישראל. הכניסה למוזיאון הייתה חופשית אמנם באותו היום, אולי כדי לעודד מעריצים לבוא לקבל חתימה מקיוברט האב ואדם בנו אבל קטלוג תערוכה (מפואר אמנם) שנמכר ב-85 שקלים, ובעיקר הספרים של משפחת קיוברט שהוצעו למכירה במחיר כזה, הזכירו שבארה"ב מדובר בתעשיה לכל דבר.  

פורסם בעכבר העיר אונליין

ערב מס' 1 / רעיון בעין / כפיים / החנות

מיה חביב ב"חנות". רעיון 

 שני גרנות, ענבל יעקובי ושרון צוקרמן-וייזר הן יוצרות מתחום המחול, שהספיקו גם לעשות דברים שונים בתחום, פרט לריקוד. לאחרונה הן ייסדו את עמותת כפיים שתפעיל מיזם חדשני בתחום המחול, שעומד לצאת לדרך בקרוב ולספק מקום ליצירה לרקדנים ויוצרים מתחום המחול המודרני ובינתיים הן עושות משהו דומה, אבל בפורמט חד פעמי (ומתמשך) ב"חנות". החנות היא חלל אלטרנטיבי ברחוב העליה, שמארח בדרך כלל אמנות פלסטית, מוזיקה, וידיאו, פרפורמנס ומעכשיו גם מחול. הערב הראשון בסדרת "רעיון בעין" התקיים השבוע, כשהרעיון מאחוריו הוא לעקוף את הבירוקרטיה שנתקלים בה יוצרים בדרך לבימות אחרות, ולתת מקום ליצירות גולמיות.

שרון צוקרמן-וייזר. למה יצירות גולמיות?

"'רעיון בעין' מנסה לתת אלטרנטיבה על ידי כך שהיוצרים מוזמנים להציג רעיון גולמי. לא משהו מעובד ולאו דוקא משהו שאמור להיות מעובד לכדי מופע ארוך או שלם. החופש הזה מאפשר הצגה ובעצם מעין הרהור ודיון סביב האסתטיקה של רעיונות ראשוניים, רעיונות שבדרך להתממש, רעיונות גנוזים וגרעין רעיוני כדיאנאיי של יצירה שלמה".

ועל איזו בירוקרטיה מדובר?

"הרבה פעמים האנשים בממסד המחול הם לא אקטואליים. הם לא מכירים את השטח, וכך גם הבחירות שלהם מרוחקות מהאוירה וההתרחשויות המיידיות. מצד שני, הדרך להגיע אליהם היא מעייפת – אודישן לפסטיבל נמשך 5 דקות ויוצר שניגש אליו בעצם מוציא ממיטב מרצו וכספו על היצירה הקצרה, בלי שום ביטחון שהוא יתקבל בעצם, וימשיך. ההרגשה היא של אודישן תמידי. הרגשה של חוסר אמון וחוסר פרגון. אנחנו באות ממקום של אמון. הקשר עם האמנים הוא בלתי אמצעי והבימה ניתנת להם על בסיס רעיון ודיבור".

הערב הראשון הציג שלושה מופעים שונים לגמרי אחד מהשני. עדו פדר ודויד מרקס הציגו מופע יצרי וחייתי, מלא הומו אירוטיקה, חשיפה וכאב. שניה עלתה רננה רז, במופע שהורכב משני חלקים וכלל שימוש נרחב בקולות (וגם במשאבת חלב וחוט דנטלי) והתייחסות להריון וללידה שעברה לאחרונה. ומיה חביב (שלמרות שמה המקומי היא נורווגית בביקור לימודים בארץ) יצרה מופע שדיבר בהומור ובקלילות על זרות, בידוד ושפה משותפת, וכלל גם הפעלה כאוטית של הקהל.

צוקרמן אומרת שהאופי המיידי של האירוע, איפשר ובעצם יצר את החיבור בין המופעים. "חביב, כאמור, היא נורווגית שעוזבת ממש עוד שבוע. גם דוד מרקס לומד בחו"ל הוא בקרוב טס ורננה רז ילדה לפני שלושה חודשים כך שברור שהיא לא תכנס לתהליכים ארוכים בקרוב. הפורמט שלנו יצר הביא לבמה בעצם שלושה מופעים שאחרת לא היו זוכים כלל לחשיפה".

איך השפיע החלל הקטן של החנות על המופעים?

"היה צורך לברר מה אפשר להתאים גם לחנות, שהיא מקום כמעט אבסורדי למחול, וגם למחול. זה היה מאוד מאתגר ואני חושבת שהמרחב המצומצם של המקום עבד טוב עם הקונספט. יש במחול המון המון גופניות שעוברת עיבוד רציני במהלך יצירה ארוך, וברעיונות הגולמיים היא נשמרת ומשחקת תפקיד חשוב. אותנו מאוד מעניינת הגולמיות הזאת והקרבה לקהל המתחייבת מהמימדים של החנות הוסיפו לכך גם בלתי אמצעיות. בחלל כזה אין כמעט דרך להפריד ומתקיימות בו יותר פעולות גומלין בין הקהל ליוצרים".

הערב היה רק ראשון בסדרה שתמשיך בתדירות של כפעם בחודשיים. הערבים הבאים מתוכננים לאחד יוצרים תחת קטגוריות ספציפיות יותר, כמו יוצרות ג'ינג'יות, יוצרים ירושלמים, יוצרי מחול שהם גם סטודנטים לפילוסופיה, או נשים בהריון. בשבת נשארו לא מעט צופים בחוץ, כך שבפעם הבאה כנראה שהמופעים יעלו פעמיים.  

(יום שבת 13.8, פורסם בעכבר העיר אונליין)  

מצויים בפרטים

קשה למצוא סופרלטיבים שעוד לא נכתבו על רות קנר וקבוצת התיאטרון שלה וגם הפעם, בעיבוד הבימתי לספר "מעוף היונה" (הועלה בפסטיבל ישראל 2010), הקבוצה ממשיכה לייצר את הקסם הרגיל שלה. הספר, שנכתב על ידי יובל שמעוני ב-1990, הוא סוד הידוע למעטים. הוא מספר שני סיפורים שהקשר ביניהם הוא לכאורה רק גיאוגרפי ומקרי: מצד אחד זוג תיירים בפריז שבבוקר הראשון שלהם בעיר עדיין שוקלים היכן לבקר - במגדל אייפל, במרכז פומפידו או בכנסיית נוטרדם - ומצד שני רווקה פריזאית שבאותו בוקר נחושה כנראה להתאבד בקפיצה ממרומי אותה כנסייה. שלושת הגיבורים אמנם יגיעו באותה שעה לכנסייה, אבל הסיפורים לא מצטלבים. גם הספר בנוי משניהם במקביל – העמוד הימני בכל כפולה מוקדש לזוג הממורמר, והשמאלי לרווקה האובדנית. גם בהצגה, בעקבות הספר, מתעסקות הדמויות בעיקר בזוטות, בפרטים קטנים וטריויאליים לכאורה. מספר יודע כל שנוכח גם הוא בשניהםהופך את העיסוק הזה למרתק, ומדביק משמעויות שונות להתרחשויות, בהתאם לנקודת מבטן של הנפשות הפועלות.

בעוד הספר אפל ומדכא, ההצגה דוקא מאופיינת בהומור והתרחשות קרנבלית כמעט. הסרקזם והציניות של בני הזוג המבוגרים, שעסוקים רוב הזמן בנסיונות שחזור של טיולים מהעבר שלהם, משרת את האוירה המצחיקה, וגם הרקע, מרכז העיר פריז, הופך בידי השחקנים המעולים לבלאגן משמח. זה לא עוצר אותה מלעסוק בנושאים כבדים כמו גורל ושליטה, שיגרה ושחיקה, ניכור ובריחה, ובעיקר, לטעמי, בדידות. ואם להיות יותר ספציפי – בדידות של זוג.

השחקנים הצעירים (זה רושם שמשאירה הרעננות שלהם - הגיל הממוצע הוא בטח שלושים) של הקבוצה מפליאים לשחק, ונותנים יותר מכל את ההרגשה שזהו אנסמבל. נדמה לפעמים שהם מבלים כל כך הרבה יחדיו עד שהם ממש מדברים באותה שפה, שונה ומיוחדת. החופשיות והאינטואיטיביות בה הם נעים על הבמה ואל מאחורי הקלעים (ברוב היצירות של הקבוצה אין ממש דבר כזה, אחורי הקלעים), הקלילות בה הם מתפשטים ומתלבשים והמהירות בה הם לובשים ופושטים צורה, פשוט מסחררים. גם עיצוב התפאורה, התלבושות והאביזרים מצטיינים באותה קלילות והשראה.

העובדה שקראתי את הספר וראיתי כבר כמה יצירות של הקבוצה נתנה לי הזדמנות להתרכז בפרטים צדדיים לכאורה, והמסקנה העולה היא שיש להם חלק גדול בהצלחות של קנר. כמובן שזה מתחיל בהחלטות העיקריות - בחירות מעניינות של טקסטים ותחקיר עמוק (כך עולה מכתבות שעסקו בדרך הפעולה של הקבוצה), אבל בסופו של דבר זה ניכר אפילו במזנון הצנוע שניצב לרווחת הבאים. זה אולי נשמע מתפנק, אבל זה בהחלט היה שם, לפחות בכל ההצגות שאני נכחתי (ולא מדובר על בכורות וכו'). ההרגשה המיוחדת ממשיכה במספר המצומצם של הכרטיסים המוצעים למכירה, ואפילו באיכות המושבים עצמם. כמובן שהנתון האחרון למשל לא תלוי רק בניהול האמנותי של הקבוצה, אבל הוא בהחלט מסמל התייחסות רצינית וכוללת לחוויה התיאטרלית, שהקבוצה של קנר ניחנת בה בקביעות.

"מעוף היונה", למשל, נפתח בתמונה בה מופיעים כל השחקנים בלבוש זהה כמעט, ורק אחר כך הם מתגלמים מחדש בדמויות שלהם. האקט הזה יוצר בילבול מהפנט כמעט וכאילו נועד לטרוף את הקלפים רגע לפני שמתחיל המשחק. לפעמים נדמה שמאחורי העבודה האינטנסיבית של הקבוצה עומדים חוקים, כמעט טקסים, שלא ברור מה מקורם ומי קבעם אבל התוצאה ברורה – חוויה יוצאת דופן, עמוקה אך מבדרת, שלא תוחמת את עצמה למסורת התיאטרון אלא מתקשרת באופן רצוף עם הקולנוע, הספרות, אמנות המיצג ועוד, וכל זה באמצעים פשוטים ונגישים. 

פורסם בעכבר העיר אונליין

מולי סוויני בתיאטרון החאן

מימין: יואב גל, אורית גל, אבי פניני , צילום: ויטלי פרידלנד

ההצגה "מולי סוויני" מתרחשת רחוק מכאן, באירלנד, וגם נשארת מרוחקת. היא לא עוסקת בדילמות רגילות של בני אדם רגילים, וגם הסגנון שלה מנוכר, מה שמצריך סוג שונה לגמרי של קשב. למי שמסוגל לקשב מהסוג הזה, הגמול הוא עצום.

העלילה מבוססת על מקרה אמיתי, שהתפרסם בעיקר הודות לחשיבות הרפואית שלו. אישה (מולי סוויני) שאיבדה את ראייתה בגיל כמה חודשים מגיעה בגיל 40 לרופא עיניים שמבטיח להחזיר לה את מאור עיניה. אם יצליח, זה ייחשב למקרה נדיר שעד לאותה תקופה תועד רק 20 פעם בהיסטוריה הרפואית. הרופא המזדקן שמח לקפוץ על הסיכוי לתהילה, וגם מהקסם הנפשי והפילוסופי של המקרה, שנותן הזדמנות לעקוב אחר השינויים בתודעה אנושית בוגרת - שהתפתחה מגיל אפס כמעט על ידי ארבעה חושים בלבד - מיד אחרי שנוסף לה גם המימד הויזואלי.

השאלה שפותחת את הדיון הפילוסופי בעניין היא האם עיוור, שמכיר את ההבדל בין קוביה לכדור דרך חוש המישוש, יצליח להבחין ביניהם, הפעם בלי לגעת, אם ייפקחו פתאום עיניו. התשובה היא, לרוב, לא. את זה אפשר ללמוד כבר מהתוכניה כך שזה אינו ספוילר. אם כבר לא-ספוילרים, אז אפשר לגלות שהראיה אכן תושב לגיבורת המחזה, אך באופן חלקי.

המתח הדרמטי שמניע את העלילה נסוב אמנם סביב סיכויי ההצלחה של הניתוח והדרך בה תתמודד מולי עם המציאות החדשה שתתגלה למול עיניה, אבל המיוחדות של ההצגה היא לא בעלילה אלא דוקא בסגנון המיוחד של הכתיבה והבימוי. זוהי הצגה קאמרית, בה משחקים בסך הכול שלושה שחקנים (וסטטיסט) שלא יוצרים בינם לבין עצמם קשר. בעצם, מבחינה צורנית, ההצגה היא נסיונית כמעט. שלושת הדמויות ממוקמות בשלושה קצוות של הבמה. האשה, מולי סוויני, אומנם עומדת באמצע הבמה, אבל משקלה הרגשי בעלילה לא עולה בהרבה על זה של הרופא או של בעלה, פרנק סוויני.

שלושת הדמויות מספרות את הסיפור במקביל, לפעמים ממש בעת ובעונה אחת, במונולוג ארוך, שנחתך רק על ידי דמות אחרת, לעיתים אפילו באלימות. הסגנון המונולוגי (אחד מהמאפיינים הבולטים של מחזותיו של בריאן פריל) מעצים את תחושת הניכור כמובן, וביחד עם הבחירה בתבנית הראשומון הופך את "מולי סוויני" להצגה מיוחדת בה נמצא דוקא הסיפור במרכז, ולא מולי עצמה, או אחת מהדמויות האחרות. סך כל הרושם שהיא משאירה הוא מפגש מטריד, קצר וחד פעמי, בין שלוש דמויות תלושות שהגורל מספק להן הזדמנות לצאת מהבדידות.

השחקנים מצויינים, ודוקא נגישים. אורית גל מגלמת את מולי, אבי פניני (הרופא) ויואב היימן המעולה את בעלה של מולי. כל אחד מהם בעצם מופיע כאילו הוא בהצגת יחיד והם עושים זאת בצורה משכנעת מאוד. גם התפאורה מיוחדת ומרשימה ויחד עם התאורה הופכות רגעים מסויימים למרגשים באופן כמעט בנאלי, אולי כפיצוי לניכור השולט בבמה. הניכור נוכח בעוצמה מכיוון שלמרות שמדובר בדרמה עם מאפיינים טראגיים, המחזה ממעט מאוד ללחוץ על בלוטות הרגש. תוך כדי צפייה, הדבר נחווה לעיתים כבעיה. הקושי להבין אם זו כוונת היוצרים או שמשהו פשוט לא עובד כמו שצריך מלווה את הצופים לאורך המחזה ומשאירה אותם במתח תמידי. סימן השאלה הזה לא מתפוגג עם רדת המסך, וזה לא סימן השאלה היחיד שנשאר בתום הצפיה, וטוב שכך. צריך הרבה אומץ כדי להעלות הצגה מהסוג של "מולי סוויני" ועל כך מגיע לתיאטרון החאן ציון לשבח. זוהי הצגה מאתגרת ותובענית, שדורשת סוג שונה לגמרי של קשב ממה שהקהל בארץ מורגל לו, והתוצאה היא הצגה מטרידה. במובן החיובי של המילה.

ואולי זה פיצוי מודע לכך שהמחזה עצמו מוזר, אולי אפילו מוזר מדי לטעמו של קהל ישראלי. לפחות מבחינה זו, המוזרות, צורת ההגשה של "מולי סוויני" מתאימה לתוכן.

הדמויות של פריל נאבקות אחת בשניה על מקומן במחזה, וכמעט חוטפות את תשומת לב הקהל, לסירוגין, כדי לספר את זוית הראיה שלהן לדברים. הביטוי "זוית ראיה" מקבל פה משמעות נוספת כמובן, ונדמה שישנם עוד הרבה אלמנטים חכמים שכאלה באופן הכתיבה של פריל. הבעיה היא לפעמים הרגשה של חוסר מיקוד, מה שיכול להפריע לקהל, אבל נדמה שבתפיסת התיאטרון של פריל גם חוסר המיקוד הזה מתייחס באופן מכוון לחוסר יכולת המיקוד של עיניה של סוויני. יש שיאמרו שמדובר בהתחכמות והתוצאה לא קוהרנטית מספיק. יכול להיות שזו הייתה כוונת המספר, ואולי הוא פשוט ניסה לעשות משהו בלתי אפשרי. אני חושב שהוא הצליח.

המציאות שנגלית לעינינו לעיניה של מולי מורכבת מגבר מבולבל לו נישאה רק לאחרונה, שמתמסר לטיפול בה אבל מצפה לתוצאות מהירות וצפוי לאכזבה. והרופא, מיוסר ומלא חרטות שקופץ על ההזדמנות להתפרסם בזכות המקרה הנדיר אבל בזכות גילו ונסיונו מודע לסיכונים ומגביל את אחריותו לטיפול הרפואי בלבד. עם ההשלכות האחרות מתמודדים מולי ובעלה, ביחד ובעיקר בנפרד. האופי החסכני והמונולוגי של המחזה גורם לנו, ממש כמו לגיבורה, להפעיל את הדמיון כדי לנסות לראות מעבר למתרחש. וזו כמובן אמירה ארס פואטית מובהקת.

חוש הראיה הוא נושא אהוב על יוצרים. מאז משל המערה של אפלטון, דרך דמותו של טרסיאס ב"אדיפוס המלך" ועד "רוקדת בחשיכה" של לארס פון טרייר, שימש החוש הזה, אינסטינקטיבי ומובן מאליו לכאורה, כדרך לעיסוק במציאות מול מציאות יחסית ובאמת מול בדיה. במולי סוויני הופך חוש הראיה לנושא עצמו, עד כדי כך שניתן למששו כמעט.

המחזאי בריאן פריל נולד ב-1929 ונחשב לאחד מגדולי המחזאים האיריים אי פעם ובעיני כמה גם לגדול המחזאים בשפה האנגלית החיים כיום. הוא חי בצפון אירלנד ומנהל את תיאטרון "פילד דיי ת'יאטר קומפני" וכתב עשרות מחזות וגם סיפורים קצרים, תסריטים וספרים. בתוכניה המעניינת של ההפקה החדשה כותבת מתרגמת המחזה, מרים יחל-וקס כי פריל עבר מכתיבה בשפה האירית לשפה האנגלית וגם מכתיבת פרוזה לתיאטרון, וגם חשף את ההתלבטויות שלו בכל שלב. פריל הוא יוצר שכלתני מאוד, מודע ומנומק. השפעת הפרוזה על כתיבתו ברורה, וב"מולי" הוא בעצם מעתיק את טכניקת הראשומון, הרווחת באמנות הפוסט מודרנית, לבמה. פריל מוסיף עליה גם טכניקה פחות ידועה ונקראת הצגה מונלוגית, וכך, לטענתו. מנסה להתמודד עם מגבלת הלשון ולהשתמש דוקא בהיעדר הפעולה הדרמטית כדי להעצים את הדרמה.  

הגישה האוונגרדית לתיאטרון ב"מולי סוויני" מתבטאת בעיקר בכך כי היוצר בוחר להעמיד במרכז המחזה (אותו כתב ב-1994) לא את מולי עצמה, וגם לא את בעלה או רופאה, אלא דוקא את הסיפור. שלושת הדמויות ממוקמות בשלושה קצוות של הבמה. האשה, מולי סוויני (אורית גל במשחק מרשים), אומנם עומדת באמצע הבמה, אבל משקלה הרגשי בעלילה לא עולה כמעט על זה של הרופא (אבי פניני במשחק טוב) או של בעלה, פרנק סוויני, שמגולם על ידי יואב היימן המעולה.

ככל שנוקפות השעות מרגע היציאה שלי מהאולם המקושת של תיאטרון החאן, אני נתקף הערכה גדולה יותר למעשה האמנות הזה. את העובדה שלקראת סוף ההצגה, שאורכה כשעה וחצי, כבר נעתי במושב בעצבנות (ונדמה לי שלא הייתי היחיד) אני מייחס להרגלי צריכת התיאטרון שלי, והיצירה מצטיירת לי יותר ויותר כהצצה מרתקת לתיאטרון בריטי מודרני במיטבו.

 ואם כבר תוכניה אז שווה להזכיר את ההשקעה המרשימה בחוברות המהודרות שמופקות עם כל הצגה גדולה, והרושם הקצת בזבזני שהן משאירות. בהרבה מקרים ניכר שהמשאבים הופנו בעיקר לאיכות הדפוס ומספר הדפים, ופחות לתוכן אמיתי. במקרה הנוכחי היה בהחלט ניתן להסתפק בארבעה עמודים צנועים.

פורסם בעכבר העיר אונליין (בנוסח מקוצר)

"אוכלים": ההצגה יוקרתית, הפוליטיקה בשקל

למרות שנתוני הפתיחה המעולים - טקסט של יעקב שבתאי, שחקנים מצוינים - לא מאכזבים, "אוכלים" של החאן הוא לא כל מה שהוא היה יכול להיות. המוסרנות והאלגוריה הפוליטית השקופה להחריד של סיפור כרם נבות מול שחיתות נדל"נית וכיבוש צבאי מרדדים את המסר במקום לחזק אותו


מאוד קיויתי להצטרף למחמאות שניתכות מכל עבר על "אוכלים", הצגה קומית על פי מחזהו של יעקב שבתאי, בהפקת תיאטרון החאן. אבל הביקורות המשבחות הן מהומה רבה על לא דבר, ובעצם נפלו ברשת של ההצגה עצמה, שגם היא בסך הכול סוג של פול גז בניוטרל.

ובכל זאת, המחזה והביצוע (הועלה לראשונה ב-1979 באותו התיאטרון) רחוקים מלהיות גרועים. העיבוד של יעקב שבתאי (שידוע כמובן בעיקר בזכות פועלו בתחום הפרוזה, וקצרה היריעה כאן מלפארו ולהללו) לסיפור כרם נבות נעשה ביד בוטחת ומיומנת, ממש לפי הספר. שבתאי החליט להתרכז בנעשה מסביב לשולחן המלך אחאב עם אשתו איזבל, בזמן שהם רוקמים את המזימה נגד נבות. הוא מספר את המעשה דרך הדיאלוג שלהם, ולפעמים גם נדמה שהוא מצליח לחדור את מעבה העלילה ולחלץ ממנה עניין חדש.

עוד שניה בא מוסר ההשכל

---

נדמה שבהתחלה אחאב (יהויכין פרידלנדר) ואשתו (נילי רוגל) מתמודדים בעצם עם אובססיה או דיבוק. הרגשה לא נעימה אופפת את הבחירה להציג את האישה כמרשעת אולטימטיבית, אבל האספקט הזה לא זוכה לפיתוח. בטוח שבתקופת מלכים א' זה לא נראה מוזר, אבל כנראה שגם ב-1979 לא. גם איזה פאן קפקאי של הסיטואציה מוחמץ, וגם סוג של קשר עמוק הקיים בין אחאב לנבות לא מועצם. בסופו של דבר שבתאי דבק בסיפור התנכ"י כמעט כלשונו - מה שמותיר אותנו עם מעשיית מוסר די פשטנית.

העובדה כי הסיפור עוסק בקשר בין שלטון לאלימות וגם טומן בחובו גזל אדמות ומוסר כפול ומכופל, הופכת עיבוד חדש שלו למצע מתבקש לסאטירה עכשווית, והבמאי מיכאל גורביץ' בהחלט עושה זאת, אולי אפילו בצורה מופרזת, ורגעי האקטואליה הקלה הם לא מהצדדים הטובים של ההצגה. בין היתר ניכר דמיון חיצוני מופגן בין דמות היועץ המשפטי אליקים לשר המשפטים הנוכחי יעקב נאמן, הבלחה לרגע של צילום גדול של פרויקט הולילנד ואפילו שימוש בכיסא נמוך כדי להשפיל את נבות. כל אלה ועוד בדיחות בינוניות רבות מדי, מייצרות הרגשה של חנופה מיותרת לקהל. וזה עובד אגב. הקהל מילא את האולם ואמנם לא יצא מגדרו, אבל בהחלט נהנה וצחק לא מעט.



עוד שניה עוד ידברו על תמלוגי גז. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)


ויש גם דברים מצויינים בהצגה, והראשון בהם הוא התפאורה. המעצבת פרידה קלפהולץ-אברהמי עשתה עבודה מושלמת ונתנה לחדר האכילה בארמון חזות מפוארת שגם מזכירה סלונים של בתי עשירים בימינו. גם השולחן הגדול שעומד במרכז הבימה ועליו מועמסים המאכלים משחק תפקיד חשוב במחזה - אולי את תפקיד הממלכה עצמה, בה עושים אנשי השלטון כעולה על רוחם. שבתאי בחר במזון המלכים כמטאפורה לשחיתות ולטובות ההנאה בהם זוכים השולטים ומצד שני לאובססיה ולמחיר אותו הם משלמים על קרבה לכוח המעוור.

גם המשחק מצוין ברובו וברור שנעשה במלוא האמונה. השחקנים שומרים על קצב רצחני והקשר ביניהם על הבמה לא יכול להיות טוב או אינטנסיבי יותר. אינטנסיביות יתר בהחלט מאפיינת את ההצגה, וכמה פעמים במשך הישיבה באולם החשוך התעורר בי רצון עז להיות עד גם לרגע של שקט, חושך, סיום מערכה, החלפת תפאורה ואולי אפילו שינוי לוקיישן.


יותר מדי, מהר מדי

---

אבל גורביץ' דחס את הסיפור לכדי שעה וכמה דקות של דיאלוגים ורבי שיח בלתי פוסקים, שמתקיימים כולם בין כותלי חדר האוכל ובין ביס לביס. שאר המשתתפים בסיפור הם היועץ שמעי (לירון ברנס) ושר המשפטים אליקים (אריה צ'רנר). בין לבין נכנס ויוצא גם מלצר (אריאל וולף) שממלא את השולחן באוכל ומספק גם אתנחתות קומיות וקריצות אירוניות על המתרחש. אחת הבעיות היא שאין צורך בהרפיות קומיות מהסוג הנ"ל, פשוט כי ההצגה שזורה רוח קומית מתחילתה ועד סופה המר, מה שמקשה לייצר רגש כלפי הדמויות ולהזדהות עם נבות, גם כשהוא יושב בגבו אלינו וממרר בבכי.




אין צורך בתוספת קומדיה עם המנה, תודה. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)

נבות עצמו (יוסי עיני) נכנס רק לקראת סוף המחזה אחרי שהוא נקרא כדי לעבור משפט מהיר והוצאה להורג. ההופעה שלו היא קתרזיס לקהל ולדמויות, ועיני עושה את זה טוב. הוא משחק מצוין את הקורבן במה שנהוג לקרוא "מצב קפקאי", אבל שוב, הבחירה להלבישו כמו כפרי/ערבי ולהוסיף לדמות ולסיפור מימד אקטואלי, שוב מתגלה כחולשה.

בשביל הפלסטינים, המציאות הישראלית-פלסטינית עולה בקפקאיותה על כל דמיון, והנסיון לכוון לשם רק מקטין את ההתרחשות על הבמה. במקום להעצים את המחזה למימדים מיתיים, כיאה לסיפור תנ"כי בו מתנגשים טוב ורוע, יצר ותאבת בצע וגם חטא ועונש, בוחר הבמאי לנסות לצבוע את המחזה בצבע פוליטי, במובן הצר של המילה. מנגד, הבחירה בהומור המוגזם מוציאה את העוקץ הרגשי ובעוד השחקנים על הבמה מאביסים את עצמם בכל טוב, הקהל הולך הביתה בלי בשר ובלי חלב.

(פורסם בעכבר העיר אונליין)