קשה למצוא סופרלטיבים שעוד לא נכתבו על רות קנר וקבוצת התיאטרון שלה וגם הפעם, בעיבוד הבימתי לספר "מעוף היונה" (הועלה בפסטיבל ישראל 2010), הקבוצה ממשיכה לייצר את הקסם הרגיל שלה. הספר, שנכתב על ידי יובל שמעוני ב-1990, הוא סוד הידוע למעטים. הוא מספר שני סיפורים שהקשר ביניהם הוא לכאורה רק גיאוגרפי ומקרי: מצד אחד זוג תיירים בפריז שבבוקר הראשון שלהם בעיר עדיין שוקלים היכן לבקר - במגדל אייפל, במרכז פומפידו או בכנסיית נוטרדם - ומצד שני רווקה פריזאית שבאותו בוקר נחושה כנראה להתאבד בקפיצה ממרומי אותה כנסייה. שלושת הגיבורים אמנם יגיעו באותה שעה לכנסייה, אבל הסיפורים לא מצטלבים. גם הספר בנוי משניהם במקביל – העמוד הימני בכל כפולה מוקדש לזוג הממורמר, והשמאלי לרווקה האובדנית. גם בהצגה, בעקבות הספר, מתעסקות הדמויות בעיקר בזוטות, בפרטים קטנים וטריויאליים לכאורה. מספר יודע כל שנוכח גם הוא בשניהםהופך את העיסוק הזה למרתק, ומדביק משמעויות שונות להתרחשויות, בהתאם לנקודת מבטן של הנפשות הפועלות.
בעוד הספר אפל ומדכא, ההצגה דוקא מאופיינת בהומור והתרחשות קרנבלית כמעט. הסרקזם והציניות של בני הזוג המבוגרים, שעסוקים רוב הזמן בנסיונות שחזור של טיולים מהעבר שלהם, משרת את האוירה המצחיקה, וגם הרקע, מרכז העיר פריז, הופך בידי השחקנים המעולים לבלאגן משמח. זה לא עוצר אותה מלעסוק בנושאים כבדים כמו גורל ושליטה, שיגרה ושחיקה, ניכור ובריחה, ובעיקר, לטעמי, בדידות. ואם להיות יותר ספציפי – בדידות של זוג.
השחקנים הצעירים (זה רושם שמשאירה הרעננות שלהם - הגיל הממוצע הוא בטח שלושים) של הקבוצה מפליאים לשחק, ונותנים יותר מכל את ההרגשה שזהו אנסמבל. נדמה לפעמים שהם מבלים כל כך הרבה יחדיו עד שהם ממש מדברים באותה שפה, שונה ומיוחדת. החופשיות והאינטואיטיביות בה הם נעים על הבמה ואל מאחורי הקלעים (ברוב היצירות של הקבוצה אין ממש דבר כזה, אחורי הקלעים), הקלילות בה הם מתפשטים ומתלבשים והמהירות בה הם לובשים ופושטים צורה, פשוט מסחררים. גם עיצוב התפאורה, התלבושות והאביזרים מצטיינים באותה קלילות והשראה.
העובדה שקראתי את הספר וראיתי כבר כמה יצירות של הקבוצה נתנה לי הזדמנות להתרכז בפרטים צדדיים לכאורה, והמסקנה העולה היא שיש להם חלק גדול בהצלחות של קנר. כמובן שזה מתחיל בהחלטות העיקריות - בחירות מעניינות של טקסטים ותחקיר עמוק (כך עולה מכתבות שעסקו בדרך הפעולה של הקבוצה), אבל בסופו של דבר זה ניכר אפילו במזנון הצנוע שניצב לרווחת הבאים. זה אולי נשמע מתפנק, אבל זה בהחלט היה שם, לפחות בכל ההצגות שאני נכחתי (ולא מדובר על בכורות וכו'). ההרגשה המיוחדת ממשיכה במספר המצומצם של הכרטיסים המוצעים למכירה, ואפילו באיכות המושבים עצמם. כמובן שהנתון האחרון למשל לא תלוי רק בניהול האמנותי של הקבוצה, אבל הוא בהחלט מסמל התייחסות רצינית וכוללת לחוויה התיאטרלית, שהקבוצה של קנר ניחנת בה בקביעות.
"מעוף היונה", למשל, נפתח בתמונה בה מופיעים כל השחקנים בלבוש זהה כמעט, ורק אחר כך הם מתגלמים מחדש בדמויות שלהם. האקט הזה יוצר בילבול מהפנט כמעט וכאילו נועד לטרוף את הקלפים רגע לפני שמתחיל המשחק. לפעמים נדמה שמאחורי העבודה האינטנסיבית של הקבוצה עומדים חוקים, כמעט טקסים, שלא ברור מה מקורם ומי קבעם אבל התוצאה ברורה – חוויה יוצאת דופן, עמוקה אך מבדרת, שלא תוחמת את עצמה למסורת התיאטרון אלא מתקשרת באופן רצוף עם הקולנוע, הספרות, אמנות המיצג ועוד, וכל זה באמצעים פשוטים ונגישים.
