הפרסומאי שכתב את הספר שלו

גדעון עמיחי עשה את כל הדרך לפסגת עולם הפרסום הישראלי וגם זכה להכרה בזה הבינלאומי, אבל בכריכה האחורית של האלבום שהוציא לעצמו, "לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן." (כותרת משנה: מסע יצירתי, הוצאת גורדון) הוא לא מציג את עצמו כאיש פרסום אלא כ"יוצר ומרצה ליצירתיות וחדשנות בעסקים". האלבום עצמו כולל בעיקר עבודות גרפיות של עמיחי, מכל הסוגים והסגנונות: קריקטורות שצייר למוסף הספורט של מעריב כבר בהיותו נער, קריקטורות שפורסמו בעיתונים נחשבים בארה"ב, ציורים ורישומים מתיק העבודות איתו יצא מהלימודים ב"בצלאל", צילומים שצילם באקראי בשיטוטיו בעולם, וגם תיעוד של עבודות משרד הפרסום בו שימש כשותף ומנהל קריאייטיב. ליד חלק מהדימויים נמצאים לרוב טקסטים קצרים. הטקסטים מסמנים יותר מכל את הכיוון של האלבום, ולמצער גם הם לא ממוקדים בכלל. חלקם אוטוביוגרפיים (עמיחי גדל למשפחה קשת יום בחולון והצליח בעיקר בזכות עקשנותו) ולעיתים בנוסח הקלישאות המוכרות מתחום השאיפה למצליחנות. לעיתים יש אפילו צילום של מנת אוכל במסעדה קטנה בסימטה של עיר גדולה, והמלצה עליה. עמיחי הוסיף על אלה גם צילומים של שלטי פרסומת מלאי השראה שהוא היה שותף ליצירתם כמנהל קריאייטיב בחברה. הקמפיין המוכר מהשנים האחרונות לדפי זהב, למשל, זוכה לאיזכורים רבים (כולל צילומים של שלטי הפרסום המושקעים). הוא נוגע אפילו בענייני אופנה וטעמו האישי בנעליים נחשף מעט. פה מתגלה שלא כל איש קריאייטיב, מוכשר ככל שיהיה, יודע גם להתלבש.

התוצאה היא אלבום שמזכיר קצת את האלבומים שיוצרים לא מעט אנשים שחוזרים מטיול ומרגישים שהם רוצים לחלוק את החויות והרשמים, להישאר עם מזכרת שניתן בקלות להניח על שולחן הסלון כאילו במקרה. עמיחי טייל הרבה במסגרת התפקיד, כמנהל בחברה בינלאומית ובגלל האהבה שלו לצילום וציור והיכולת שלו להוסיף כמה מילים לדימוי ולהפוך אותו לאמירה האלבום הוא קצת יותר מזה. אבל רק קצת.

הציפייה למעט חשיפה של התנהלות אנשי הפרסום בארץ ובעולם היא אולי הגורם לאכזבה הכי גדולה מקריאה באלבום. הרי כולנו ראינו את מד מאן ומדון דרייפר הישראלי אנחנו מצפים לקצת יותר פלז'ר וקצת פחות ביזנס. אבל עמיחי לא מסגיר שום דבר אישי במיוחד ובדרך כלל טורח לציין כמה הוא נשאר דוקא פרובנציאלי וילד טוב חולון. המסקנות הן אחת משתיים: או שעמיחי באמת נשאר אדם, ובכן, משעמם. או שהשליטה שלו במידת החשיפה הייתה גדולה מדי.

העולם הקפיטליסטי נוצר לפי המודל הפרוטסטנטי של שכר ועונש: אם אתה עשיר סימן שאלוהים אוהב אותך ואם אלוהים אוהב אותך תהיה עשיר. מהבחינה הזאת עולם הפרסום (של התקציבים הגדולים) הוא מעין מיקרוקוסמוס: אתה "נחשב" אם אתה מנהל תקציבים גדולים (ומן הסתם מנהל קמפיינים יצירתיים ויקרים) ואתה נבחר לנהל את הקמפיינים אם אתה "נחשב". הקמפיין של דפי זהב, לדוגמה, עלה מן הסתם המון כסף ונשאר חקוק בזכרון ולדוגמה לקמפיין מוצלח, אבל בין אנשי הפרסום לעצמם הוא נחשב כישלון מפואר כי המוצר עצמו לא התחזק בזכותו. זה כמובן לא מאוזכר בספר ואולי זה באמת לא המקום. בקיצור, ההחלטה של עמיחי להוציא לעצמו אלבום מדגימה את ההגיון הקפיטליסטי-פרוטסטנטי: יש לי אלבום כי אני מי שאני ואני נחשב למי שאני (גם) כי התפרסם אלבום שלי. אין כמובן בעיה עם הגישה הזאת אם היא לא הייתה מתבטאת במוצר הסופי, שנהנה מהרבה חומרים טובים ומעט מאוד עין ביקורתית חיצונית שתעזור למקד אותו לקהל יעד מסויים ולהפוך אותו לספר עם משמעות.

(פורסם ב"זמן תל אביב", 11.11) 

מאריתריאה באהבה

סלומון טקליה (צילום: סיון שדמון)

הספר הראשון בישראל בשפה התיגרינית מתפרסם בימים אלה ומופץ באופן עצמאי על ידי מחברו, פליט מאריתריאה. מדובר על רומן קצר בעטיפה רכה אך בדפוס איכותי, שמספר סיפור אהבה המתרחש באריתריאה. הכותב והמוציא לאור (בעזרת חברו דני הדר) הוא סלומון טקליה, בן 25 שהגיע מאריתריאה לארץ (דרך סודן ומצרים), אחרי שניסה לעבוד כשחקן במולדתו.

טקליה, בחור נמרץ ושאפתן הנראה מבוגר לגילו, הגיע לישראל לפני כשמונה חודשים, במסע שנמשך חודש ועלה לו 3,000 דולר. הוא השאיר באריתריאה אישה ושני ילדים, ואת הכסף להדפסת הספר הוא הרויח כשכיר ברפת קיבוצית בדרום. כרגע הוא מתגורר באיזור התחנה המרכזית הישנה, עובד בעבודות מזדמנות, ועסוק בהפקת התרגום לאנגלית של ספרו ומתכנן גם להתחיל לצלם סרטים קומיים. לטענתו כל המהדורה הראשונה של הספר נמכרה לחברו לקהילה המפעיל חנות אינטרנט בה הוא מוכר את הספר.


שמו של הספר, "מאפאה" הוא בעצם ראשי תיבות או קיצור שפירושו הבטחה. במקרה הזה מדובר על הבטחה הדדית בין בני הזוג סביבם נסב הסיפור, כי לא ישכחו אחד את השניה.


טקליה מספר, באמצעות מתורגמן, כי מדובר על סיפור המבוסס על סיפור אמיתי ידוע בקרב עיר הבירה של המחוז הדרומי של אריתריאה, שם הוא גדל. גיבור הספר, בינמי, הוא גבר בן 25 מרקע עני, יתום מהורים, החי עם אחיו ועובד במוסך. את אהובתו הבאני בת ה-18 הוא מציל מאונס (מעין דייט רייפ כנראה) מדי הסטוטדנט העשיר איתו היא יוצאת. הם מתאהבים והזוגיות שלהם עומדת בהרבה מכשולים. לדבריו, בימינו באריתריאה לא צריכים את תיווך ההורים כדי להכיר אבל עד הודעת האירוסין שומרים על היחסים בסוד.

עטיפת הספר. משמאל: המחבר, סלומון טקליה

נסיונו של טקליה בתחום היצירה כולל חודש של לימודי כתיבה וגם השתתפות כשחקן בסרטים במולדתו. הוא מספר שהדיקטטורה במדינה לא מאפשרת בעצם יצירה חופשית, ורק חברי המפלגה השלטת יוצרים סרטים ומוציאים לאור ספרים. רובם, הוא אומר, היסטוריים אבל מוטים ובעצם פשוט חומרי תעמולה. את "מאפאה" הוא החל לכתוב באריתריאה על גבי מחברת ורק בישראל הוא לומד להשתמש במחשב.


השפה התיגרינית היא שפה שמית שמדוברת כיום על ידי כמה כ-6 מיליוני אריתראים ומיעוט מבין האתיופים. בין העולים מאתיופיה יש כ-20,000 דוברי השפה אבל טקליה מייעד את הספר בעיקר לפליטים מאריתריאה ומוכר כל עותק ב-30 שקלים. "לא כתבתי את זה כדי לעשות כסף", הוא אומר. "אני אוהב אמנות ומתכוון לכתוב עוד הרבה ספרים". הספר הבא שלו יעסוק במסע שבני עמו עושים כדי להגיע לישראל, וכאמור הוא מתכנן תרגום לספר הנוכחי ומתכוון להפיק סרטים בהם הוא ישמש כשחקן גם. "מאפאה", אגב, נגמר בסוף טוב. הבאני ובינמי נותנים את הבטחתם אחד לשני ומתחתנים. נדמה כי יש יסודות אוטוביוגרפיים בספר, ואני שואל את טקליה, ששם אשתו מקועקע על גב כף ידו, אם זה ספר שנכתב מתוך געגועים בעצם. הוא לא מכחיש ומחייך בביישנות.




(סיון שדמון)

פורסם ב"זמן תל אביב", 28.1.2011

שואה פרטית

פורסם ב"הדף הירוק", 20.4.07

"רקמת חיים" (גוונים 2007) מביא את סיפורם של ניצולי שואה לא רגילים, כאלה שחוו אותה כילדים שאיבדו את עולמם. גם כשהגיעו לישראל, לפעמים בניגוד לרצונם, הסבל לא פסק

ספרה המאלף והמטלטל של חנה עזר-אוליצקי מכיל שלושים ראיונות עם ישראלים שהיו ילדים בזמן השואה, נפרדו או איבדו את משפחתם ובכל זאת שרדו. רובם לא שהו במחנות וגיטאות, אלא ניצלו בזכות מקומיים שהחביאו אותם. חלקם גדלו כנוצרים, וכולם הגיעו לארץ בדרך זו או אחרת, והיום הם ישראלים מן השורה, מבוגרים כמובן, בעלי משפחות וחיים קשים אך מלאים. המחברת בחרה להביא את סיפוריהם כלשונם, עם תיאורים קצרים של המחוות החיצוניות וגם שאלות מנחות שלה ואבחנות פסיכולוגיות קלות. התוצאה היא מוחשית מאד, והחוויה משתווה בעוצמתה לצפייה בראיון מוקלט. רוב המרואיינים "זכו" לרחמי הגורל, אבל כך גם נגזרו עליהם חיים מאד לא פשוטים והתמודדות עם ילדות ומשפחה שנלקחו מהם, וההזדהות איתם, הנגזרת מהקריאה, היא מתישה נפשית. חלקם מספרים על ההתמודדות המאוחרת עם העבר, וזה חלק לא פחות קשה אבל גם מזכך.

חלקם בכלל כבר מצאו בית חדש, באירופה של אחרי המלחמה, ובעודם נערים נלקחו, לפעמים ממש בניגוד לדעתם, לבית הלאומי הצעיר. לפעמים נמסרו הילדים-ניצולים לאימוץ אצל יוצאי שואה מבוגרים שאיבדו את ילדיהם, וגם על התסבוכת הרגשית שמצב כזה עלול להוביל אליו אפשר לקרוא באחת העדויות.

שני ניצולים מספרים ש"התגלגלו" לקיבוצים.

אחד מהם הוא יוסי נוימן, שנולד ב-1940 בסיביר, וסיפורו מגולל כמעט את כל הגוונים שהספר מציג. אמו מתה עוד בינקותו ואביו נטש אותו, כדבריו של יוסי, דוקא בדרך לישראל, אחרי ששניהם שרדו את המלחמה. הוא עלה לארץ עם קבוצת יתומים ב 1948 ומצא בית חם אצל משפחה מאמצת במושב בית יצחק. אבא שלו, שנישא שנית וחי במעברה, חיפש ומצא אותו, וכאן התחילו החיים הקשים של יוסי. אביו והאם החורגת היו מכים אותו והוא התגלגל למוסדות שונים וחזרה הביתה לסירוגין, עד שבמסגרת תנועת נוער הגיע לאשדות יעקב ושם נשאר עד גיל 25. "אלמלא הגעתי לקיבוץ הייתי הופך לפושע", הוא אומר.

אילנה נחשוני נולדה ב 1936 בוורשה. המשפחה התחבאה כשהסכנה גברה אבל אז התגלתה. האב מת והאם החליטה שבנפרד יש להם יותר סיכוי, וציוותה על אחיה המבוגר ממנה לנטוש אותה ברחוב, מתוך תקווה שתיאסף כנוצרייה. היא אכן הגיעה למנזר וכך ניצלה.

אחיה, שניצל אף הוא וסיפורו מובא בצמוד, הביאה אחריו לקיבוץ גינוסר ב 1947. את התקופה הזאת היא דוקא זוכרת כקשה במיוחד ואינה שופעת מחמאות ליחס שהקיבוץ העניק לה.

מהסיפור הזה ומאחרים עולה התחושה שהממסד הציוני ניסה להתעלם ולמחוק את האסון הפרטי של הניצולים, מצד שני להפוך אותו למותג בינלאומי, השואה, כקרדום לחפור בו הישגים פוליטיים. 

גם אם אשמתו של הממסד מצטמצמת לחוסר אובייקטיבי ביכולת להעניק טיפול הולם לאנשים וילדים ששרדו, עדיין חשיבות הספר גדולה: הוא מעניק פה לניצולים והופך לחלק מתיקון עוול אישי והיסטורי.

אבל הרגשות הקשים והמזככים ביותר שמעלה הקריאה נשארים בתחום האישי, והבחירה של המחברת להביא את סיפורם של אלה שהצליחו למרות הכל להשתקם היא נכונה ואמיצה ונוטעת תקווה בלב הקורא.