כשהיא שאלה איפה האח השלישי סיפרנו שהוא בסיני. היא הנהנה, "אה, במילואים". אז הבנו שהקשישה שהצטרפה אלינו לשולחן החג, כבר לא לגמרי צלולה ובטוחה שסיני עדיין בידי ישראל.
שנה לאחר מכן, ב-92', היינו בהרכב מלא – שלושת הבנים - מסביב לשולחן הפסח בחדר האוכל בקיבוץ, אבל היא התעקשה שמדובר בשתי בנות ובן. הבנו שעכשיו גם הראיה התדרדרה, אבל היה בסיס לטעותה: לשניים מאיתנו היה שיער ארוך, ממש כמו של בנות. או של פריקים, לפני הסכם השלום עם מצרים ואחריו, יש דברים שלא משתנים, ואחד מהם הוא מאפיינים באסתטיקה של הנעורים בקיבוץ. רבים מהם אוספים תקליטים, חוגגים לג'ימי הנדריקס ימי הולדת, ומקשיבים באדיקות גדולה לרוק קלאסי, מתקדם, ונגזרותיו; מסתובבים יחפים ובצווארון פרום – וניזונים בעיקר מהמורשת התרבותית של הסיקסטיז.
כדי להמחיש את גודל החידה נותר רק לנסות דמיין את אותם צעירים מעריצים להקות גברים עם קולות גבוהים, ונועלים נעליים מבריקות. גם פאנקיסטים הם מחזה נדיר בקיבוצים, והמעטים שקיימים מעדיפים לבלות את זמנם בעיר הגדולה.
ההבדלים אמנם מיטשטשים, ובין העירונים לנערים שגדלים בקיבוצים של היום כבר לא מפריד הרבה, ובכל זאת שוררת בקיבוצים עדיין רוח היפית, זרוקה משהו, ועד היום תמצאו את הדברים הנ"ל תקפים.
המתנדבים
"יש בהחלט קשר עמוק בין הקיבוצניקים לרוק הקלאסי ולסיקסטיז, והוא חזק למדי בקיבוצים רבים" אומר אורי בש, 34, שגדל (וחי כיום) בקיבוץ מעברות. בש הוא אספן תקליטים ומנהל חנות המוזיקה "קצת אחרת" בתל אביב. אחד המאפיינים הבולטים של הנטייה לרוק הקלאסי הוא כידוע צבירת אוסף תקליטים מתאימים, ובש מספר כי גם היום הוא פוגש קיבוצניקים בני 16, ו"נדהם כל פעם מחדש איך הם מכירים איזה תקליט אזוטרי שבמקרה לגמרי הם מצאו אצל הדוד או אפילו אצל הסבא שלהם בקיבוץ". "כאחד שנולד לתוך העולם הזה ומציע את המוסיקה הזאת כעניין שבשגרה", הוא אומר, "אני חושב שהחוליה המרכזית בקשר הזה היא המתנדבים בקיבוצים".
 | |
| מתנדב בקיבוץ מעברות ב-1975. הצילום באדיבות אורי בש |
גם המוזיקאי אלי לס, שגדל בדגניה א' והיה כנער מנהיג של כמה להקות שהתבססו על גרסאות כיסוי מלאות הערצה לשירי רוק קלאסי, מסכים. "המתנדבים באו הנה בסוף הסיקסטיז, בדיוק כשצעירי הקיבוצים היו בשלים להוסיף על השיתופיות והציונות גם סקס וסמים. הרוק'נרול היה פשוט חלק מהעניין".
הנוף
דרור צביסון, גם הוא פליט סיקסטיז ברוחו, בן 32 מקיבוץ שומרת, מציין את האוירה המשוחררת, המרחבים החקלאיים והחגים, שכללו ישיבה משותפת על הדשא כהסבר. "בחגים הדשא המרכזי של הקיבוץ היה נראה כמו וודסטוק", הוא אומר.
לנוף הגיאוגרפי השפעה מכרעת על אופי המוסיקה הנוצרת והנצרכת במקום מסוים כמובן. לנוף החקלאי, הפתוח והטבעי בקיבוצים התאימה מוסיקת הרוק פולק האמריקאית כמו יונה לסמל השלום.
גם המהלך האידיאולוגי של חזרה לטבע חפף ערכים שממילא היו מושרשים לכאורה בקרב הדור השני בקיבוצים. המבט הישראלי, שממילא בשנות השישים מערבה, לא פסח על הקיבוצניקים. הם ממילא כבר ניסו מהרגע הראשון להשתחרר מהתרבות המזרח אירופאית, שסימלה לצברים הקיבוצניקים את הגלותיות, והסיקסטיז היה מהבחינה הזאת לבני הדור השלישי מה שהציונות הייתה לבני הדור הראשון והשני.
האחים הגדולים
יוני כדן מחיפה, מוסיקאי (פית/קית), אומר שהתופעה היא קודם כל ישראלית". "צעירים חילונים בישראל ביססו את תחושת השייכות לעולם המערבי בשנות השבעים על ניכוס המוסיקה הפופולארית אז, כלומר מה שנקרא מוסיקה של הסיקסטיז".
ובמה בכל זאת התייחדו הקיבוצניקים?
"קודם כל הקיבוצים היו חוד חנית תרבותי כך שההשפעה שלהם הייתה רבה. אני גם חושב שהמוסיקה והתרבות של ההיפיז עסקה הרבה בדברים שהעסיקו את הנוער בקיבוץ: הרעיון השיתופי, האינדיבדואליזם והיחיד מול החברה והתנועה".
ואיך אתה מסביר את התגלגלות העניין? את העובדה שגם בימינו, על במות בפאבים והמקלטים בקיבוצים, כשיש הופעה חיה, היא לרוב תהיה חיקוי, או מושפעת באופן בולט מהמוסיקה ההיא?
"נערים מחקים את האחים הגדולים שלהם. כך זה מתגלגל מדור לדור וזה טבעי. בפריפריה בכלל ובקיבוצים בפרט, השפעות חיצוניות לא מחלחלות מהר, והסיקסטיז נשאר הדבר הגדול האחרון שקרה. החיפוש והאימוץ הראשוני של התרבות ההיא היה נועז ומרדני, וברור שהדור של אחרי 67' לא ידע מה הוא רוצה אבל ידע שהוא לא רוצה להיות כמו ההורים שלו".
הכותב אסף גפן הוא יוצא קיבוץ מסילות. "בטוח שיש קשר למתנדבים", הוא אומר, "אבל גם בשנות השמונים היו המוני מתנדבים והם נקשרו לקיבוצניקים בכל צורה אפשרית, ובכל זאת המוסיקה והאסתטיקה של השנים ההן באו וחלפו".
אולי הקיבוצניקים פשוט לא אהבו את האופנה הזאת?
"כן, מדובר בכל מקרה על מאפיינים חיצוניים. אני חושב שהנטייה ההיפית ל'זריקות', מלשון זרוק, היחפנות, הבגדים הבלויים, הלינה בשקי שינה בצדי הדרך. משהו בכל זה קורץ לקיבוצניקים עד היום, שוב, מבחינה אסתטית. זו אסתטיקה שבה חלק גדול מהעניין הוא חוסר החשיבות של האסתטיקה. בקיצור, מראה מטופח ומוקפד זה ממש לא קיבוצניקי, זרוק – כן."
מראה מוקפד גם לא נחשב גברי.
" לא קיבוצי ולא גברי. התרבות ההיפית הייתה בסופו של דבר מצ'ואיסטית – אחד הביטויים המובהקים של זה בישראל היו אורי זוהר וחבורתו, שיצרו קולנוע מאוד מצ'ואיסטי - וזה התאים גם לקיבוצניקים".
זה גם מסביר אולי את ההתרחקות מהחלקים של התרבות ההיפית שהתעסקו במיניות באופן חתרני.
"כן. אהבה הטרוסקסואלית וחופשית זה משהו שחברה מצ'ואיסטית מאמצת בקלות. עיסוק יותר מורכב במיניות ומגדר זה משהו אחר".
אז זה אימוץ שטחי של התרבות?
"שטחי וחיצוני. כנראה שהיו דברים חיצוניים שהקיבוצניקים אהבו ואוהבים לאמץ. הצד הזרוק של הסיקסטיז"
ומה עם האידיאולוגיה?
"אין לזה שום קשר לאידיאולוגיה, הרי מדובר בחבר'ה שמיד אחרי הפאזה ההיפית שלהם הולכים לצבא ואז טסים לאמריקה כדי לעשות כסף במכירות בקניונים".
אז בעצם מדובר בשמרנות?
"טוב, הקיבוצים תמיד יישארו קצת שמרנים מעצם הריחוק מהמרכז. בתחילתם הם היו אוונגרד אבל זה היה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – פריפריה היא לרוב שמרנית הרי.
אני חושב שהקיבוצניקים נהנים מהתדמית של 'ישראל של פעם', ומשמרים אותה, ומבחינה מוסיקלית אפשר בהחלט לראות את זה".
שירה בציבור?
"אולי. אולי בקרב הדור הצעיר הרוק הקלאסי הוא אובססיה שמרנית כמו ששירי ארץ ישראל הם לותיקים יותר".
הקיבוצ-פריק
במפגש בין התרבות הישראלית-צברית-אשכנזית-חילונית ומיליטנטית, כפי שהתבטאה בעוצמה בדמות הקיבוצניק, עם צעירי המערב שהגיעו לארץ, ובעיקר לקיבוצים, החל ב-67', נוצרה הכלאה של היפי ומזרח תיכוני.
הקיבוצ-פריק מתהלך במכנסי צבא גזורים בגובה הברכיים, מקשט אותם בציורי סמל השלום העולמי, מגדל שיער ארוך רק כדי לגלחו יום לפני הגיוס. הוא יתגייס, אבל ילך לחטיבות הנח"ל או הצנחנים. שם יוכל לשמור על חלק מעקרונותיו – למשל הנטייה לרוק, והריחוק ממוסיקה מזרחית, כמו שיש בגולני לדוגמה.
הציווי ההיפי לטייל בחופשיות וספונטניות ולנסוע בטרמפים משתלב יפה באתוס הצברי של החייל הבודד בדרך לבסיס המרוחק ובמסעות הצבאיים להכרת הארץ דרך הרגליים. תחליפו את הנשק הצבאי בגיטרה ותגלו משהו דומה.
השירות הצבאי מזמן גם את המפגש האינטנסיבי הראשון עם בני גילו ממקומות אחרים בארץ, ושם יוצא לאור עוד מרכיב מרכזי שקשור להעדפות התרבותיות: הבדלה והתנשאות. בעוד שבאמנויות שונות יש מדדים מופשטים לסיווג, אצל נערים חובבי רוק קלאסי יש מדדים מאוד ברורים. "איף איטס אפטר סבנטי סרי – איטס נוט פור מי" הוא בהרבה מקרים המוטו של הרבה חובבי מוסיקה קיבוצניקים. בקרב הקיצוניים יש זלזול מוחלט בכל הדברים שקרו מאז הרוק הטהור ההוא.
אולי בלילות שישי בדיסקו של הנעורים בקיבוץ כבר לא מושמעים ביצועים נדירים של לד זפלין, והמגה-בארים הקיבוצניקים עברו עם השנים להשמיע מוסיקה שלא תבריח את העירונים שמגיעים. אבל כשזה מגיע לצרכני המוסיקה הכבדים בקיבוצים, הסיכוי שיאמצו את הרוק הקלאסי משנות השישים והשבעים הוא עצום, ביחס לחבריהם בקצוות אחרים של הארץ, וכנראה בעולם כולו. גם תרבות הטראנס חזרה לאותם מקורות, וכוללת בתוכה מחלק גדול ממאפייני התרבות ההיפית - בתוספת הסמים שהשתכללו - וגם לה יש השפעה רבה בקרב קיבוצניקים צעירים (וישראלים בכלל). אבל נדמה שמסיבות טראנס והתרבות הנלוות באו והלכו, ונשארו נחלתם של שכבת גיל מצומצמת. הרוק נשאר.
לקחת את וודסטוק
על תרבות ההיפיז וההשפעה על התרבות הישראלית
בקצרה, אפשר לומר שמוסיקת ההיפיז הייתה האחרונה שהשתלטה על המערב ושגם שאבה את השראתה מהמרחבים הפתוחים והטבע. בעצם, גם תרבות הטראנס חזרה לאותם מקורות, וכוללת בתוכה מחלק גדול ממאפייני התרבות ההיפית - בתוספת הסמים שהשתכללו - וגם לה יש השפעה רבה בקרב קיבוצניקים צעירים (וישראלים בכלל). עם זאת, נדמה שמסיבות טראנס והתרבות הנלווית להן באו והלכו, ונשארו נחלתם של שכבת גיל מצומצמת. הרוק נשאר.
נראה, שהרוק הקלאסי הוא הסוגה המוזיקלית הפופולרית הכי משפיעה במאה הקודמת. הוא נוצר ממפגש המוזיקה השחורה, הבלוז והג'אז, עם מוסיקת העם האנגלוסקסית (פולק). ההיתוך המרתק התרחש, ולא במקרה, בקרב המעמדות הנמוכים. המוזיקה השחורה נחשבה לבזויה, אבל דיברה אל לבם של זמרי העם הלבנים, שהיו אמנם עניים לרוב, אבל בעלי תודעה מעמדית מפותחת.
בוב דילן, יהודי מהמעמד הבינוני, מייצג בצורה אולי הכי טובה את המהפכה. הוא אימץ ביוגרפיה וחזות של טרובדור, השתמש בשיריו במוטיבים של בלוז והוסיף טקסטים מושחזים, חלקם אורבניים וחלקם דווקא נוטים למרחבים של אמריקה. כשהוא עבר להשתמש בכלים חשמליים על הבמה, במקום הכלים האקוסטיים המסורתיים, תפסה המהפכה כיוון חדש.
התהליך הגיע לשיאו בשנות השישים המאוחרות ובשנות השבעים המוקדמות, כשהסוגה אומצה בחום על ידי המעמד הבינוני הלבן באמריקה ובאירופה. להקות וזמרים הפכו מפורסמים ועשירים, ופסטיבלים גדולים צצו בכל פינה.
מילות השירים ורוחם נגעו ברוב המקרים בתשוקה לחופש, בהתנגדות לאלימות, באהבה חופשית, בסלידה מהבורגנות. התרבות הנלווית כללה בגדים רפויים וצבעוניים, התמסרות לשוטטות, שימוש בסמים ועוד.
לקראת סוף שנות השבעים דברים החלו להשתנות, המוזיקה ההיפית כבר הייתה מיינסטרים, ותנועות מוזיקליות ותרבותיות קמו כנגדה. אבל עד היום היא נחשבת כמשפיעה ביותר, וקשה למצוא כיום מוזיקאי שיכחיש את ההשפעה העצומה של התקופה ההיא עליו.
הדוגמאות הכי טובות לחדירת המוזיקה, שפעם הייתה אוונגרד, לזרם המרכזי, מתרחשת בימים אלה בישראל. להקת רוקפור - להקה ישראלית שידועה בניסיונות שלה לשחזר את הצליל של שנות השישים - גויסה לצורך הפקת האלבום של נינט טייב. ועיריית רמת השרון הפיקה חגיגה לכבוד 40 שנה לוודסטוק.
התפרסם גם בהדף הירוק ובמגזין אחר
לקחת את וודסטוק
על תרבות ההיפיז וההשפעה על התרבות הישראלית
 |
| פסטיבל וודסטוק. השתלטו על המערב באהבה (מתוך הסרט) |
בקצרה, אפשר לומר שמוסיקת ההיפיז הייתה האחרונה שהשתלטה על המערב ושגם שאבה את השראתה מהמרחבים הפתוחים והטבע. בעצם, גם תרבות הטראנס חזרה לאותם מקורות, וכוללת בתוכה מחלק גדול ממאפייני התרבות ההיפית - בתוספת הסמים שהשתכללו - וגם לה יש השפעה רבה בקרב קיבוצניקים צעירים (וישראלים בכלל). עם זאת, נדמה שמסיבות טראנס והתרבות הנלווית להן באו והלכו, ונשארו נחלתם של שכבת גיל מצומצמת. הרוק נשאר.
נראה, שהרוק הקלאסי הוא הסוגה המוזיקלית הפופולרית הכי משפיעה במאה הקודמת. הוא נוצר ממפגש המוזיקה השחורה, הבלוז והג'אז, עם מוסיקת העם האנגלוסקסית (פולק). ההיתוך המרתק התרחש, ולא במקרה, בקרב המעמדות הנמוכים. המוזיקה השחורה נחשבה לבזויה, אבל דיברה אל לבם של זמרי העם הלבנים, שהיו אמנם עניים לרוב, אבל בעלי תודעה מעמדית מפותחת.
בוב דילן, יהודי מהמעמד הבינוני, מייצג בצורה אולי הכי טובה את המהפכה. הוא אימץ ביוגרפיה וחזות של טרובדור, השתמש בשיריו במוטיבים של בלוז והוסיף טקסטים מושחזים, חלקם אורבניים וחלקם דווקא נוטים למרחבים של אמריקה. כשהוא עבר להשתמש בכלים חשמליים על הבמה, במקום הכלים האקוסטיים המסורתיים, תפסה המהפכה כיוון חדש.
התהליך הגיע לשיאו בשנות השישים המאוחרות ובשנות השבעים המוקדמות, כשהסוגה אומצה בחום על ידי המעמד הבינוני הלבן באמריקה ובאירופה. להקות וזמרים הפכו מפורסמים ועשירים, ופסטיבלים גדולים צצו בכל פינה.
מילות השירים ורוחם נגעו ברוב המקרים בתשוקה לחופש, בהתנגדות לאלימות, באהבה חופשית, בסלידה מהבורגנות. התרבות הנלווית כללה בגדים רפויים וצבעוניים, התמסרות לשוטטות, שימוש בסמים ועוד.
לקראת סוף שנות השבעים דברים החלו להשתנות, המוזיקה ההיפית כבר הייתה מיינסטרים, ותנועות מוזיקליות ותרבותיות קמו כנגדה. אבל עד היום היא נחשבת כמשפיעה ביותר, וקשה למצוא כיום מוזיקאי שיכחיש את ההשפעה העצומה של התקופה ההיא עליו.
הדוגמאות הכי טובות לחדירת המוזיקה, שפעם הייתה אוונגרד, לזרם המרכזי, מתרחשת בימים אלה בישראל. להקת רוקפור - להקה ישראלית שידועה בניסיונות שלה לשחזר את הצליל של שנות השישים - גויסה לצורך הפקת האלבום של נינט טייב. ועיריית רמת השרון הפיקה חגיגה לכבוד 40 שנה לוודסטוק.
התפרסם גם בהדף הירוק ובמגזין אחר
