אולם אחר

פינה (פיליפינה) באוש נולדה בגרמניה ביולי 1940 ונפטרה במפתיע ביוני 2009. ב-69 השנים שהיא בילתה איתנו היא הספיקה להפוך לכוריאוגרפית החשובה בעולם ועיצבה את המחול המודרני בדמותה.

וים ונדרס נולד חמש שנים אחריה והוא אחד הבמאים הגרמנים המפורסמים והפוריים ביותר. הוא ביים עשרות סרטים, ביניהם גם דוקומנטרים וביניהם גם כאלה שעסקו בסצינה אמנותית (מוזיקה, במקרה של בואנה ויסטה סושיאל קלאב). הוא הכיר את פינה באוש ולהקתה במשך שנים.

טכנולוגית התלת מימד בקולנוע קיימת כבר משנות החמישים אבל מסיבות שונות היא לא הגיעה לידי מיצוי ופופולאריות ורק לאחרונה הפכה לאופציה שמונחת לפתחם של במאים רבים בעולם. אחרי שעשו בה שימוש בסרטים מסחריים, הגיע תורם של במאים איכותיים להשתמש בה, והסרט "פינה" הוא אולי הסנונית הראשונה של ההצלחות בתחום הזה.

"פינה" מוגדר כסרט תיעודי אבל מי שמצפה ללמוד תוך כדי הסרט על חייה ויצירתה של פינה באוש, או על הקשר שלה עם הבמאי, עלול להתאכזב. מדובר בסרט שהוא הרחבה של הבמה עליה יצרו באוש ורקדניה וכולל מעט מאוד מלל, כתוב או מדובר. באוש עצמה מופיעה לעיתים נדירות בסרט, וגם אז בקטעי ארכיון. הפרופיל שלה משורטט על ידי חברי הלהקה שלה והריקודים. והפרופיל מרתק.

זהו סרט שבנוי מקטעי מחול ארוכים ויפים (חלקם על הבמה וחלקם מצולמים באתרים שונים) שמנסה לעשות שימוש בטכנולוגית התלת מימד כדי להעניק לצופים חוויה שדומה לכל הפחות לצפיה במופע מחול חי, ומצליח לעשות הרבה יותר מזה.

על השאלה אם ונדרס הצליח להפוך את החויה הקולנועית הרגילה למוחשית אף יותר הוא עונה חד משמעית כבר בשוט הראשון, והתשובה היא כן. אחרי הקדמה קצרה מאת באוש עצמה, שמשרטטת בכמה תנועות את שפת הסימנים התיאטרונית שהיא יצקה לתוך המחול שלה, המצלמה מצטרפת לשיירת הרקדנים שעולה לבמה ומבצעת את הריקוד שמתבסס על השפה הזאת. האפקט הוא כל כך חזק שמתחשק לקום ולהצטרף אליהם.

הלהקה של פינה באוש, Tanztheater Wuppertal Pina Bausch (תיאטרון המחול של פינה באוש בוופרטל) כללה גברים ונשים בגילאים שונים וממוצא שונה, כך שהסרט הוא גם חגיגה של קוסמופוליטיות, שאופיינית מאוד לעולם המחול.

המרכז הוא כמובן בגרמניה אבל הסרט מדבר גם בשפות כמו ספרדית, רוסית, צרפתית וגם אנגלית במבטא יפאני. ונדרס הציב את הרקדנים מול המצלמה וראיין אותם, אך בחר להציג דוקא קטעים בהם הם לא מדברים, ודבריהם המוקלטים מושמעים ברקע, כמו מחשבות. הטכניקה נדמית קצת מתחכמת אבל היא מעניינת ומדברת בשפה שלו על הקשר בין גוף למילה, בין מחשבה לתנועה.

הסרט ממשיך בערך באותה שיטה – מעט פינה באוש עצמה והרבה מהרקדנים הנפלאים שלה ומהריקודים המפורסמים יותר או פחות. באוש ידועה בכך שהציבה את העבודות שלה בתפאורה "טבעית", כלומר בחוץ, ברחוב או בסביבה כפרית, והשתמשה בוידיאו כדי לתעד את העבודה. ונדרס ממשיך באותה שיטה ומצלם את הריקודים במקומות יפים ומיוחדים, והשילוב של הקומפוזיציה שלו, הכוריאוגרפיה של באוש והחויה שמעניק התלת מימד הופכים את הסרט לחויה רב חושית מסחררת וראשונה מסוגה. זה לא סרט שמתאים לכל אחד, ודורש סבלנות וקשב לא פחות מרוב מופעי המחול. אבל הוא מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בריקוד ומחול, צילום וקולנוע, אמנות ושפה. גם למי שטרם חווה את טכנולוגית התלת מימד וחיכה להזדמנות מיוחדת, זה הסרט בשבילו.

פורסם ב"זמן תל אביב"

למועדי הקרנה: לב, תל אביב

מעמד הביניים

הסרט "לכודים" של אמיר הר גיל הוא שמרני ומתעקש לשבת על הגדר ולשמור על סימטריה שקרית. אבל האולם המלא בהקרנת הבכורה הייתה מלווה בנאומים מרתקים

בדרך לסינמטק תל אביב עברתי ליד קבוצה של פעילי שמאל בנקודת האיסוף שלהם להפגנות השבועיות שמתקיימות כבר בארבעה מוקדים בגדה (כולל ירושלים). זו דרך אחת לקחת חלק פעיל ומשמעותי בנסיון להביא את הסכסוך הפלסטיני ישראלי לתודעה.

בסינמטק התקיים אירוע שונה אבל דומה מבחינת המטרות. "לכודים", סרטו החדש של אמיר הר גיל, קו-פרודוקציה פלסטינית ישראלית שכוללת מעקב אחרי 3 אנשים בכל צד, הוקרן בהקרנת בכורה ישראלית, ומיד אח"כ נישאו נאומים מעניינים למדי.

הר גיל, ד"ר לקולנוע ומרצה במכללה האקדמית נתניה, יזם את הסרט החדש וביים אותו יחד עם וואפה ג'אמיל, עוזרת במאי פלסטינית. יוצרי הסרט, שהוא חלק מפרוייקט מדיה ישראלי-פלשתיני בחסות האיחוד האירופי עקבו במשך 4 שנים אחר חייהם של 6 אזרחים משני הצדדים, ישראלים ופלסטינים, בניסיון לבחון ולהראות כיצד הסכסוך משפיע על חייהם.

"הסכסוך משפיע על חיי כולם, במינונים שונים. אותי עניין מעמד הביניים, הרוב הדומם  שמשלם מחיר אך שותק ולא פועל לשינוי המצב". הסרט, שהוקרן בכנסים בינלאומיים בטורונטו ובאוקספורד, הוא גם סוג של מעמד ביניים מבחינת הז'אנר, והוא לא ממש סרט קולנוע אלא משהו כמו כתבת טלויזיה ארוכה (כ-50 דקות). גם מבחינה פוליטית הוא מתעקש לשבת על הגדר ומתאמץ להראות את הסימטריה, ולכן, בפני עצמו, לא תורם הרבה לדיון ולתהליך שממילא תקוע כבר שנים. גיבוריו כוללים רופא ישראלי שנפגע בפיגוע התאבדות בקניון בעפולה, ומולו פלסטינאי צעיר שנעצר בעת הפגנה ועל לא עוול בכפו ואף הוכה באכזריות לעיני המצלמות. בשם האיזון הקדוש מתקיימים עוד כמה סיפורים כאלה במקביל, אבל מדובר בסיפורים סטטיים. הגיבורים לא עוברים במהלך הסרט שינוי רגשי או אחר בפני המצלמה, אלא מגיעים עם דעות מוצקות ומתועדים בשגרת חייהם ובנגיעות שלה לסיכסוך או לייצוגים שלו.

אחרי סרטים כמו "מחסומים", "הטיול הפנימי", ואפילו אחד שהכיר לצופים מקרוב את שגרת יומן בכלא הישראלי של פלסטיניות שהיו בדרכן לפיגוע התאבדות ("שהידה" המעולה של נטלי אסולין), הסיפורים שבחר הר גיל להציג הם קצת נדושים ולא עולים בהרבה על כתבות מגזין של ערב שישי או כאלה המודפסות במוספי סוף השבוע, אבל עצם תהליך ההפקה (במשותף עם פלסטינים) של הסרט והכוונה מאחוריו הם שהפכו את האירוע ביום שישי למעניין.

ניתוח הסרט של ידי פרופ' נעמה שפי ממכללת מכללת ספיר לקה בדיוק באותם ליקויים של הסרט.  

קייס סלחוט, יזם הייטק צעיר, פלסטיני שהתחנך בארה"ב סיפר על יוזמות משותפות לישראלים ופלסטינים בהיי-טק, שאמנם מהוות חלק קטן מאוד משיתופי הפעולה של ישראל בתחום, אבל שמר על אופטימיות לגבי עתידן. ד"ר בשאר עזאה, יועץ כלכלי שגם הוא רכש את השכלתו בחו"ל דיבר על שיתופי פעולה כלכליים-שיווקיים והיה קצת פחות אופטימי. הוא טען כי ישראל חונקת את הפלסטינאים בכל דרך אפשרית כמעט. נעם בן זאב נקרא לדבר על פרויקטים מוזיקליים משותפים. הוא כותב על מוזיקה קלאסית בעיתון "הארץ" וספרו המעניין "מנגינה ישראלית" עסק גם בנושאים אלה. בהרצאה הוא בחר לספר לאו דוקא על פרויקטים משותפים ויותר התמקד בפרויקטים פלסטיניים, שמדגישים, כפי שהוא מדגים גם בספר, את התפוררות הנרטיב המוזיקלי הישראלי לעומת צמיחת ההשכלה המוזיקלית בשטחים הכבושים. גם הוא לא נשמע אופטימי במיוחד. 

פורסם ב"הדף הירוק", 27.1.11 

הקרב של איציק

איציק רובין החליט לעשות סרט על הפרטת דגניה א'. "הקרב האחרון על דגניה" יצא שנתיים אחרי שהתקבלה ההחלטה באם הקבוצות והקיבוצים, ועכשיו משמש הסרט אתהשיתופניקים בפגישותיהם בקיבוצים המתלבטים. "העניין הוא לא כלכלי, אלא פוליטי", אומר רובין, שחי בכלל במושב, אבל מתנגד נחרצות להפרטה. סרט על הערכים הסוציאליסטיים האמיתיים (וגם הבדויים), שהיוו את הלבנים ואת המלט לכינונה של החברה הציונית בישראל איציק רובין "יש לי חברים קיבוצניקים, אבל הם לא דיברו יותר מדי על עניין השינויים בקיבוץ. יום אחד אניעובר בנהיגה את דגניה, מגיע לצומת פוריה, ופתאום מחליט לעשות פניית פרסה, להיכנס ולבדוק מה קורה שם, בקיבוץ הראשון", מספר יצחק (איציק) רובין, במאי סרטים ומורה לקולנוע תיעודי במכללת עמק הירדן. "נכנסתי למזכירות ושאלתי איפה הם עומדים מבחינת תהליך ההפרטה. אמרו לי שבדיוק דנים בזה". כך צמחה אצל רובין המחשבה לעשות סרט על תהליך ההחלטה לקראת הפרטת הקיבוץ, שאף פעם לא חי בו. במשך שנתיים המשיך לבקר במקום, מצויד במצלמה. בלילה וביום, בחדר אוכל ובשדה, בשעת הצבעות ודיונים וסתם בארוחת צהריים. סרטו, "הקרב האחרון על דגניה" הוצג לאחרונה בפסטיבל חיפה, ועכשיו זוכה להקרנות בקיבוצים, ביוזמת הזרם השיתופי, שמשתמש בסרט כדי לעורר דיון בקיבוצים שעומדים בפני הצבעה על השינוי.

גיבוריו הרבים, אולי רבים מדי, של הסרט, נעים על הסקאלה שבין מתנגדי השינוי למוביליו, בין עובדי השדה ליושבי המשרדים, הדור הראשון, השני והשלישי, ואלה שמקרוב באו. גם המייסדים והמתים המיתולוגיים זוכים ללא מעט תשומת לב, בביקורים תכופים בבית הקברות ובאזכורים רבים השזורים בסרט. "בהקרנה הסוערת בדגניה קם שי שושני, מוביל השינוי והמזכיר, ואמר שהסרט הפך את דגניה לבית קברות. הוא התכוון לכך, שהרבה מהסצנות מתרחשות מסביב לקברים של מקימי הקיבוץ. אמרתי לו שהוא זה שצריך להתבייש. שאני ניסיתי רק להראות את העבר המפואר של דגניה, כדי להעמיד דברים בפרופורציה". פניית פרסה מתוך הסרט רובין, 58, נשוי ואב לשלושה, חי במושב צרופה. הוא גדל בקריית ים ("ממש ב'שיכון ג'', שם גדלגם שבי גביזון"), לאם ניצולת שואה ולאב שנלחם בנאצים ונותר נכה. "כשהגענו לארץ אחריהמלחמה, אימי ניסתה להתקבל לקיבוץ אך סורבה. אבל היא לא כעסה, והאווירה במשפחה ובשכונה היו של הערצת הקיבוצים והקיבוצניקים", הוא אומר. רובין שייך לקבוצה, ששומרת אמונים לקיבוצים ולקיבוצניקים, שאליהם התייחסה אימו כאל מי שאחראים להקמת המדינה ולהבטחה ש"לא יהיה עוד אושוויץ". "היום זה בון טון להיכנס בקיבוצניקים. אני ממש לא חלק מזה", הוא אומר. בין היתר, ביים רובין סרט תיעודי שעסק בפרשת אודי אדיב, ושם אצבע על הדמוניזציה שעשו לקיבוצניקים בעקבות הפרשה. "על פי מחקר שעשיתי", הוא אומר, "ההפרטה טובה בעיקר לקיבוצים שהתרוששו. שם אין ברירה. הדעת הפרטית שלי, בעד השיתופיות, התחזקה במהלך הסרט. הקיבוץ הוא דבר גאוני שעוד יחזרו אליו, אבל במודל אחר". רובין שאל גם חברים שלו, קיבוצניקים שעברו דברים דומים בקיבוציהם, ולדבריו, כולם טוענים שאין בהפרטה שיקול כלכלי או היגיון, אלא פוליטיקה, יצרים וחיסול חשבונות, "ממש כמו במרכז מפלגה".

אז ההפרטה היא לא תהליך כלכלי במהות שלו? "יש בדיחה כזו, 'איך מבלבלים קולנוען? מדברים איתו על כלכלה', אבל מה לעשות שיש לי תוארבכלכלה, ואותי לא יכולים לבלבל? הפרטה בקיבוצים זה בכלל לא עניין כלכלי, אלא פוליטיואישי, כלומר, דרך לחסל חשבונות אישיים".  את מי היה קשה יותר לגייס לטובת הסרט? "כמובן, לא כל המעורבים רצו להצטלם, ולא כל מי שהצטלם הסכים להשתתף. את מתנגדי ההפרטה היה יותר קשה לשכנע להצטלם ולדבר מול המצלמה. המבוגרים אומרים, 'אין לנו זכות להגיד לאחרים'. חלקם אומרים, 'הבן שלי עזב וכבר לא חי פה, מה אני יכול להגיד'". יש רגשות אשמה? "כן, זה בהחלט קיים". ואכן, הסרט כמעט לא נוגע בכלכלה, ומרכז הכובד שלו הוא היחסים הבין-אישיים בקיבוץ והיחסים של הדמויות עם העבר המיתולוגי של המקום. שלא לטובת העניין, רובין בוחר לרפרף ולהראות גלריה שלמה של דמויות, ובכך קצת מחמיץ את העומק. דמות אחת שכן בולטת, ובזכות התיאטרליות שלה גם מסגירה קצת את רחשי הלב, הוא המזכיר ומוביל תהליך השינוי, שי שושני. בסופו של דבר, מצטייר שושני כגיבור, טרגי אמנם, שסוחב על גבו את התהליך, מה שלא הופך אותו לפופולרי. "שושני הוא פוליטיקאי", מתנסח רובין כמו קיבוצניק שמעורב רגשית ומתנגד: "הוא בא מבחוץ, לאאכפת לו. לעומתו, יוסי ורדי, דמות חשובה בקיבוץ - הנכד של בוסל והיום ראש המועצה האזורית - אמנם תומך בהפרטה, אבל הוא לפחות לא מסתיר את עובדת היותו פוליטיקאי". דמות בולטת, שמתנגדת להפרטה, היא שוש הדר, וטרינרית צעירה, בעלת משפחה, שמפעילהקליניקה בקיבוץ. "היא באה מבחוץ, היא מצליחה והיא נגד ההפרטה". כתשובה לטענה, שאולי רק מישהו "חיצוני", שלא גדל כשעול ההיסטוריה והאבות המייסדים מונח על כתפיו, יכול היה ליזום ולדחוף מהלך לשינוי אורחות החיים בקיבוץ, מציין רובין ומצביע על שוש. ואולי זה העניין? אולי פשוט אין כל כך חברים צעירים? ואלה שישנם, בני הקיבוץ, דור רביעי,מצדדי השינוי ומתנגדיו, אינם מוכנים להתלכלך בוויכוחים אידיאולוגיים כאלה? אידיאולוגיה לא מעניינת אותם, לא ככה ולא ככה. הסרט של רובין לא עונה על השאלות, אבל אולי מציע תשובה בעיסוק הבלתי פוסק שלו בביתהסיעודי בקיבוץ. אימו של רובין בילתה את שנותיה האחרונות במוסד סיעודי, ורובין מספר שהעולהכלכלי היה גדול מנשוא; עד כדי כך שהוא נכנס לחובות. "זה משהו שהקיבוצניקים לא מבינים,שלהחזיק הורה קשיש בבית סיעודי בכזאת רמה עולה המון המון כסף". ההתלבטות נידונה לאורך הסרט, וכמה מהרגעים המרגשים ביותר מצולמים בתוך הבית הסיעודי. "אחרי הקרנת הסרט בקיבוץ ברעם", מספר רובין, "אמרו לנו חברים שם, שהוא הגיע בדיוק בזמן, כי הם בדיוק דנים בהפרטת הבית הסיעודי". סוף דבר "זהו סיפור ארצישראלי על החלום ושברו", כך נפתח סרטו של רובין. מיד אחר כך אנחנו צופיםבכבאים אוונגליסטים מניו יורק שבאו להיטבל בירדנית. "זה מדהים שלאותו מקום, שנטבל בוישוע המשיח, הגיעו גם החלוצים הראשונים, הקימו את הקיבוץ הראשון, וקראו לו דגניה". הסרטא מנם לא מתמקד ביסוד הרליגיוזי של הקיבוץ, "דת העבודה", אבל בהחלט מציג אותה בשברונה. מהבחינה הזאת הוא דווקא עלול לעשות שירות דוב לשיתופניקים. אבל רובין אופטימי. אף על פי שמעולם לא חי בקיבוץ ("לא היו מקבלים אותי עכשיו"), הוא צופה שהשינוי בכלכלה העולמית ותהליכים נוספים יניעו את הדור הצעיר בקיבוצים דווקא לצאת ולהקים קיבוצים חדשים בעתיד הנראה לעין. "לא באתי סתם משוחד, אני באתי מטומטם לסרט, מתוך הנחה שההפרטה טובה רק לקיבוצים העניים, ולא לדגניה. עשיית הסרט רק חיזקה את הדעה שלי", הוא אומר. פורסם ב"הדף הירוק", 1.9

שיר כאב

ותיקי נהלל נפרדים בכאב מהמשקים החקלאיים שלהם, שכבר לא עומדים בתחרות. יפתח שבח יצא לתעד את השינויים וחזר עם סרט יפהפה שמתעד את האנשים המיוחדים הללו


יום הצילומים הראשון של הסרט "אדמה" התחיל מוקדם מאוד בבוקר. "כשאתה מצלם חקלאים אתה חי איתם. אתה קם בחמש בבוקר לחליבה, הולך הביתה לארוחת הצהריים כדי לצפות בחומרים, ואז חוזר להשלמות, כשהחום יורד והם חוזרים לשדות", אומר הבמאי יפתח שבח (גבת). הסצנה, שבה יורדים חקלאי נהלל בטרקטורים הישנים למרכז המזון, בסוף לא נכנסה לסרט. קטע אחר, שבו אחד הגיבורים, בן 83, נאבק בידיים חשופות בעשב עקשן שחדר לתחום המחיה של עץ פרי צעיר, נבחר לפתוח את הסרט. "אדמה", שמשתתף בימים אלה בתחרות בפסטיבל "דוק אביב" (ראו מסגרת), מלווה את השינויים העוברים על המשק המשפחתי בנהלל, וגדוש בצילומים של המושבניקים השורשיים האלה. הוא מתעד את הקשר שלהם לאדמה שממנה חיו
ולשמים שבהם היו תלויים, בגשם ובשמש, בתקופה שבה הם נחשבו לחוד החנית של העם שחזר למולדתו, וגם עכשיו, כשכוחות השוק חודרים לתחום המחיה שלהם ומאיימים על אורח החיים ועל הערכים שלהם.
"הכול התחיל כששמעתי שסוגרים את הרפת במשק 59, המשק של משפחת שליין", אומר שבח, שקיבוצו גבת נמצא שלוש דקות נסיעה מהמושב המפורסם. כחקלאי לשעבר, וכאדם שכמה פעמים בשבוע יוצא לריצה בשדות העמק ("חייב לראות את השינויים ואת חילופי העונות") מספר שבח על קשר פיזי ונפשי לאדמה. "לכן עניין אותי לתעד את האנשים המיוחדים האלה. הלכתי ודפקתי על הדלת. ואריק שליין פתח לי".





אדמה משוגעת


גם סרטו הקודם של שבח עסק בקצו של פרוייקט מפואר. "הגביע נדד צפונה" (הופק ב-2001 על ידי אולפני יגור) חזר לזכייה של הפועל גבת-יגור בגביע המדינה בכדורסל (1976), ושחזר גם את ההתדרדרות שבאה אחריה. ארבע שנים אחרי כבר התפרקה הקבוצה, ולדברי שבח, הסיפור מסמל את השינויים שהחלו אז בכל החברה הישראלית.
 שבח, 38, אדם חייכן ונעים שבהליכותיו מגלה טפח ומסתיר טפחיים, מצטייר גם כבחור ערכי. הוא בנו של האמן עמוס שבח ("ספגנו הרבה תרבות בבית"), חי בגבת עם נטע, בת קיבוץ יפעת, ויחד הם מגדלים את בנם אור. לקולנוע הגיע בשנות העשרים לחייו, כשחיפש כיוון ומצא מסגרת לא מחייבת בדמות בית הספר לקולנוע בגבעת חביבה. שנה הוא בילה שם, ואז עבר למסלול אקדמי במכללת יזרעאל ואחר כך לבר אילן.
התזה שלו נקראה "הצבר שם ג'ל בקוצים" ועסקה ב"ישראלי החדש, זה של ערוץ 2 והמותגים, ואיך שהוא וערכיו משתקפים ומעוצבים על ידי עולם הפרסום".
פרט להיותו מורה לקולנוע, עובד שבח בתחום המדיה במפעל פלסטרו שבקיבוצו, ופעם בכמה שנים הוא גם עושה סרט תיעודי. "זה פרויקט רציני וקשה", הוא אומר, "לקח לנו שלוש שנים לעשות אותו". שבח מדבר בלשון רבים פשוט כי לדבריו הסרט נעשה בצוות. "עם הצלם רן אביעד אני בקשר הדוק מאז הלימודים בגבעת חביבה, וגם העורך קובי נתנאל הולך איתי מהסרט הראשון. כולנו חברים טובים גם מחוץ לסרטים". הפעם הם החליטו ללכת על כיוון קולנועי ולא טלוויזיוני, ולצורך התמיכה פנו לשניים מהבכירים שבמפיקי הקולנוע, מרק רוזנבאום ואיתי תמיר (שבין היתר, רשומים על שמם הסרטים קלרה הקדושה, החברים של יאנה, חתונה מאוחרת, אור ועוד רבים). "הם הביאו איתם ניסיון רב שנים, והיו מעורבים מאוד בבחירת התכנים, בצילום ובעריכה, וממש השקיעו את נשמתם", אומר שבח. והסתבר שלתמיר יש גם משפחה בנהלל.
אחרי שהמפיקים החליטו לאמץ את המיזם, נשלח שבח לנסח את הבקשות לתמיכה מהקרנות השונות. הצלם אביעד (מחופית, "בעל חיבה מיוחדת לארוחות בחדרי אוכל קיבוציים") חזר לעניינים רק בתחילת הצילומים. יום אחרי ההגשה נולד אור, בנם של יפתח ושל נטע. הבקשות גם הן נשאו פרי, וקרן מקור והרשות השנייה החליטו לתמוך בסרט.
שבח: "הצילומים המשכו שנה, והשיטה הייתה עבודה בהתראה קצרה. הקפצתי את הצוות ברגע ששמעתי על אירוע מעניין ופוטוגני. בסרט תיעודי, כמו בסרט תיעודי, היחס בין החומרים המצולמים לאלה שצולחים את כל התהליך ומגיעים למסך הגדול הוא עצום. ב"אדמה" הוא היה אף גדול מהרגיל".
חצי שנה ארך התחקיר לצורך כתיבת התסריט. "בהתחלה חשבתי להתרכז בכל הדור, ואז עלה רעיון לעשות סרט על ארבע פרידות מסוגים שונים, אחת מהן חקלאית. בסוף, בגלל עוצמת הפרידה של התאומים והשתיקה הרועמת שלהם כשהם עוקבים אחרי המשאית המתרחקת עם הפרות, הבנתי שאני מתחבר רגשית לחקלאים ולכאבם".


אדמה זרה
עשרה גיבורים נבחרו לצילומים, ובגרסה הסופית "מככבות" שלוש משפחות: התאומים אריק ויהודה שליין, אברהם (בם) המר ואשתו אילנה, ונחום תמיר ובניו דודי ואודי.
"הסרט שייך לגיבורים שלו, החקלאים המושבניקים, בני הדור השני בנהלל, שעדיין קמים בבוקר בכל מזג אוויר ויורדים בטרקטור למרכז מזון. הם אנשים מיוחדים", הוא אומר, "זן הולך ונעלם". והסרט היפה באמת עוסק גם במה שקורה עם התבגרות הדור השלישי, עם ההכרה באי יכולתה של החקלאות הזעירה לפרנס יותר ממשפחה אחת למשק, ובעובדה שלמעשה מגיע לקצו אורח חיים ייחודי, שהיה פעם אחד מהמרכיבים של הזהות הישראלית. "זה חלק מהתהליך הכלל עולמי, שבו החברות הגדולות משתלטות על שטחים חקלאיים", אומר שבח. "אבל הסרט כמעט לא עוסק בכך באופן ישיר, והוא אינו פוליטי באופן בוטה".


ובכל זאת יש שם פוליטיקה.
"נכון, הרי אי אפשר לעשות יצירה תיעודית בלי להתייחס למשמעויות הפוליטיות".
ואכן, הסרט, שמאופיין בצילומים ארוכים ויפים של שדות העמק תוך כדי חילופי עונות השנה, דורש מהצופה התמסרות, ונותן בתמורה הנאה חושית ניכרת. אבל הוא גם לא נותן לשכוח לרגע את מערכת היחסים ואת הכוחות שבתוכם נוצרו, כלומר את הפוליטיקה. מכיוון שאין קריין (voice over) בסרט, והאווירה בו מהורהרת ומתבוננת, העמדה של יוצרו אינה מובהקת. לא כך עמדתם של גיבוריו. "אנחנו קיבלנו את האדמה הזאת מעם ישראל כדי לעבד אותה. אם אתה לא מעבד אותה, אז בעצם אתה צריך להחזיר אותה, ויש מספיק יהודים שרוצים לעבד את האדמה. ואם אנחנו לא נהיה פה אז אנחנו לא יודעים מי", אומר אברהם בם המר ממש בתחילת הסרט, והסצנה שבה הוא מוכר עגלים לסוחרים ערבים ממשיכה ומדגישה את הסמליות. הנימה הזאת חוזרת עם תום הסרט, כשהוא אומר "איכר אמיתי, הכול הוא ייתן, אבל על האדמה הוא מוכן להיהרג".
לא רק העניין הלאומי עומד על הפרק, אלא גם התהליכים הכלכליים שעוברת החברה החקלאית כחלק ממדינת ישראל. אסיפה של חברי נהלל, שבה דנים על גורל האדמות שהתפנו, חושפת את ההתלבטות ואת הפער הבין דורי.
סמליות רבה יש גם בחזרה של הדור השלישי להתבססות כלכלית על המסחר. "לא רק שאי אפשר לפרנס שתי משפחות ממשק אחד קטן, בכלל לא בטוח שאפשר להתקיים ממשק כזה", אומר אודי תמיר, בן הדור השלישי, ואז אנחנו מתלווים אליו למסע של ייבוא עגלים מליטא הקפואה.
כשהמצלמה מגיעה לשם, ללא הקדמות והסברים, בולט הנוף המהמם בשונותו. שלג ירד על אזור החווה הענקית והקפואה, ובניגוד לאזור המוכר והמתוחם של שדות נהלל, כאן השטח נראה אינסופי ומנוכר. בתי החווה התעשייתיים מזכירים מחנות בהקשר מדכא. ההבדל בין העסק המשפחתי לזה חובק הארצות משתקף היטב בנסיעה לליטא, בעיקר בצילומים של העמסת העגלים, העומדים בכלובים, במטוס משא גדול. בניגוד לבקיאות האישית של אביו, נחום תמיר, בחייהן של הפרות ("אני זוכר שהמשק כלל שש פרות, ואז שתים-עשרה", הוא אומר), כאן הניכור והתעשייתיות שולטים בכיפה.


מתוך האדמה
מעבר למבט הרציני המביא משמעויות חברתיות ופוליטיות נכבדות, הסרט משמש כתיעוד משעשע של אורח החיים המיושן והטוב הזה. שפת הגוף העדינה והנחרצת שפיתחו האיכרים והשפה המדוברת המצ'ואיסטית במקצת משדרים חן שאפיין ישראליות מסוימת מאוד.
למשל, סצינה שצולמה בערב שירה בציבור, שנערך בבית אלפא, מספרת קצת על העולם התרבותי ועל התפקיד
שמשחקת נוסטלגיה, גם אם לא באופן לא מודע, בחייהם של הגיבורים. גם הרגליהם הקטנים מתועדים בחייכנות וממחישים עד מה האנשים הללו הם תבנית נוף מולדתם, ובעיקר המשק החקלאי שבו חיו מאז הלידה.
"החוזה מול הגיבורים נחתם בלחיצת יד", מספר שבח, "בניגוד לנהלים הרגילים וההמלצות לחתום חוזה משפטי, כדי למנוע סכנה למיזם כולו, כתוצאה מהתנגדות של אחד המצולמים להשתתפות בסרט. לא ראיתי שום דרך אחרת לסכם את זה איתם, וגם לא היה צורך. היה פה אמון מוחלט וגם סוג של קרבה תרבותית שדי בה בלחיצת יד. לפעמים, במהלך הצילומים גרנו אצל המשפחות, והיחסים היו אינטימיים ומשפחתיים".


נשמע כאילו זה יותר חשוב מהסרט עצמו.
"נכון, היחסים עם האנשים חשובים לי הרבה יותר מהסרט עצמו, ולשמחתי הם ממשיכים גם היום, ואני מגיע לנהלל לא מעט".


פרט לסצינה או שתיים סביב שולחן האוכל, חסרונן של הנשים בולט.
"נכון, נכון. דווקא היו חומרים מצוינים אבל אין מה לעשות, חייבים לדעת להתמקד בסופו של דבר, והסיפור של הסרט היה על אלה שמתעקשים לצאת לחצרות המשקים ולשדה כל יום, ואלה הם הגברים".


אולי בפעם הבאה?
"זה רעיון טוב, אבל בינתיים אני מתאושש מההפקה, והולך לנוח כמה שנים עד הסרט הבא".
סצינה אחת בסרט, שבה מצולם אריק בעודו מדסקס את השטח, נחרתה בזיכרוני. אריק יורד מהטרקטור, ובגב כפוף מסלק אבנים גדולות מהשטח. מאיפה הן צצו פתאום, אחרי עשרות שנים של עיבוד השטח? מתבקש לשאול. נראה שאריק כבר לא שואל שאלות כאלה ושהוא פשוט יודע את התשובה. אולי לאדמה סודות משלה, והם נחשפים רק למי שמתמסר אליה עד כלות.


פורסם ב"דף הירוק". ניתן לצפות בסרט כאן

חוכמת הרפאים של משה שק

מראהו מבלבל. לפעמים הוא נראה כמו קיבוצניק מהשורה, ולפעמים כמו אחד שהיה רוצה להיות כזה. הפסל משה שק מבית ניר רואה את רובדי ההיסטוריה היהודית מבעד לפריזמה של ההווה. וגם הסרט שעשו עליו התקבל יפה על ידי אנשי קולנוע מעיראק ומאיראן

משה שק בסטודיו. צליל ומקצב

בתחילת הסרט עליו חושף הפסל משה שק מבית ניר פסיפס מרהיב, אי שם בחבל לכיש. הוא מזהה את "כתב היד" של המאה השביעית לספירה, עיטורים וסמלים אופייניים לתקופה. "זה הסגנון היהודי?" שואלת הבימאית. "אז לא הייתה הפרדה כל כך ברורה", הוא עונה, "פעם הרי כולם היו פה יהודים". מראהו מבלבל: גילו ניכר בשערו, אבל במקום אפור ולבן הוא קיבל צבע צהוב, המשווה לו מראה נערי וחצוף, מחומצן שיער. סיגריות הוא מעשן רק מחוץ לטווח הראייה של אשתו שולה, ובשביל כוסית ויסקי באמצע הצהריים הוא מוכן ללכת עד למחסן המרוחק של ענף הבקר. משה (ג'וק) שק, 73, איש מרתק שכפסל ואמן, דרך הידיים, לומד היסטוריה, ובעיקר את זו של אזור חבל לכיש. הוא לא מפסיק ליצור, ועכשיו גם מעצב תכשיטים במפעל המשפחתי-קיבוצי שלו.


שק נולד בפולין ב-1936. לישראל עלה ב-48', למד בבצלאל אך לאחר חודשיים קטע את לימודיו ("השומר הצעיר קרא לי להדרכה"), והפך לתלמידו של הפסל רודי להמן. משנת 73' הוא מציג תערוכות יחיד וקבוצתיות. רבים מפסלי הברונזה שלו פזורים במרחבים ציבוריים ברחבי הארץ, בהם פסלים ברחוב מרמורק, בגינת שינקין ובבית האופרה בתל אביב, וכמו כן, בגבעת זאב ובנחלת שבעה בירושלים, בגבעת חביבה, במוזיאון הפתוח בעומר ובתפן, במדרחוב הרצליה וגם בשדרות ברמת השרון. בנוסף, הוא מלמד פיסול בבית הספר "בסיס", ולאחרונה מעצב תכשיטים במפעל הקיבוצי-משפחתי של אשתו, שולה שק.

כמו באירופה

מכל מקום בקיבוץ המרוחק נשקפות ערבות חבל לכיש, חבל ארץ שאותו חקר שק ברגליו. הקשר שלו לחבל, שבמרכזו שוכן קיבוצו בית ניר, הוא חזק ועמוק, תרתי משמע. כי שק, פסל ותיק ואיש של חומר ושל רוח, מחפש ומוצא הקשרים ושורשים תרבותיים אוניברסליים במחילות ובמערות הרבות באזור. "הייתי עובד בגד"ש ומסתובב, מחפש ומוצא מערות", הוא נזכר בימיו הראשונים בקיבוץ. שק נולד בעיר זאמאשט בפולין. בזמן מלחמת העולם הוא נמלט עם משפחתו לעיר בוכרה באוזבקיסטן, שם היהודים חיו בפחד והסתירו את יהדותם. מלבד בוכרית שק דובר גם אידיש, פולנית, רוסית וגרמנית, ובשנים האחרונות למד גם אנגלית.

בגיל שלוש-עשרה הוא עלה לארץ, ליפו, אחרי שהייה במחנה מעבר בקפריסין, שם למד עברית, וב-1957 היה בין מקימי הקיבוץ. עשר שנים אחר כך כבר נראים בתמונות פסלים שלו, אותות התרבות, שהזדרז להציב על האדמה. פסליו המרשימים, מעין טוטמים, ליוו את חברי הקיבוץ מאז ומתמיד. עם מוסדות הקיבוץ שרוי שק בסכסוכים שונים, שחלקם אף הגיעו לבית המשפט, אבל אל קשריו עם הקיבוץ יש להתייחס בפרספקטיבה היסטורית, כפי שהוא תופס את עבודותיו ואת הקשר שלהן לתרבויות הקודמות. סיור ברחבי המשק, שמדרכותיו הופכות לשבילי מכוניות, והשטח הציבורי שלו מנוכס כפרטי. אדריכל גרמני, שביקר את שק בקיבוץ, סיפר שחקר תופעה דומה באירופה, שבה השאירו מסביב לכנסיה שטח עצום, כדי להבליט אותה. לאט לאט נחלש השלטון המרכזי, ממש כמו בקיבוץ המופרט, והשטח הציבורי התמל

א בבתי מגורים. "התושבים לא רצו שהשכונות יצופפו, ולתושבים כבר היה יותר כוח מלשלטון", הוא אומר. שק מביא אותנו למרגלות חדר האוכל, שבמרכז הקיבוץ. הקומה הראשונה היא אזור הדואר והמועדון לחבר, והקומה השנייה היא אולם האכילה עצמו, שכבר אינו פעיל. מהחלונות נשקף הנוף. פעם היו אלה שדות בור ושדות מעובדים, שאותם אפשר עדיין לראות מעבר לשכונת ההרחבה שנבנית בימים אלה. ליד חדר האוכל נמצא המקלט, ועליו תחריטי בטון שיצרו שק וחבריו בהשראת עיטורים בכנסייה, שחורבותיה התגלו בסביבה. "זה בעצם מודרניזם", אני אומר לו, "לקחתם את

מה שהיה פה פעם וחידשתם". הוא מחייך ואומר בתשובה, "כן, אבל עשינו לזה טוויסט קטן".

קורא בכתב יד

שק רואה את שכבות ההיסטוריה מבעד לפריזמה של ההווה. בטיוליו באזור הוא מגלה וחושף, לומד ומפנים צורות ואסטטיקה של תרבויות קדומות יותר, שחיו כאן באזור.

בוא נחזור לפסיפס. מה זאת אומרת לא הייתה הפרדה?

"מה ששמעת, אף פעם לא הייתה דיכוטומיה כל כך ברורה בין יהודי למוסלמי, כמו זו שהציונות הביאה איתה. הרי כידוע, בתקופות הקדומות כולם היו פה יהודים. למשל, הפסיפס בבית אלפא הוא של בית כנסת, ויש שם בדיוק אותו סגנון כמו הפסיפס הזה, ששימש כרצפת כנסייה. "עמי האזור חיו בקרבה תרבותית גדולה יותר משאפשר לדמיין. למשל, בכפר יאטה בדרום הר חברון הדליקו נרות חנוכה אצל הפלסטינים, עד שהגיעו היהודים בששת הימים ומצאו עניין בדבר. כמובן, הערבים פחדו להיחשד בקרבה לציונים, והפסיקו מיד עם המנהג העתיק".

משה ושולה שק בחצר ביתם בקיבוץ. קשר עמוק

שק אינו הראשון או היחיד שרומז, כי הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של רוב תושבי ישראל היום מתחיל בתנ"ך ונגמר בציונות, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעבר היותר רחוק. אבל בקרב האמנים הפלסטיים, שפועלים היום, הוא אחד מאלה שמצליחים להעביר את המסר הזה בצורה מהותית ומובהקת כל כך, שמרמזת על קשר בין תרבויות עתיקות בכל המקומות - מהמאיה בדרום אמריקה, דרך האדם הקדמון בצרפת של היום והאכדים בישראל של פעם. תרבויות האשורים, הבבלים, השומרים והאכדים התפתחו במספוטומיה, בין הפרת לחידקל, והשפעתם ניכרה גם בין הירדן לים. למשל, בתוכנית הלימודים לבית הספר היסודי מתעכבים בשיעורי התנ"ך על הגרסה מוקדמת יותר של סיפור המבול, ומוכיחים, לכאורה, שהיהדות צמחה על רקע תרבויות אחרות, ולא בהתגלות אלוהית חד פעמית.

קופסה שחורה

"התרבות זה הדבר היחיד שמחבר באמת עם למקום, והדבר היחיד שיישאר אחרי שהעם ייעלם", הוא אומר, ויש לו הוכחות. שק לא למד בשום מקום מסודר, אלא היה עוזרו של הפסל המפורסם רודי להמן. במרכז הגרסה שלו לייסורי האסיסטנט הצעיר נמצאת קופסה שחורה בגודל 40 על 40 ס"מ, אותה התבקש להכין על ידי להמן כשדפק על דלתו והביע את רצונו ללמוד פיסול. "פיסול לא לומדים", אמר לו להמן, ובכל זאת קיבל אותו לעבודה ובמשך יותר מעשרים שנה עבד איתו שק, והתקדם בעצמו. הוא ליווה את להמן ממש עד מותו.

הקשר של שק עם עולם הפיסול הישראלי חרג אף מעבר לכך. הפסל אברהם אופק היה חברו הטוב, והפך גם לקרוב משפחה כשביתו נישאה לבנו אבי. אבי גם הוא אמן, והשנה הציגו תערוכה משותפת בחולון. אבי הציג גם עם יהונתן אופק, בנו של אברהם.כשהציבו את פסליו על גבול לוקסמבורג וגרמניה, בילו שולה ומשה שק עם האמן הישראלי ערבי אחמד כנאען. לדבריהם, שם הם הבינו שכמה שהקונפליקט גדול והכיבוש מעמיק אותו, מבחינה תרבותית הישראלים היהודים כבר הרבה יותר קרובים לערבים מאשר מי מהם לגרמני המצוי.

הסיפור מתחיל כבר לפני עשרים שנה, כשהחליטו מדינות אירופה המערבית להסיר את אבני הגבול בינן לבין עצמן. חזונן היה שאת מקום האבנים הקרות האלה יתפסו פסלי אמנים מכל העולם. ראשוני הפסלים הישראלים שזכו לכבוד הזה היו שק ואחמד כנען מהעיר תמרה שבצפון. זה לצד זה מוצבים פסליהם בגבול שבין גרמניה ללוקסמבורג - שק עם פסל אבן מופשט, המבטא את תרבות ארץ ישראל לדורותיה וההשפעות על עיצובה מצד תרבויות שונות שעברו כאן לאורך השנים; וכנען - ישראלי-פלסטיני - פיסל באבן דמות אנושית שראשה חצוי בחומה, רמז לאותה חומה המתפתלת היום בין בני עמו במזרח לבין אדמתו במערב.

את הזמנת האמנים הישראלים יזמה ד"ר עליין, שהיום היא אורתופדית מצליחה, ובעבר הייתה רועה את צאן שבטה הבדווי סמוך למשטרת עיראק-סואידן (היום מצודת-יואב), בקרבת נגבה. ד"ר עליין, אישה אמידה, המקדישה חלק מזמנה לשיתוף פעולה ישראלי-גרמני ומארחת מפעם לפעם קבוצות נוער ישראליות בגרמניה - הייתה, השנה, אחראית על הצבת הפסלים בגבול הגרמני. היא זו שמימנה את איתור האבנים, את חציבתן וחלק משהיית האמנים, כשהאירוע כולו זוכה לחסות שרים מממשלת גרמניה. לדברי שק, הפור נפל עליו בעקבות ביקור משלחת גרמנית בישראל, שבדקה כמה מועמדים שהתבקשו לשלוח חומר. אגב - את כנען, עמו יצר בגרמניה, הכיר שק עוד לפני-כן, ממפגש בבית יציקה בקלנדיה, ליד רמאללה.

אחרי חודש ימים שליצירה וחוויות מיוחדות, מהמארחים ומהאירוח שזכה לו בתפוצות, חזר לאחרונה שק (יחד עם אשתו, שולה, והפסל העמית אחמד) עם תמונות הפסלים. הפסלים עצמם ייוותרו, כמובן, במקום שבו הוצבו, ובימים אלה הם שקועים עמוק בשלג האירופי.

בשבחי הלוקאליות

למרות הרושם שעלול להתקבל מעבודותיו, למשל הגרסה המגחכת שלו לאריה השואג מתל חי, משה שק, כפי שאפשר להבין, הוא ציוני. פשוט במובן אחר ועמוק של המלה.

"תרבות מקומית ידעה להרכין ראש ולעשות בקטנה את הצלמים שנדרשה מהשלטון שגיע. אז הם עשו ככה", הוא מדגים תנועת לישה מזערית בין כפות הידיים, "משהו קטן, ככה עד יעבור זעם, משהו עם צחוק בצד, עם קריצה. זה גם מה שאני עושה. צלמים אבל בצחוק" הוא מצביע על אחד מפסלי הברונזה בחצר הבית.

"היו פה עמים עם האלילים שלהם, ופתאום באו החזקים ואמרו להם תעשו פסל כזה ולא כזה. אז הם עשו אותו אבל לא עם כל הלב. נגיד קטן יותר, או קצת מסובב, ככה בצחוק", הוא אומר בממזריות, "זה גם מה שאני מנסה לעשות. וזוהי חוכמת הנמכת הקומה".

שק וגרסתו לאריה השואג. קטן ובצחוק

שק גורס כי התרבויות שנוצרו באזור הן תרבויות של רצף, קשר וחיבור. "הלוקאליות של האזור משמעותה סינתזה של תרבויות. התרבויות השונות שנפגשו בצומת הדרכים הצמיחו דבר חדש. כאן נוצר האלף-בית הפונטי, כאן נכתב התנ"ך, כאן צמחו היהדות, הנצרות והאסלאם". הצלמים של שק הם חילוניים והומניסטיים, משום ששק מאמין בצורך האנושי המתמיד לפרש ולחפש. הוא אינו מאמין במקור סמכות חיצוני. לתפיסתו, מקור הסמכות נמצא בתוך האדם, והאדם הוא האחראי למשמעות, לפרשנות ולחיפוש. הגעגוע הוא המולדת האמיתית של האדם. שק הוא הומניסט במובן העמוק של המילה, הומניסט המאמין שהתיקון אפשרי, ושהאמנות לוקחת חלק בתיקון זה. "לא כדאי שהרשויות ידעו מזה?" שואלת אותו הבימאית, כשהוא מכסה חזרה את הפסיפס שחשף בתחילת הסרט. "אני מעדיף שלא", הוא אומר.

על הסרט "אבוא במחילות" 

סרטה המצוין של סילבינה לנדסמן מלווה את הפסל משה שק במרחב חייו, חבל לכיש. עבודתו הפיסולית מתמקדת בדיאלוג שבין התרבות המקומית - הקדומה והעכשווית - לבין הנוף שמתוכו היא צומחת. במהלך הסרט נחשפים בפני הצופה אתרים ייחודיים ומערות חבויות באזור, אשר חלקם מוצגים לציבור בפעם הראשונה. הסרט נעשה עקב המלצתו של האוצר, יואב דגון. "דגון חשב שהאמן ראוי לחשיפה, ועניין אותנו", אומרת לנדסמן.

הסרט מבקש ומצליח להיות נאמן לדרכו של שק, דרך של צניעות ושל חתירה מתמדת להעמקת ההיכרות עם מקורותיה של האמנות הארץ ישראלית. זהו מסמך אחר על ישראל. לנדסמן שמחה מאוד לשמוע שהסרט מעניין בעיניי.

"אנחנו מפתחים מדד, מי אוהב ומי לא אוהב", היא אומרת. "זה סוג של מאבק ללגיטימציה לסרט. הסרט נעשה בתמיכה מינימלית, זכה להכרה מסוימת בפסטיבלים, ואנחנו משווקים אותו דרך הקרנות במקומות שונים. אבל אנחנו גם מסורבים על ימין ועל שמאל". תגובות מעניינות במיוחד קיבל הצוות בפסטיבל בפלרמו. "אנשי קולנוע מעיראק ומאיראן התרשמו מאוד", היא אומרת.

רובד נוסף חשוב מתווסף לסרט עקב תכנון להקמת יישובים חדשים בחבל לכיש, והמאבק נגד התוכניות. המתנגדים טוענים שמדובר בקטיעה מיותרת של רצף טבעי של שטחים פתוחים, שמאכלסים לא רק מיני בעלי חיים נדירים אלא גם שרידי תרבות עתיקה שיהיו נתונים לסכנה. בקשר לכך, מלווה כל הקרנה של הסרט בדיון, שמתייחס לחשיבות שימור האמנות העתיקה בארץ.

אבוא במחילות, (ישראל, 2007 דוקומנטרי, 60 דק', עברית, תרגום לאנגלית)

בימוי וצילום: סילבינה לנדסמן

הפקה: סמדר תימור, נועה קרוון-כהן

סאונד: עידן שמש, תולי חוץ

עריכה: ליאור אלפנט

מוזיקה מקורית: משה שק, יוסי אפלבאום

הסרט נתמך על ידי קרן משפחת ארקין לתרבות וחברה וזכה בפרס בינלאומי בצרפת

פורסם לראשונה בעיתון הדף-הירוק, 25.12.2008

זהירות, מצלמים

מחלקת הקולנוע הצנועה של המוסד בבית זרע הצליחה השנה לקצור פרס ארצי וגם להפיק סרט מסקרן, שהפצתו נאסרה. הזוכים מספרים על הפרס, ומרכז המגמה מסביר את הצנזורה העצמית החמורה

  שני סרטי גמר של בוגרי מגמת הקולנוע בבית הספר "עתיד בקעת כנרות" (לשעבר המוסד של שער הגולן ובית זרע) בעמק הירדן, עוררו סקרנות לאחרונה.

הראשון הוא כמובן סרטם של יובל הורוביץ, עמית הלוי ורביב מרחב, שזכה בתחרות הארצית לסרטים בנושא שואה של תלמידי תיכון. הסרט, "מכתבים מלאוקדיה", הוא דוקו-דרמה שמספר בעזרת ראיונות, שיחזורים מבויימים וטקסט, את סיפורה המופלא של שפרה עברי משער הגולן.

 עברי הונחה על מפתן מינזר בעיירת הולדתה בפולין, ביאלולונקה. לאוקדיה, נוצריה שעברה ברחוב, החליטה לאמץ אותה, למרות הלחץ החברתי והסכנה שטמנה ההחלטה – לכל היה ברור שהתינוקת יהודייה. בינתיים נכלא בעלה של לאוקדיה והוחזק כאסיר פוליטי  באושוויץ. כשהחזית התקרבה החלו אנשי העיירה (שנמחקה במלחמה) לנוס מהקרבות, והסרט עוקב גם אחרי הבריחה, כששפרה הקטנה (בגילומה של רותם הניגמן ממסדה) על גבה של לאוקדיה. זהותה של שפרה כיהודייה נשמרה בסוד כמובן, גם כשבילו תקופה במחנה צבאי גרמני. לאחר המלחמה הגיעו האם והבת המאומצת לוורשה, ושם חיו אצל גיסתה של לאוקדיה. בעלה חזר מאושוויץ, והם חיו כמשפחה.

בינתיים (וזה חלק שלא נכנס לסרט) נספתה אימה הביולוגית של שפרה. אביה, לעומת זאת, שרד גם הוא את אושוויץ והגיע לווארשה בחיפוש אחר שפרה, בעקבות דבריה של מגדת עתידות.

בבית בווארשה התרחשה הפגישה מחודשת של האב וביתו. שפרה, שלא הכירה אותו, נלקחה על ידו מהאם היחידה שהכירה מעודה, ובמשך שנים הרגישה שרק אז הופרדה מאימה. הם עלו לארץ, ובשער הגולן התחתנה שפרה עם יורם קוצר. עד אז היא לא התעסקה בעברה, ודוקא בעלה שיכנע אותה ליצור קשר עם אימה המאמצת. ודוקא אז הוא יצא למלחמת יום כיפור ונהרג. שפרה, שלימים התחתנה שוב (עם אדם עברי), הרגישה שצוואתו של יורם היא הקשר שלה עם לאוקדיה, חידשה את הקשר, ואף הצליחה להביא אותה לארץ. לאוקדיה שהתה כמה שבועות בקיבוץ, וגם קיבלה את תואר חסידת אומות העולם.

"העבודה עם שפרה הייתה חוויה בלתי נשכחת", מספר עמית לוי משער הגולן, שערך את הסרט. מפיק הסרט, גם הוא משער הגולן, הוא רביב מרחב, ועל הבימוי והצילום הופקד יובל הורוביץ מבית זרע. "שפרה היא בנאדם מדהים, ולהכיר אותה מקרוב, תוך כדי למידת הסיפור שלה לפרטיו היה חוויה משכילה ומאלפת".

איך שפרה התייחסה לרעיון הסרט?

"היא הסכימה בהתרגשות, אבל הייתה קצת ספקנית וחשבה שזה יהיה סרט חובבני. כשהיא ראתה את התוצאה ואת המקצועיות שלה, היא התרגשה מאוד".

מה משך אותכם לסיפור?

"את הסיפור של שפרה הכרנו באופן שטחי, ובדיעבד היה חשוב להתעסק בו כי היא בנאדם מקסים ומדהים, שאין כמוה. גם היה חשוב לנו, בדור דור שלישי לניצולים, לתעד את הסיפור המיוחד שלה. ובכלל, סיפורים מהשואה זה נושא שתמיד מושך תשומת לב".

ואיך הייתה ההרגשה עם היוודע דבר הזכייה?

"היה כיף וגם התמלאנו גאווה. אנחנו בית ספר צנוע בתקציבים והיה משמח מאוד לגלות שעם סיפור טוב וביצוע מקצועי אפשר להגיע להישגים".

הסרט אכן עשוי במקצועיות, יחסית לגילם וניסיונם של חברי הצוות. לעיתים יש תחושה שהם מושפעים יתר על המידה, במודע או לא, מסגנון הצילום, התאורה והמשחק שקיים בעיקר בטלנובלות טלויזיוניות. אבל נופח דרמטי מוסיפים השחזורים, שנעשו בין היתר ב"יער שוויץ" (הבריחה ביערות אירופה) וגם קצת משעשע - כשאחד משערי הקיבוץ, כשברקע מואר מגדל שמירה ישן - משמש כתפאורה למחסום גבול גרמני.

מחוץ לתחום

 בסוגיה שנוגעת אף היא לגבולות הקיבוץ, ובאופן רחב יותר גם בגבולות בין בני אדם, (או במילים אחרות בשנאת זרים), עסק סרטם הפרובוקטיבי של הראל סטרטייבסקי (בימוי) גדעון קמינגס (הפקה וצילום) ואופק צמח (עריכה).

מרכזו של הסרט "מלח הארץ", הוא הויכוח הסוער שהתנהל בקיבוץ סביב נושא מיקום מגורי השכירים מתאילנד. עד לפני זמן מה התגוררו ה"תאילנדים" של קיבוצי העמק בבניין בתל קציר. החברה שאחראית להם החליטה שהתנאים לא מספקים, ובמקביל, בשער הגולן, הקימו להם מבנה שישמש אותם. אבל לקראת מעברם לתחומי הקיבוץ, עלתה התנגדות חריפה מכמה חברים, הדברים נדונו בשיחת הקיבוץ, ששודרה בערוץ הפנימי, וזה, כנראה, החלק המעניין בסרט.

יואב ארזי (גם הוא משער הגולן), הוא מרכז מגמת תקשורת מעשית במוסד, ובפועל המורה לקולנוע, שליווה את הפקת הסרט. הוא זה שהחליט שבגרסתו המלאה הוא אסור לשידור. ההחלטה, הוא אומר, נעשתה משיקולי אתיקה עיתונאית, לאחר שחלק מהדוברים בסרט הביעו התנגדות מפורשת לשידורו. הוא גם לא הסכים שמישהו מטעם העיתון יצפה בסרט.

"שיחת קיבוץ היא שיחה פנימית וסגורה, אפילו כשהיא משודרת בערוץ הפנימי", אומר ארזי. ומבחינת חוקי האתיקה העיתונאית, שגם מעוגנים בחוק, ושאותם אני מלמד ומנחיל לתלמידים, אסור לשדר צילום של אדם ללא הסכמתו, אם הצילום נעשה בשטח פרטי".

אז הסרט צונזר?

"הוא לא צונזר. מבחינת החוק מותר היה לי להשתמש בו לצרכים לימודיים. בוחני משרד החינוך ראו את הסרט המלא ונתנו לו ציון גבוה. להקרנות חיצוניות יצרנו גרסה מקוצרת, שלא כוללת את הקטעים האסורים".

גם בהקרנה פנימית בקיבוץ הוקרנה הגרסה המתוקנת, מה נאמר שם שהם כל כך פחדו שזה ייצא החוצה?

"מתוך כשישה מצולמים, ארבעה לא הסכימו שנשדר את דבריהם, בעיקר כי הם 'ליכלכו' קצת אחד על השני".

אז זה היה ריב פנימי? לא נאמרו דברים קשים לגבי התאילנדים?

"נאמרו גם דברים כאלה".

"אנשים אמרו שהתאילנדים שותים ומרעישים והורסים, ולכן צריך לשכן אותם מחוץ לקיבוץ", אומר עורך הסרט, אופק צמח. "אבל היו גם שאמרו שאנחנו אחראים להם וצריך להתייחס אליהם בכבוד והערכה. אנחנו הבאנו כל מיני דעות, מתוך תמיכה בהצעה לשכן אותם בתוך הקיבוץ.

"לדעתי צריך להקרין אותו כמו שהוא", אומר עורך הסרט, אופק צמח. "שיחות הקיבוץ גם ככה שודרו לכולם, והנושא, היחס לזר, הוא חשוב ומעניין".

אופק וחבריו להפקה, איבדו עניין בסרט ברגע שראו את הגרסה המקוצרת, והעדיפו לא להקרין אותו.

"הקיבוץ לא שאל את התאילנדים לדעתם, וגם בזה היה טעם לפגם לדעתי. אבל האמת היא שבאותו זמן כבר ממילא בנו להם בניין מגורים. בסוף הם שוכנו בקיבוץ".

גם לתאילנדים לא ניתנה זכות דיבור בסרט. "רצינו מאוד לשאול אותם אבל לא מצאנו מתורגמן", מספר צמח.

מרחב ציבורי, מרחב פרטי

הסרט "מלח הארץ" עסק בנושא חשוב והעלה גם סוגייה מעניינת. המעמד המשפטי של צילומי הוידיאו בערוץ הפנימי בקיבוץ אינו ברור. מה שבטוח הוא שצילומים כאלה שימשו וישמשו חומר גלם מרתק ליוצרים מתחומים שונים

"מדובר בשיחת קיבוץ פנימית, שמשודרת לבתי החברים ונחשבת כחומר פרטי לחלוטין, ולכן אסורה, מבחינת החוק והאתיקה העיתונאית, בשימוש כחומר גלם לסרט שיוקרן מחוץ לקיבוץ", אומר ארזי, ולכן גנז את הסרט  "מלח הארץ".

החוק הישראלי קובע שצילום אדם במרחב הפרטי ללא ידיעתו ו/או הקרנת הצילומים בפומבי, ללא אישורו ובמטרה להלעיג אותו או לפגוע בו, אסורים.

התקדימים המפורסמים הם צילום של מנחם בגין בסוף ימיו כראש ממשלה, לבוש פיג'מה, עומד על מרפסת ביתו. גם הצילום של צלם הארץ אלכס ליבק, בו נראה חרדי ליד תמונת פרסומת בה נראית בחורה חשופה. במקרה האחרון נקבע לאחר דיון ארוך כי הצלם ועיתונו יפצו כספית את המצולם, בעקבות הפגיעה בו, וזאת למרות שהצילום נערך במקום ציבורי.

עוד דוגמה רלוונטית, שנידונה באריכות לאחרונה בבית המשפט, נוגעת לעבודת וידיאו בה נעשה שימוש ללא רשות במצלמות המעקב של מוזיאון תל אביב.

בית המשפט קבע שאין להציג את העבודה.

אבל לא בטוח שזה גם היה גורלו של הסרט שנעשה בשער הגולן, אם היה מגיע לערכאות. עו"ד טוני גרינמן מתל אביב, שמתמחה בזכויות צילום ושידור, אומר שמבחינה משפטית אפשר היה להפיץ את הסרט, ללא סיכון לעברה על החוק. "בדרך כלל כדאי וצריך לקבל אישור חתום של כל מצולם, אבל יש גם תחום אפור, והמקרה הזה בהחלט נמצא בו. מדובר על ישיבה פומבית – הרי היא מצולמת ומשודרת. המצולמים ידעו שהצילום מתרחש, ויש כאן עניין לציבור. מכיוון שלא נידון נושא פרטי ואינטימי אלא כזה הנוגע לאורחות חיים, ומכיוון שלמצולמים לא הייתה ציפייה לגיטימית לכך שהחומר יישאר חסוי, להערכתי, ובלי שאני מכיר את המקרה לעומקו, אין מניעה משפטית להשתמש בחומרים המצולמים, גם אם לא הושגה הסכמתם של המשתתפים".

יפתח שבח, שסרטו "אדמה" עוסק במושב נהלל, עבר הליך ארוך עד שניתנה לו הרשות להשתמש בחומרים שצילם באספה של מושב נהלל. דווקא בגלל שצילם בתיאום ובאישור, נאלץ לחכות חודשים רבים לאישור הסופי. האמן זמיר שץ השתמש בחומרים מצולמים מתוך אסיפה בקיבוצו כינרת. בעבודת הוידיאו שלו הוא הציג את חברי כינרת מדברים בגנות ההתדרדרות המוסרית שמתבטאת בהזמנת חשפנים להופעה בדיסקו המקומי. אחד מהמשתתפים אף ביקש את סליחת הקהל והקריא את השיר "תשמור על העולם ילד".

   

פורסם ב"הדף הירוק", 31.7.08

הפועל המזרחי

 ביום ג', 11.3, יתקיים בסינמטק שדרות מפגש נוסף בסדרת "הסרט הדיברות". האירוע, בהנחיית ג'קי לוי, עוסק הפעם בדיבר "כבד את אביך ואת אימך", ובמרכזו עומד הסרט המצוין "חלוצים" של סיגלית בנאי ואהר'לה כהן, בהפקתה של סיגל וענונו, תושבת יד מרדכי שגדלה בשדרות.

מתוך הסרט. מפגש תרבויות

"הסרט מספר את סיפורו של דור החלוצים, העולים הראשונים שהתיישבו בעיירה שדרות. הסיפור ההיסטורי מובא בעיניים שלהם, ומסופר בקולם, קול שהודחק בדיון הציבורי, ואם נשמע, היה זה רק בהקשר של עוול ושל קיפוח. הסרט רוצה להחזיר להם את הגאווה. לשפוך אור על סיפור ההקמה, שלב אחרי שלב... פסיפס של מפגשים, חומרי ארכיון, וסיפורים החושפים את התרמית הגדולה של הבאת העולים למדבר, החיפוש המתמיד אחר פרנסה, יחסי האהבה-שנאה עם קיבוצי הסביבה, שמצד אחד סיפקו לעולים עבודה, אך מצד שני הקפידו להיבדל מהם חברתית ותרבותית. בניית העיר לוותה במאבקים רבים: מאבק על פרנסה בכבוד, על חינוך דתי ועל זהות תרבותית כמו זאת שנשמרה בבית קפה קטן שבו נוגנה מוסיקה ערבית רווית געגוע, וממשיכה אצל נכד ששר במרוקאית שיר אהבה לסבתו. למרות הקשיים הוקמה עיר, נולד דור בעל ישראליות חדשה וייחודית, דור שרוצה להצדיע לדור ההורים ולתת לו מקום של כבוד, כחלוצים". כך נכתב בהודעה לתקשורת, ותיאור הסרט שבו מדויק.

נקודת המבט של הסרט היא נשית, אך לא פמיניסטית מתריסה. בתחילת הסרט מספרת אחת מהגיבורות, אם משפחת אוליאל (אימו של חיים אוליאל המוזיקאי) על קשיי הפרידה מהילדים שהיא ואימהות אחרות חוו. הן אומנם לא השאירו את הפעוטות לחסדי שומרת הלילה, אבל כן נאלצו להשאירם במעברה כשיצאו לעבוד כפועלות בשדות הקיבוצים, בניגוד למה שהורגלו בארץ מוצאם. ולא רק זה, אלא שההשפעה הישירה עליהן הייתה של נשות הקיבוצים, שייעצו להן לנהוג כך כדי לשפר את מצבם הכלכלי הרעוע. הסרט רצוף מפגשים מרתקים, כמו פגישה עם אריה אפרת, ראש המועצה האזורית שער הנגב בזמן הקמת המעברה, או הביקור של חיים אוליאל באמפי הנטוש של קיבוץ משמר הנגב ופגישה של מנהל המעברה עם ראשוני העולים שם.

הסרט עשוי בעדינות, וכך מוצגת במובלע גם האופציה לאפשרות של דו קיום עם הערבים, שאולי התאפשרה לרגע קצר עם העלייה הזאת. זאת על ידי סיפורו של בית קפה בסגנון ערבי, שאליו הגיעו גם השכנים מעזה כדי לשיר ולנגן.

בסך הכול, מדובר על תיעוד מרגש של מפגש תרבויות, שמזכיר כי ישראל היא עדיין סך כל המיעוטים שבה, למרות הניסיון של הממסד לדכא את ההבדלים ולהתיך את כולם (לפחות את היהודים) למקשה אחידה. לטעמי, החלק הכי מרגש בסרט הוא הקבורה הראשונה בעיירה הצעירה. השלטונות החליטו, שהנפטר בן העדה ייקבר באחד הקיבוצים השכנים, והתושבים, יהודים מסורתיים כמובן, החליטו להתנגד ובפרץ מחאה ספונטני (הם בכלל לא ידעו שזה נקרא הפגנה), הוציאו את הגופה, ואחרי התכתשות עם המשטרה הצליחו בכל זאת לייסד בית קברות משלהם. אכן חלוצים.

בלדה של עוזב קיבוץ

בסרט דוקומנטרי זוכה פרס בפסטיבל דוק-אביב מצליח לביא בן גל להפוך את סיפור עזיבתו את הקיבוץ לרקוויאם נוסטלגי אבל אירוני לקיבוץ ולישראל של פעם

בחתונה שהתקיימה בחדר אוכל קיבוצי, בה התחתן בן משק שחזר בתשובה, הבחנתי בחברה ותיקה נכנסת למטבח ומטיחה בעובדי הקייטרינג החרדים "זה מטבח של קיבוץ! לא של ישיבה! פה אני עבדתי שנים וזה מקום חילוני!". מעבר לתסכול על הזמנים שחלפו ואינם, היא ניסתה להתמודד עם הפער בין החלל הסטטי, שמעלה את הזיכרונות, ובין הזמן שאין לעוצרו והמטען שמועמס על הזיכרון בעזרתו.

גם לביא בן גל, בן הדור השלישי לקיבוץ ניצנים, מתמודד עם אותו הנושא בסרטו הדוקומנטרי המצוין, "שמונה עשרים ושמונה". וגם הסרט שלו עמוס בסצנות מהסוג הזה, אבל לרוב עם קריצה.

בסטה של שמעטס, למשל, בתוך הקיבוץ, שמפעיל אותה אחד החברים שמחפש פרנסה בימי ההפרטה. שכירים תאילנדים שעובדים ברפת ומציעים קפה בעברית צחה וכמיטב המסורת הרפתנית, ובנוסף מנגנים כלהקה בחגי הקיבוץ. וגם מפגש מרגש עם ילדים שמשחקים בשולי הקיבוץ, מוקפים בפרחים, מתעקשים לשנות את שמה של פרת משה רבנו, ומסתכלים על המצלמה, כשהאיש הגדול מאחוריה מנסה להסביר להם שגם הוא היה פעם הם, משחק בשדה עם חיפושיות.

הסרט הוא תיעוד אישי וסובייקטיבי במופגן של תהליך עזיבת הקיבוץ, אבל עוסק יותר בפרידה הנפשית ופחות בפיזית. הוא נקרא כך על שם הסעיף בתקנון שקובע שעד גיל 28 חייב בן הקיבוץ להודיע אם הוא מעוניין להתקבל לחברות או לעזוב לצמיתות, ורוח האירוניה הקלה שנושבת מבחירת השם לא נעצרה בו אלא נפרשה ביד מיומנת ואוהבת לאורך הסרט כולו.

בן גל, שגם צילם את הסרט, עשה זאת תחת תקנון נוקשה שקבע לעצמו. הוא החליט בין היתר לצלם בצבעים חמים ולא "לשחק" במצלמה בעת הסצינה. הוא אמנם עבר על כמה מהחוקים, אבל בכל מקרה זה השתלם, והצילום בסרט הוא אחד היפים שנראו בקולנוע הדוקומנטרי הישראלי.

הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל "דוק אביב" לסרטים תיעודיים ובן גל, שרחש את השכלתו במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, אף זכה בפרס ראש העיר תל-אביב ליוצר הצעיר המבטיח, על סך שלושים אלף שקל. הוא בן שלושים ושלוש ועזב את הקיבוץ בגיל עשרים ושמונה כמובן.

"בהקרנה במסגרת הפסטיבל כולם צחקו כל הזמן אבל אחר כך אמרו לי שהסרט עצוב", הוא מספר. ואכן, הנוסטלגיה האישית מתערבבת בזאת הכללית, ובכך מוסיפה לסרט רבדים שהופכים אותו לאמירה קלילה אבל משמעותית, ועם קמצוץ של התאבלות על עולם שחולף מהעולם, בדומה לקשישה מהחתונה.

את הסרט הפיקה קלאודיה (קלה) לוין, שהתחברה לתסריט עקב העבר שלה בקיבוץ געש, והוא יוקרן בחודשים הקרובים בסינמטקים, ובסוף מאי בערוץ 8. בן גל ממשיך בדרכו כבמאי ותסריטאי והחל בעבודה על סרטים חדשים.

פורסם ב"הדף הירוק", 12.5.07