הזהו אדם. הצגת יחיד בתיאטרון החאן

אם כל התורה על רגל אחת היא "ואהבת לרעך כמוך", אז כל השואה על רגל אחת נמצאת ב"הזהו אדם" של פרימו לוי. הנסיון לחלץ מהספר תובנות ואבחנות משול לנסיון לחלץ מהשואה עצמה תובנות כאלה וגם היוצרים של הצגת היחיד על פי הספר יודעים את זה וכלל לא מתיימרים להוסיף משהו על דבריו של לוי. הישירות והפשטות של ההצגה הופכים אותה למופע סוחף של זיכרון, זעזוע ועצב. החומרים הקשים בה וגם אורכה הצנוע משאיר את הקהל המום מעט, אבל זה המינימום שאפשר לצפות מהצגה כזאת.

לוי כיווץ את קורותיו בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, כאסיר במחנה עבודה ליד אושויץ, לספר של פחות ממאתיים עמודים. הבמאית מור פרנק והשחקן ניר רון מתיאטרון החאן לקחו את הספר והפכו אותו להצגת יחיד, גם היא מינימליסטית. ללא תפאורה וללא מוזיקה, נכנס רון, לבוש בחליפה כמו שלוי הצעיר אולי לבש עד שהמלחמה השיגה אותו, ומספר את הסיפור בקולו, שהוא גם קולו של לוי, קול שנשאר נאמן לטקסט המקורי וגם לרוחו. בעקבות לוי, גם רון יורד לפרטים הקטנים והפיזיים – מהראש המגולח והכובע המרופט ועד לציפורני אצבעות הרגליים שאין צורך לגזוז אותן כי הן מתחככות בקבקבים הלוחצים. רון אומנם נשאר בחליפה עד שלב מאוחר אבל דמיונם של הצופים מלא במספיק דימויים מהמחנות כדי להשלים את התמונה. האפקט מסחרר ומזכיר את חווית הקריאה בספר, שמשאיר כמו כל טקסט המון מקום לדמיון ומפעיל אותו באינטנסיביות.

רון, שעושה את עבודתו בצורה מדויקת, יעילה ומרגשת, מתערבב מעט בקהל וגם משתף את הקהל בעדינות בסיפור. הוא עושה זאת בעקבות לוי עצמו, שיוזם בספר פניה בגוף ראשון לקוראים. כשרון יושב בינינו זו גם הזדמנות להביט ולחשוב על הקהל שהגיע להצגה באולם הקטן של החאן. המחשבה הבלתי נמנעת היא מה היה קורה אם היה נגזר על קבוצת האנשים האקראית הזו לבלות ביחד בתנאים המתוארים על ידי לוי. הרגעים האלה מזכירים את המקומות בספר בהן אתה נאלץ לצבוט את עצמך ולהזכיר שלא מדובר פה בחלום רע שלך או של הסופר אלא במשהו שהתרחש במציאות.

קשה מאוד לנתק את הרלוונטיות של הצגה העוסקת בכזה מיקוד בשואה היהודית, ולהתייחס אליה כאירוע תיאטרלי בלבד בעיקר כשהיא מוצגת בירושלים היהודית על ידי שחקן יהודי הרחוק דור אחד מהקורבנות. וגם אין כל כך צורך. בקרוב יעלמו האנשים שהיו שם ומה שיישאר זה היסטוריה ואמנות שעוסקת במה שקרה. המסורת לפיה תלמידי בית ספר יהודים בישראל נפגשים עם ניצול שואה שמספר על חוויותיו תפסק מן הסתם, ויהיה קשה למלא את החלל. "הזהו אדם" יכולה בהחלט למלא חלל כזה, אבל היא מצריכה קשב ודמיון רבים, ויש לשער שהמשלחות הטקסיות והמניפוליטיביות למחנות ימשיכו לשלוט בכיפה.

גם בהצגה וגם בספר זוכים עשרת הימים האחרונים של לוי במחנה לתיאור מפורט יחסית. "הימים שמחוץ לזמן" מכנה אותם לוי בספר, והוא מתכוון למצב שנוצר אחרי שהגרמנים עזבו והרוסים עוד לא הגיעו. לוי ועוד כמה עשרות נותרו ללא השגחה, מזון או חימום כשהחורף הפולני בשיאו ומי ששאר במחנה הם בעיקר החולים. בשלב הזה מתעוררת בקרב הניצולים רוח אחווה שלבסוף גם מצליחה להציל את חלקם. לוי כותב בלי פאתוס וגם רון משחק בהתאם, ובכל זאת הקהל מתמלא מחדש איזו תחושה של שליטה על הגורל והלקח האנושי והמוסרי מחלחל למרות האימה.

בשורה התחתונה: מתאים לא רק ליום השואה, גם ליום כיפור. 

(פורסם בעכבר העיר אונליין, 7.10.11)

אנחנו פוליטים

בשבוע שעבר חגג תיאטרון חיפה 50 שנה להיווסדו ובין היתר עלתה על הבמה גם השרה לימור לבנת. היא הציגה בתורה את יורם קניוק, שספרו תש"ח הפך לרב מכר ועובד לבמה על ידי התיאטרון, והחיבוק האמיץ שלהם הפתיע קצת. גם דבריה על ההערצה שהיא רוחשת לו הפתיעה רבים מיושבי האולם, שלא כל כך שמחו לשמוע את לבנת, שכידוע איימה בקיצוץ תקציבים לתיאטרונים שיחרימו את אריאל או את קרית ארבע. המסקנה המתבקשת היא כנראה שאין בעיה מבחינתה לעסוק בפוליטיקה הישראלית, אבל עדיף לקחת כמה עשרות שנים אחורה ולא להתעסק במציאות הקונקרטית.

בתיאטרון החאן הירושלמי חשבו אחרת דוקא השנה. בהצגה "אוכלים" (על פי מחזה של יעקב שבתאי), שמתרחשת בירושלים (על פי סיפור כרם נבות) - ומתעסקת בשחיתות נדל"נית ומוסרית, תאוות בצע וחמדנות שלטונית - הנוף הנשקף מחלון הארמון בהצגה הוא פרויקט הולילנד הידוע לשמצה. אם זה לא מספיק, דמותו של נבות הנגזל מעוצבת כפלאח פלסטינאי. אבל עם כל הכבוד לעמדה הפוליטית של אנשי התיאטרון, כנשאל המנכ"ל לגבי הופעה אפשרית בפני הקהל בהיכל התרבות החדש בקרית ארבע הוא לא הציג עמדה חד משמעית. גם הוא יודע, בהסתמך על תקדים ההיכל באריאל, שאין לו ולתיאטרון החאן זכות חוקית לסרב להציג שם. בין הפטיש לסדן, מוצאים עצמם אנשי התיאטרון בישראל יותר מתחומי אמנות אחרים בארץ, בעין הסערה הפוליטית. האם המצב הפוליטי הרוגש בישראל משפיע ישירות גם על מה שהקהל רואה על הבימות השונות? הדעה הרווחת בקרב אנשי תיאטרון בולטים היא שלא מספיק. ומצד שני, הם בכלל לא בטוחים שכדאי שהקשר יהיה כל כך מיידי וישיר.

המחזאית עדנה מזי"א מספרת כי היא עובדת על הצגה חדשה (יחד עם ענת גוב כמובן) שתהיה פוליטית ואקטואלית. התהליך נמצא בתחילתו ולכן אין פרטים נוספים, ומזי"א מספרת שהן בעיקר החליטו מה לא לעשות: "הבעיה עם עיסוק קונקרטי בפוליטיקה, יחד עם עמדה פוליטית מובהקת, היא הנטיה להסחף לדידקטיות. זה מאוד קשה לכתוב מחזה פוליטי בלי להיות דידקטי אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות". מזי"א, שהתפרסמה בין היתר בגלל עיסוק בעניין אקטואלי (משחקים בחצר האחורית, שנכתב בעקבות פרשת האונס בשומרת) אומרת שהמחזאות הפוליטית-חברתית ראתה ימים יפים יותר בישראל, בעיקר בשנות השבעים, בתיאטרון חיפה, ומזכירה גם את מלכת אמבטיה של חנוך לוין. "חנוך לוין היה מאוד פוליטי וגם שילם על כך מחיר גבוה. הוא הפך את הפוליטיקה לשירה".

מחזה אחר ששילב תיאטרון, פוליטיקה ושירה נעשה דוקא לא כל כך מזמן, ב-2007, עם העלאת ההצגה "חברון" כהפקה משותפת של הקאמרי והבימה. תמיר גרינברג, אדריכל ומשורר, כתב את המחזה כולו בשפה פואטית, וזכה לזיהוי המחזה כפוליטי בעיקר הודות לבחירה בשם המפורש. הוא מספר שהזיהוי המיידי עם הפוליטיקה הקפיץ את הקהל משני הצדדים ואולי פגם קצת במה שהקהל הפיק מהמחזה. "אני התעסקתי אמנם במשהו פוליטי במהותו אבל ניסיתי לצאת לחווי האוניברסלית ולא לשקף מצב קונקרטי. אבל אין ספק שהאספקטים הפוליטיים היו בלתי נמנעים, והם רק הופכים בולטים יותר מאז". גרינברג עובד גם הוא בימים אלה על מחזה חדש, ראשון מאז "חברון" ("אני כותב לאט", הוא אומר), וגם הוא לא יכול לפרט, אבל מספר שהסיפור מתרחש ב"מדינה דמיונית שתושביה כלואים במעגל של אלימות".

בקאמרי עלה ב-2008 "השיבה לחיפה" שעסק בישירות בסוגיה פוליטית ורגישה. בועז גאון עיבד את הנובלה של ע'סאן כנפאני שנכתבה ב-1969 וזכה להפגנות נגד מהצד הימני כמובן.

האם הזיהוי האוטומטי של הממסד האמנותי בכלל, והתיאטרון בפרט, עם השמאל, משפיע על הבחירות האמנותיות בתיאטראות הגדולים? מיכאל הספרי, איש תיאטרון שעשה מעבר מובהק לפוליטיקה, מתבטא בחריפות כהרגלו, ואומר שדמם של אנשי התיאטרון הותר, ואין ספק שהמנהלים האמנותיים מפחדים ובוחרים מחזות קלים לעיכול גם במובן הזה. "אין כמעט מחזה עברי שהוא לא פוליטי במובן החברתי. אבל מזה כעשר שנים, החל מתחילת האינתיפאדה השניה, התעסקות ישירה בפוליטיקה של שמאל וימין מדיניים הולכת ונהיית נדירה ויותר יותר. הציבור הישראלי זז ימינה, והתיאטרון הרפרטוארי הולך בעקבות הקהל שלו וזז ימינה איתו. מהרגע שאנשי תיאטרון הוכרזו כשמאלנים, עם כל המילים הנרדפות האיומות שמתלוות לתואר הזה, דמם הותר ואני חושב שהם נרתעים מלנקוט עמדה פוליטית.".

והתיאטראות?

"ההנהלה של הקאמרי נאלמה דום ונעלמה מהרדאר ברגע שעלה נושא אריאל וקרית ארבע, וזו סוג של התבטאות מאוד חד משמעית. הם גם הראשונים שיופיעו בשטחים, והם ינסו לנקות את מצפונם עם כל מיני רמזים פוליטיים בהצגות".

ג'יטה מונטה, שחקנית ובמאית בתיאטרון החאן, אומרת שיש לא מעט פוליטיקה במחזות הישראלים ושמכיוון ששום דבר לא משתנה מהבחינה הזאת כבר שנים, אין טעם לשאלה אם המחזה נכתב השנה או לפני עשרים שנה.

היא מוסיפה שאמנם יש השפעה מובהקת למדיניות הממשלתית על התיאטרון ואמנויות אחרות, אבל היא מתבטאת בלחץ כלכלי ולא פוליטי. "דבר ראשון מקצצים בתקציבי התיאטרון. וזה לא משאיר ליוצרים זמן ופנאי להתעסק בדבר החשוב באמת, שהוא היצירה". היא גם לא חושבת שיש הצדקה לפחד של הממסד הימני מהתיאטרון, ומאמינה שיצירה לא צריכה להיות שמאל או ימין, וכל אחד יכל ליצור או להינות מיצירה היא אומרת גם שעצם העיסוק באמנות הופך את החיים ליותר נסבלים ואת האנשים ליותר סובלניים.

אבל היא בעיקר לא חושבת שהשאלה אם להופיע במקום זה או אחר צריכה להיות מופנית ליוצרים. היא אומרת שזו שאלה לא הוגנת, ושהכתובת שלה הם השרים האחראים. השרה האחראית כיום היא לימור לבנת כאמור, אבל ברור שגם ההשפעה שלה מוגבלת. הכסף להיכל התרבות בקרית ארע לא הגיע ממשרדה אלא מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל עליו אחראי סילבן שלום, והיא אפילו לא הוזמנה לפתיחה שלו. שמואל הספרי אומר שזו מציאות קשה, בה שרת התרבות מאיימת בקיצוץ תקציבים, ו"מנהלי התיאטראות מקשקשים בזנב והולכים לעשות מה שהשלטון אומר".

הספרי מספר שהרגיש כאילו עבר אונס כשמחזהו "הבדלה" הוצג באריאל. הוא גם ניתק את קשריו עם התיאטרון מאז. אבל ג'יטה מונטה אומרת שהלחץ על השחקנים לא להופיע מעבר לקו הירוק הוא ציני ואכזרי וכי "הנגיעה פוליטיקה ונושאים של מוסר וצדק  היא בבשרינו", אבל מוסיפה שמעל הכול אנשי תיאטרון עוסקים בהצגה מול קהל בסופו של דבר, ואלה האמצעים שלהם להביע ולייצר עמדה והשפעה, ולא הימנעות מהצגה במקומות כאלה ואחרים. גם עדנה מזי"א אומרת שהכלים העומדים לרשות היוצרים הם המחזה עצמו. "מעבר לזה מדובר בחוסר אונים משווע, וההצגות שלנו יועלו ממילא באריאל ובקרית ארבע. העם מעדיף גאווה לאומית על שפיות ואלה מילים עם קונוטציות שאותי מזעזעות, אבל אני מחזאית בסך הכול".

בית ליסין, התיאטרון שמתהדר בסלוגן "הכי ישראלי" הוא כנראה גם הכי מסחרי כרגע. בפסטיבל השנתי שלו, "פותחים במה", דוקא התחרו השנה שני מחזות שעסקו בישירות בסכסוך היהודי ערבי. ההצגה שזכתה, בדומה לזו מהשנה הקודמת, היא לא במפתיע דרמה ישראלית ומשפחתית שמתרחקת מכל נגיעה פוליטית. יותר מהכל, נדמה שהתיאטראות הגדולים בישראל נמצאים במלחמת הישרדות מספיק גדולה כדי לא להסתכסך עם השלטון ועם קהל המנויים ולהסתכן באיבוד תקציבים על רקע מרדנות פוליטית. עדנה מזי"א אומרת ש"כדי לזעזע, וזה מה שתיאטרון פוליטי טוב צריך לעשות, כדאי להיות מאוד לא אלגנטי אבל כן אינטליגנטי, ושזה ממש לא קל". תמיר גרינברג מחזק את דבריה ואומר ש"תיאטרון שהוא מהדורת חדשות משודרת הוא לא מעניין". מצד שני, הוא מוסיף, "שני השחקנים שראינו על המסך כל השבוע, אבו מאזן וביבי, נתנו הופעות מרשימות מאוד. הייתי רוצה לראות קצת יותר דיאלוגים ופחות מונולוגים לוחמניים. אבל זה מה שיש".   

אם בתיאטרון הרפרטוארי, שהוא ציבורי ונתמך על ידי מוסדות ממשלתיים, וגם נסמך כלכלית על קהל רחב ושמרן, משתדלים לא להתעסק בנושאים שנויים במחלוקת, הרי שבפרינג' אין כמעט נושא יותר פופולארי מזה. הצגות שעוסקות ישירות בכיבוש ("חורף בקלנדיה" של נולה צ'לטון בתיאטרון הערבי-יהודי), קברטים סאטיריים שמועלים חדשות לבקרים ("שירת העצבים" של סידון, בצוותא) וגם הצגות שעוסקות בפאשיזם ("קומוניזם לחולי נפש" בתיאטרון קרוב) נפוצות למדי. אבל חוד החנית של תיאטרון השוליים בארץ הוא פסטיבל עכו. שם הפוליטיקה כבר בפנים מהתחלה, אומרת סמדר יערון, המנהלת האמנותית של הפסטיבל השנה, יחד עם מוני יוסף. "עכו היא עיר מרוחקת מהמרכז וחיים בה ביחד ערבים ויהודים. היא גם קלטה גלי עליה גדולים ובפסטיבל אנחנו מנסים להביא את הדברים לידי ביטוי. לאו דוקא בצורת עיסוק בפוליטיקה קונקרטית כמובן, אבל גם מזה יש".

בהתחשב בכך שכמעט בכל שנה יש הצגה עם השם "היטלר" בכותרת, נדמה שיערון נוקטת באנדרסטייטמנט. היא עצמה עסקה בשואה בצורה פרובוקטיבית בעברה כבמאית ושחקנית, אבל הצגת היחיד שלה "משאלה מכוכב" הייתה זאת שעשתה שימוש הכי בוטה בלאומיות הישראלית. ב"משאלה" היא רוכבת על מגן דוד ענק כל הדרך אל הכותל כדי להתעבר ממנו וללדת את המשיח. ההצגה זכתה להצלחה בחו"ל ויערון מספרת שגם בארץ לא היו תגובות שליליות במיוחד. "היו הרבה שאמרו שהם לא מסכימים עם התוכן אבל הצורה והסך הכול מרשימים מאוד", היא נזכרת. מצד שני, ההצגה נשארה כמובן בשוליים ולא נחשפה לקהל הרחב. ואולי זה כל הסיפור. במיינסטרים כמו במיינסטרים, הדברים מעודנים יותר. והחופש האמנותי מתרחב ככל שמתרחקים מהמרכז.

בקשר לקריאה לחרם על האולמות, יערון אומרת שזה שהיא שמחה שאמנים קמים ונלחמים על עקרונות אבל גם טוענת ש"כל הפולמוס סביב הדבר הזה הוא סערה בכוס מים. זה לא משהו שישנה דברים בהוווייתם. זה קצת כמו להטפל לאיזה אספקט ולשים עליו את כל כובד המשקל. צריך להיות שינוי יותר מהותי

יערון אומרת שהיחסים בין הממשל לתיאטרון דומים ליחסים של האזרחים עם השלטון – אנחנו מנסים לשמור על המרחב שלנו ומתעוררים רק כשהוא מופר בצורה מוגזמת ורק כשזה נוגע ישירות אלינו. היא מזכירה את הקיץ הסוער כיוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. גם שמואל הספרי מציין את מחאת האוהלים בקשר לתיאטרון: "אולי החוסר פוליטיות היא תופעה חיובית דוקא כי אנשים מפסיקים לכתוב כ'אנחנו' ומתחילים לכתוב כ'אני' והנה, מתוך האינדיבדואליזם פרצה המחאה הגדולה ברוטשילד".

תגובות:

נועם סמל ועמרי ניצן מסרו בשם הקאמרי:

אנו מקווים שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בעניין הצגת ההבדלה מאת שמואל הספרי. ההצגה מוצגת בימים אלה בהצלחה בקאמרי ותיאטרון הקאמרי מאחל שנה טובה לכולם.

מתיאטרון הבימה נמסר: הרפרטואר של התיאטרון מדבר בעד עצמו.

ניצה בן צבי, מנכל"ית תיאטרון חיפה:

"תיאטרון חיפה שמאז היווסדו היה פורץ דרך בנקיטת עמדות פוליטיות-חברתיות במחזותיו, ממשיך בקו זה להעלות מחזאות מקורית וקלאסית בנושאים חברתיים-פוליטיים ולהיות תיאטרון מאתגר ומרכז של שיח ודיון ולראייה בשנה האחרונה העלה התיאטרון את: "יוליסס על בקבוקים", "תש"ח", "ארגנטינה" ו"כולם היו בני", כולם מחזות עם נגיעה פוליטית, אוניברסלית או מקומית".

 "כל אזרחי ישראל זכאים לאותם זכויות באשר הם נמצאים. כפי שכולם מקבלים את אותו סל בריאות ומנויים על אותם עיתונים, הם זכאים לקבל גם תרבות".

בית ליסין:

לא מעוניינים להגיב.

פורסם ב"עכבר העיר", 27.9.11

"אוכלים": ההצגה יוקרתית, הפוליטיקה בשקל

למרות שנתוני הפתיחה המעולים - טקסט של יעקב שבתאי, שחקנים מצוינים - לא מאכזבים, "אוכלים" של החאן הוא לא כל מה שהוא היה יכול להיות. המוסרנות והאלגוריה הפוליטית השקופה להחריד של סיפור כרם נבות מול שחיתות נדל"נית וכיבוש צבאי מרדדים את המסר במקום לחזק אותו


מאוד קיויתי להצטרף למחמאות שניתכות מכל עבר על "אוכלים", הצגה קומית על פי מחזהו של יעקב שבתאי, בהפקת תיאטרון החאן. אבל הביקורות המשבחות הן מהומה רבה על לא דבר, ובעצם נפלו ברשת של ההצגה עצמה, שגם היא בסך הכול סוג של פול גז בניוטרל.

ובכל זאת, המחזה והביצוע (הועלה לראשונה ב-1979 באותו התיאטרון) רחוקים מלהיות גרועים. העיבוד של יעקב שבתאי (שידוע כמובן בעיקר בזכות פועלו בתחום הפרוזה, וקצרה היריעה כאן מלפארו ולהללו) לסיפור כרם נבות נעשה ביד בוטחת ומיומנת, ממש לפי הספר. שבתאי החליט להתרכז בנעשה מסביב לשולחן המלך אחאב עם אשתו איזבל, בזמן שהם רוקמים את המזימה נגד נבות. הוא מספר את המעשה דרך הדיאלוג שלהם, ולפעמים גם נדמה שהוא מצליח לחדור את מעבה העלילה ולחלץ ממנה עניין חדש.

עוד שניה בא מוסר ההשכל

---

נדמה שבהתחלה אחאב (יהויכין פרידלנדר) ואשתו (נילי רוגל) מתמודדים בעצם עם אובססיה או דיבוק. הרגשה לא נעימה אופפת את הבחירה להציג את האישה כמרשעת אולטימטיבית, אבל האספקט הזה לא זוכה לפיתוח. בטוח שבתקופת מלכים א' זה לא נראה מוזר, אבל כנראה שגם ב-1979 לא. גם איזה פאן קפקאי של הסיטואציה מוחמץ, וגם סוג של קשר עמוק הקיים בין אחאב לנבות לא מועצם. בסופו של דבר שבתאי דבק בסיפור התנכ"י כמעט כלשונו - מה שמותיר אותנו עם מעשיית מוסר די פשטנית.

העובדה כי הסיפור עוסק בקשר בין שלטון לאלימות וגם טומן בחובו גזל אדמות ומוסר כפול ומכופל, הופכת עיבוד חדש שלו למצע מתבקש לסאטירה עכשווית, והבמאי מיכאל גורביץ' בהחלט עושה זאת, אולי אפילו בצורה מופרזת, ורגעי האקטואליה הקלה הם לא מהצדדים הטובים של ההצגה. בין היתר ניכר דמיון חיצוני מופגן בין דמות היועץ המשפטי אליקים לשר המשפטים הנוכחי יעקב נאמן, הבלחה לרגע של צילום גדול של פרויקט הולילנד ואפילו שימוש בכיסא נמוך כדי להשפיל את נבות. כל אלה ועוד בדיחות בינוניות רבות מדי, מייצרות הרגשה של חנופה מיותרת לקהל. וזה עובד אגב. הקהל מילא את האולם ואמנם לא יצא מגדרו, אבל בהחלט נהנה וצחק לא מעט.



עוד שניה עוד ידברו על תמלוגי גז. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)


ויש גם דברים מצויינים בהצגה, והראשון בהם הוא התפאורה. המעצבת פרידה קלפהולץ-אברהמי עשתה עבודה מושלמת ונתנה לחדר האכילה בארמון חזות מפוארת שגם מזכירה סלונים של בתי עשירים בימינו. גם השולחן הגדול שעומד במרכז הבימה ועליו מועמסים המאכלים משחק תפקיד חשוב במחזה - אולי את תפקיד הממלכה עצמה, בה עושים אנשי השלטון כעולה על רוחם. שבתאי בחר במזון המלכים כמטאפורה לשחיתות ולטובות ההנאה בהם זוכים השולטים ומצד שני לאובססיה ולמחיר אותו הם משלמים על קרבה לכוח המעוור.

גם המשחק מצוין ברובו וברור שנעשה במלוא האמונה. השחקנים שומרים על קצב רצחני והקשר ביניהם על הבמה לא יכול להיות טוב או אינטנסיבי יותר. אינטנסיביות יתר בהחלט מאפיינת את ההצגה, וכמה פעמים במשך הישיבה באולם החשוך התעורר בי רצון עז להיות עד גם לרגע של שקט, חושך, סיום מערכה, החלפת תפאורה ואולי אפילו שינוי לוקיישן.


יותר מדי, מהר מדי

---

אבל גורביץ' דחס את הסיפור לכדי שעה וכמה דקות של דיאלוגים ורבי שיח בלתי פוסקים, שמתקיימים כולם בין כותלי חדר האוכל ובין ביס לביס. שאר המשתתפים בסיפור הם היועץ שמעי (לירון ברנס) ושר המשפטים אליקים (אריה צ'רנר). בין לבין נכנס ויוצא גם מלצר (אריאל וולף) שממלא את השולחן באוכל ומספק גם אתנחתות קומיות וקריצות אירוניות על המתרחש. אחת הבעיות היא שאין צורך בהרפיות קומיות מהסוג הנ"ל, פשוט כי ההצגה שזורה רוח קומית מתחילתה ועד סופה המר, מה שמקשה לייצר רגש כלפי הדמויות ולהזדהות עם נבות, גם כשהוא יושב בגבו אלינו וממרר בבכי.




אין צורך בתוספת קומדיה עם המנה, תודה. "אוכלים" (צילום: גדי דגון)

נבות עצמו (יוסי עיני) נכנס רק לקראת סוף המחזה אחרי שהוא נקרא כדי לעבור משפט מהיר והוצאה להורג. ההופעה שלו היא קתרזיס לקהל ולדמויות, ועיני עושה את זה טוב. הוא משחק מצוין את הקורבן במה שנהוג לקרוא "מצב קפקאי", אבל שוב, הבחירה להלבישו כמו כפרי/ערבי ולהוסיף לדמות ולסיפור מימד אקטואלי, שוב מתגלה כחולשה.

בשביל הפלסטינים, המציאות הישראלית-פלסטינית עולה בקפקאיותה על כל דמיון, והנסיון לכוון לשם רק מקטין את ההתרחשות על הבמה. במקום להעצים את המחזה למימדים מיתיים, כיאה לסיפור תנ"כי בו מתנגשים טוב ורוע, יצר ותאבת בצע וגם חטא ועונש, בוחר הבמאי לנסות לצבוע את המחזה בצבע פוליטי, במובן הצר של המילה. מנגד, הבחירה בהומור המוגזם מוציאה את העוקץ הרגשי ובעוד השחקנים על הבמה מאביסים את עצמם בכל טוב, הקהל הולך הביתה בלי בשר ובלי חלב.

(פורסם בעכבר העיר אונליין)