הקרב של איציק

איציק רובין החליט לעשות סרט על הפרטת דגניה א'. "הקרב האחרון על דגניה" יצא שנתיים אחרי שהתקבלה ההחלטה באם הקבוצות והקיבוצים, ועכשיו משמש הסרט אתהשיתופניקים בפגישותיהם בקיבוצים המתלבטים. "העניין הוא לא כלכלי, אלא פוליטי", אומר רובין, שחי בכלל במושב, אבל מתנגד נחרצות להפרטה. סרט על הערכים הסוציאליסטיים האמיתיים (וגם הבדויים), שהיוו את הלבנים ואת המלט לכינונה של החברה הציונית בישראל איציק רובין "יש לי חברים קיבוצניקים, אבל הם לא דיברו יותר מדי על עניין השינויים בקיבוץ. יום אחד אניעובר בנהיגה את דגניה, מגיע לצומת פוריה, ופתאום מחליט לעשות פניית פרסה, להיכנס ולבדוק מה קורה שם, בקיבוץ הראשון", מספר יצחק (איציק) רובין, במאי סרטים ומורה לקולנוע תיעודי במכללת עמק הירדן. "נכנסתי למזכירות ושאלתי איפה הם עומדים מבחינת תהליך ההפרטה. אמרו לי שבדיוק דנים בזה". כך צמחה אצל רובין המחשבה לעשות סרט על תהליך ההחלטה לקראת הפרטת הקיבוץ, שאף פעם לא חי בו. במשך שנתיים המשיך לבקר במקום, מצויד במצלמה. בלילה וביום, בחדר אוכל ובשדה, בשעת הצבעות ודיונים וסתם בארוחת צהריים. סרטו, "הקרב האחרון על דגניה" הוצג לאחרונה בפסטיבל חיפה, ועכשיו זוכה להקרנות בקיבוצים, ביוזמת הזרם השיתופי, שמשתמש בסרט כדי לעורר דיון בקיבוצים שעומדים בפני הצבעה על השינוי.

גיבוריו הרבים, אולי רבים מדי, של הסרט, נעים על הסקאלה שבין מתנגדי השינוי למוביליו, בין עובדי השדה ליושבי המשרדים, הדור הראשון, השני והשלישי, ואלה שמקרוב באו. גם המייסדים והמתים המיתולוגיים זוכים ללא מעט תשומת לב, בביקורים תכופים בבית הקברות ובאזכורים רבים השזורים בסרט. "בהקרנה הסוערת בדגניה קם שי שושני, מוביל השינוי והמזכיר, ואמר שהסרט הפך את דגניה לבית קברות. הוא התכוון לכך, שהרבה מהסצנות מתרחשות מסביב לקברים של מקימי הקיבוץ. אמרתי לו שהוא זה שצריך להתבייש. שאני ניסיתי רק להראות את העבר המפואר של דגניה, כדי להעמיד דברים בפרופורציה". פניית פרסה מתוך הסרט רובין, 58, נשוי ואב לשלושה, חי במושב צרופה. הוא גדל בקריית ים ("ממש ב'שיכון ג'', שם גדלגם שבי גביזון"), לאם ניצולת שואה ולאב שנלחם בנאצים ונותר נכה. "כשהגענו לארץ אחריהמלחמה, אימי ניסתה להתקבל לקיבוץ אך סורבה. אבל היא לא כעסה, והאווירה במשפחה ובשכונה היו של הערצת הקיבוצים והקיבוצניקים", הוא אומר. רובין שייך לקבוצה, ששומרת אמונים לקיבוצים ולקיבוצניקים, שאליהם התייחסה אימו כאל מי שאחראים להקמת המדינה ולהבטחה ש"לא יהיה עוד אושוויץ". "היום זה בון טון להיכנס בקיבוצניקים. אני ממש לא חלק מזה", הוא אומר. בין היתר, ביים רובין סרט תיעודי שעסק בפרשת אודי אדיב, ושם אצבע על הדמוניזציה שעשו לקיבוצניקים בעקבות הפרשה. "על פי מחקר שעשיתי", הוא אומר, "ההפרטה טובה בעיקר לקיבוצים שהתרוששו. שם אין ברירה. הדעת הפרטית שלי, בעד השיתופיות, התחזקה במהלך הסרט. הקיבוץ הוא דבר גאוני שעוד יחזרו אליו, אבל במודל אחר". רובין שאל גם חברים שלו, קיבוצניקים שעברו דברים דומים בקיבוציהם, ולדבריו, כולם טוענים שאין בהפרטה שיקול כלכלי או היגיון, אלא פוליטיקה, יצרים וחיסול חשבונות, "ממש כמו במרכז מפלגה".

אז ההפרטה היא לא תהליך כלכלי במהות שלו? "יש בדיחה כזו, 'איך מבלבלים קולנוען? מדברים איתו על כלכלה', אבל מה לעשות שיש לי תוארבכלכלה, ואותי לא יכולים לבלבל? הפרטה בקיבוצים זה בכלל לא עניין כלכלי, אלא פוליטיואישי, כלומר, דרך לחסל חשבונות אישיים".  את מי היה קשה יותר לגייס לטובת הסרט? "כמובן, לא כל המעורבים רצו להצטלם, ולא כל מי שהצטלם הסכים להשתתף. את מתנגדי ההפרטה היה יותר קשה לשכנע להצטלם ולדבר מול המצלמה. המבוגרים אומרים, 'אין לנו זכות להגיד לאחרים'. חלקם אומרים, 'הבן שלי עזב וכבר לא חי פה, מה אני יכול להגיד'". יש רגשות אשמה? "כן, זה בהחלט קיים". ואכן, הסרט כמעט לא נוגע בכלכלה, ומרכז הכובד שלו הוא היחסים הבין-אישיים בקיבוץ והיחסים של הדמויות עם העבר המיתולוגי של המקום. שלא לטובת העניין, רובין בוחר לרפרף ולהראות גלריה שלמה של דמויות, ובכך קצת מחמיץ את העומק. דמות אחת שכן בולטת, ובזכות התיאטרליות שלה גם מסגירה קצת את רחשי הלב, הוא המזכיר ומוביל תהליך השינוי, שי שושני. בסופו של דבר, מצטייר שושני כגיבור, טרגי אמנם, שסוחב על גבו את התהליך, מה שלא הופך אותו לפופולרי. "שושני הוא פוליטיקאי", מתנסח רובין כמו קיבוצניק שמעורב רגשית ומתנגד: "הוא בא מבחוץ, לאאכפת לו. לעומתו, יוסי ורדי, דמות חשובה בקיבוץ - הנכד של בוסל והיום ראש המועצה האזורית - אמנם תומך בהפרטה, אבל הוא לפחות לא מסתיר את עובדת היותו פוליטיקאי". דמות בולטת, שמתנגדת להפרטה, היא שוש הדר, וטרינרית צעירה, בעלת משפחה, שמפעילהקליניקה בקיבוץ. "היא באה מבחוץ, היא מצליחה והיא נגד ההפרטה". כתשובה לטענה, שאולי רק מישהו "חיצוני", שלא גדל כשעול ההיסטוריה והאבות המייסדים מונח על כתפיו, יכול היה ליזום ולדחוף מהלך לשינוי אורחות החיים בקיבוץ, מציין רובין ומצביע על שוש. ואולי זה העניין? אולי פשוט אין כל כך חברים צעירים? ואלה שישנם, בני הקיבוץ, דור רביעי,מצדדי השינוי ומתנגדיו, אינם מוכנים להתלכלך בוויכוחים אידיאולוגיים כאלה? אידיאולוגיה לא מעניינת אותם, לא ככה ולא ככה. הסרט של רובין לא עונה על השאלות, אבל אולי מציע תשובה בעיסוק הבלתי פוסק שלו בביתהסיעודי בקיבוץ. אימו של רובין בילתה את שנותיה האחרונות במוסד סיעודי, ורובין מספר שהעולהכלכלי היה גדול מנשוא; עד כדי כך שהוא נכנס לחובות. "זה משהו שהקיבוצניקים לא מבינים,שלהחזיק הורה קשיש בבית סיעודי בכזאת רמה עולה המון המון כסף". ההתלבטות נידונה לאורך הסרט, וכמה מהרגעים המרגשים ביותר מצולמים בתוך הבית הסיעודי. "אחרי הקרנת הסרט בקיבוץ ברעם", מספר רובין, "אמרו לנו חברים שם, שהוא הגיע בדיוק בזמן, כי הם בדיוק דנים בהפרטת הבית הסיעודי". סוף דבר "זהו סיפור ארצישראלי על החלום ושברו", כך נפתח סרטו של רובין. מיד אחר כך אנחנו צופיםבכבאים אוונגליסטים מניו יורק שבאו להיטבל בירדנית. "זה מדהים שלאותו מקום, שנטבל בוישוע המשיח, הגיעו גם החלוצים הראשונים, הקימו את הקיבוץ הראשון, וקראו לו דגניה". הסרטא מנם לא מתמקד ביסוד הרליגיוזי של הקיבוץ, "דת העבודה", אבל בהחלט מציג אותה בשברונה. מהבחינה הזאת הוא דווקא עלול לעשות שירות דוב לשיתופניקים. אבל רובין אופטימי. אף על פי שמעולם לא חי בקיבוץ ("לא היו מקבלים אותי עכשיו"), הוא צופה שהשינוי בכלכלה העולמית ותהליכים נוספים יניעו את הדור הצעיר בקיבוצים דווקא לצאת ולהקים קיבוצים חדשים בעתיד הנראה לעין. "לא באתי סתם משוחד, אני באתי מטומטם לסרט, מתוך הנחה שההפרטה טובה רק לקיבוצים העניים, ולא לדגניה. עשיית הסרט רק חיזקה את הדעה שלי", הוא אומר. פורסם ב"הדף הירוק", 1.9

יצאה גבר

ליאור, מתוך הסרט. מטלטל

הסרט "אמא, לא הרגתי את הבת שלך" בוים על ידי הבמאית אורנה בן-דור, ומוצג בפסטיבל קולנוע הנשים הבינלאומי שמתקיים ברחובות, בשבת הקרובה. לנושא הסרט יש נגיעה ישירה לנושא המגדר אמנם, אבל קשה להחליט לאיזה צד – כי במרכז הסרט נמצא ליאור, בן 25 היום, שגדל כאישה בקיבוץ השוכן ליד ים המלח, ובשנים האחרונות החליט לשנות את מינו ולהפוך לגבר

הסרט מטלטל. גם אימו רבקה, כרגע בתהליכי עזיבת הקיבוץ, משתתפת בסרט ונחשפת נפשית לעיני הצופים, ובעליל נראה כי התהליך קשה לה מאד. אנחנו עוקבים אחרי ליאור כשהוא נפרד מהקוקו שלו, מפתח קול עבה, זיפים על הלחיים ולנגד עינינו הופך מאישה צעירה לגבר. את יובל, בן זוגו של ליאור, שגם הוא נולד וגדל כאישה, מלוות המצלמות בתהליך המשפטי לקראת שינוי המין בתעודת הזהות, וביחד הם מצולמים ברגעים אינטימיים ובציבור.

יובל תומך בליאור לאורך כל הדרך והקשר הזוגי ביניהם הוא מרגש ובלתי שגרתי. המחוות הגופניות והאחרות, בתוספת הידיעה שהם לא זכרים מלידה, מבלבלים את הצופה וגורמים לו לשקול מחדש את הדרך בה הוא מחלק את העולם לנשים וגברים.

לא אפל ומפלצתי

ליאור, שזהו שמו האמיתי אבל את שאר הפרטים הוא מעדיף להשאיר חסויים, נולד כנקבה וגדל כילדה בקיבוץ. פרט למשקל העודף שלו ("היה לי קל להסתתר בתוך כל הגודל הזה", הוא אומר בסרט) והעובדה שאיבד את אביו בגיל צעיר, היה ילדה נורמטיבית ואף פעילה חברתית. כבר בנערותו נמשך לתקשורת ועבד בטלוויזיה הקהילתית באזורו, התקבל ליחידת ההסרטה היוקרתית של צה"ל ומאז חי בתל-אביב ועובד בתחום הטלוויזיה. כך הכיר את הבמאית, ובין היתר בזכות רגישותה בחר לעבור את כל זה עם צוות צילום שילווה אותו.

ההחלטה לעבור את התהליך היא אמיצה מאד לבדה, ואתה הוספת עליה את ההחלטה לעבור את זה מול המצלמות.

"זו באמת החלטה מאד קשה, שכוללת ויתור על הפרטיות. והיום, עם יציאת הסרט לאקרנים, אנחנו מתמודדים עם זה ביתר שאת".

איזה סיכון יש בה?

"מעכשיו לא אדע בעצם אם אנשים סביבי יודעים מה עברתי או לא. יכול להיות שכולם יידעו או רק חלקם ואני עלול למצוא את עצמי עסוק בלנחש מי יודע ומי לא".

ובכל זאת למה החלטתם בעד?

"אני ויובל, בן זוגי, ראינו בזה שליחות. אנשים נוטים לדעות קדומות וסטריאוטיפים, ומדמיינים טרנס סקסואלים כאנשים משולי החברה, וכמשהו אפל ומפלצתי. אנחנו הופענו כדי להציג את הצד שלנו: אני גבר שנולד בגוף של אשה, ומתמודד עם זה על ידי תהליכים לשינוי מין. גם יובל הוא כזה, וזה לא מפריע לו להיות איש הייטק וספורטאי. בקיצור, אנחנו אנשים ממרכז החברה, שהגיעו למסקנות בעלות משמעות עצומה לגבי עצמם וסביבתם, מתמודדים איתן וחיים עם זה, וגם רוצים לעזור לאחרים".

מה עיקר הקושי בתהליך?

 "ההתמודדות עם הרגשת הבגידה בחיים הנורמטיביים. 'איך אני, בן אדם כל כך נורמלי, פתאום רוצה לשבור את כל החוקים ולעשות משהו שמזעזע את ההנחות הכי יסודיות של החברה האנושים הקיימת?', שאלתי את עצמי. והתשובה היא שאין ברירה. וכל פיתרון אחר היה משאיר אותי מתוסכל".

והתשובה השנייה היא שזה עושה אותך לא סטנדרטי, אבל לאו דוקא "לא נורמלי".

"נכון, ובזה אפשר לסכם את השליחות שלנו. אנחנו מראים לעולם שהשינוי פירושו חיים טובים יותר".

מתי בעצם הרגשת שאתה זכר ולא נקבה?

"מאז ומתמיד, כנראה. כמובן שלא ידעתי איך להתייחס לזה ולא העליתי על דעתי שאני טראנס. לא יכולתי, כי לא היה לי אף קצה חוט בחיים. לא מידע ובטח לא הבנה ועזרה מהסביבה. אבל תמיד רציתי להיות כמו אבא. בסרט רואים תמונות שלי במדי הצבא של אבי, בגיל שש. איזו ילדה כל כך רוצה להדמות לאבא? ועוד מתעקשת לאמץ סממן כל כך גברי בהוויה שלו?"

זו שאלה שאתה מפנה לאמא שלך בסרט, והיא מצידה שואלת רטורית "מי העלה על דעתו?"

"נכון, ואולי זו חלק מהמטרה של הסרט. שאנשים כן "יעלו זאת על דעתם", ויהיו קשובים ופתוחים. לי היה מאד קשה להבין שאני צריך לעבור את התהליך הזה, וזה לווה על ידי פסיכולוג. אולי הניסיון שלי יכול לעזור לאנשים שגדלים במצב הלא נוח הזה, ואולי יציאה מהארון תציל אותם מחיי בדידות".

לאלף את הקול הקטן

"ברגע הזה הייתי בודד, הרגשתי מה זה בדידות. ידעתי שזו בדידות", מספר יובל בסרט על הרגע בו גלש לראשונה לאתר שמסביר מה זה שינוי מין והבין שהוא רוצה את זה. "כל סעיף שהיה כתוב שם, רציתי בכל ליבי". הוא אומר. יובל הוא בן 32, נולד וגדל במרכז הארץ, ועובד בתחום ההייטק. בסרט אנחנו פוגשים אותו כאדם שנראה ומתנהג כגבר לכל דבר, ובאתר של הסרט הוא כותב שמהרגע שלמד להתלבש לבד החל להתלבש כבן.

"אני זוכר את המשבר הפיזי הראשון, שקרה בעקבות התפתחות החזה הנשי שלי. צמיחת החזה דחתה אותי, היא הייתה משהו שלא קשור עם העצמי הפנימי. החזה היה דבר שצריך למחוק, לא יכולתי עוד להסתובב ללא חולצה ונדרשתי להסתיר אותו. וכניגוד לכך- חיפשתי להחצין את עצמי כאחד עם שיער קצר, שרירי ולא רציתי להוריד שערות מהרגליים". הוא כותב, ומסכם את עניין השינוי כהצלה ממש: "אני מאמין, שאם לא הייתי מוצא את הפתרון הזה באותה נקודת זמן, כנראה שלא הייתי נשאר בחיים. אין כאן שום אלמנט של בחירה, זה פשוט אני".

כבן זוג הוא מקיף באהבה את ליאור, תומך בו בתהליך הקשה, ומייצג את הצד בחברה האנושית שמכיר בצורך ומקבל באהבה שינוי כזה. וליאור כותב: "עם הקבלה העצמית שלי התחלתי בשיחות יציאה מהארון. הן לא היו פשוטות. הן היו קשות, משפילות בחלקן, מלאות בבורות וחוסר ידע".

למה אתה בעצם מתכוון כשאתה אומר יציאה מהארון?

"השינוי החיצוני, בעקבות זריקות ההורמונים הזכריים, קורה לאט לאט. אבל העניין הלשוני והמילולי הוא קריטי. בשפה העברית ההבחנה בין זכר לנקבה היא משמעותית מאד, ולהתרגל לדבר אל עצמך בנקבה, להתייחס לעצמך כנקבה - בסרט אני קורא לזה "לאלף את הקול הפנימי" - הוא הקשה. ומהרגע ששכנעת את עצמך, אתה מתחיל גם לדרוש התייחסות כזאת מהחברה. וזה כבר קשה מאד".

ואיך הסביבה הקיבוצית הגיבה לשינוי?

"כשיצאתי מהארון כבר לא חייתי בקיבוץ, אבל אימי חיה שם וביקרתי די הרבה. הופתעתי מאד לטובה מהדרך שבה החברה הזו, לכאורה סגורה ושמרנית, התמודדה עם השינוי שלי. יום אחד נכנסתי לחדר אוכל ושניים ממקימי הקיבוץ היו שם וניגשתי לדבר איתם. כנראה שהשמועה הגיעה לאוזניהם והם כיבדו אותי ופנו אלי בלשון זכר. זה מאד שימח אותי. בכל מקרה הבנתי מהר מאד שמה שאני עושה לא משנה את האופי שלי ושל הקיבוץ שלי. ואני חושב שדווקא הערכים עליהם גדלתי נתנו לי את תחושת השליחות שהניעה אותי בתהליך".

אבל בסרט מוצגת פגישה שלך עם בני הכיתה בקיבוץ, שקצת כועסים כשאתה לא מבין שגם להם זה לא קל לקבל ולהפנים את השינוי.

"נכון, וזה עוד חלק קשה בתהליך: להבין שלצד השני, במקרה הזה כל העולם כמעט, גם לא כל כך קל עם העניין".

אבל את הקושי עם ההתמודדות מייצגת יותר מכל אימך, רבקה. אתה כועס עליה שהלבישה אותך בשמלות.

"כן, אין ספק שזה היה תהליך מכאיב לשנינו. היא הרי גידלה בת במשך 22 שנה, ופתאום קיבלה בן. התהליך אצלי כלל גם טיפול פסיכולוגי, והסך הכל היה בשבילנו מהפך גדול בחיים. אימי רצתה לעזוב את הקיבוץ מאז שאבי נפטר, ורק אחרי שעברנו מה שעברנו ביחד היא תפסה אומץ סוף סוף ועשתה את זה.

גם לה יש דף באתר האינטרנט של הסרט המרתק, ובו היא כותבת "המסע הארוך שמתחיל אי שם במקום כל-כך בלתי ידוע וצפוי, כל-כך שונה ואחר מהמוכר, כל-כך קשה בלקבל ולהשלים, מסתיים (ואולי אף פעם לא) בקבלת בן מאושר, רגוע, נינוח, הפטור מסערות, מאבקים, מלחמות פנימיות בלתי אפשריות. בקבלת בן מקבל, פתוח, משתף, נותן, בטוח ומאושר. בן אוהב ואהוב כל-כך. אשרי שזכיתי לכך!". 


פורסם ב"הדף הירוק", 7.9.07 

עלובי החיים, מטר מ'הבימה'

כרזת הסרט. חיוך ממזרי

"הכי לא שייך לז'אנר 'גדלנו בקיבוץ ואנחנו סובלים מזה'", כך מתאר עודד פרבר את סרטו הארוך הראשון כיוצר, סרט תיעודי באורך מלא שנקרא "המלחמה של גיורי". הסרט, שעליו חתומים עודד דניאל סיון, מספר את סיפורו של נער מתבגר למשפחה לא אופיינית לאיזור רוטשילד בתל אביב: קשיי יום שגרים בדירה מוזנחת ומתפרנסים מעסקים אפורים. הסרט ערוך בצורה קצבית ומשעשעת, ומצליח לספר את סיפורם של דמויות נוגעות ללב ומעניינות, שהתל אביבי המצוי מתעקש לפספס בדרך כלל.


הגיבור, גיורי, ניחן בקסם רב ובמראה כמעט צפוני, בעוד שחייו מתנהלים על פי קודים של עבריינים צעירים. הוא מפסיד כסף שמיועד לבר המצווה של אחיו הצעיר, ונחוש בדעתו להשיג אותו חזרה עד למועד האירוע. בדרך הוא מסתבך עם הרשויות ומצב בריאותו מתדרדר, אבל החיוך הממזרי שלו כמעט לא מש מפניו.
הסרט גם זכה לאחרונה במקום הראשון בקטגוריית סרטים תיעודיים בפסטיבל חיפה האחרון.


עודד, בן 28 ובמקור מיפתח, נכנס לתחום הקולנוע כבר בצבא, כעורך ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל. מאז הוא בתל אביב וב"תעשיה", ועובד כעורך סרטים ווידיאו קליפים. את שותפו לסרט הוא פגש ב'אינדימדיה', ארגון תקשורת עצמאי בעל אג'נדה חברתית ואנטי קפיטליסטית, שפעל בישראל במשך כמה שנים.


אז זה סרט חברתי, עודד?
"בהחלט לא. התעקשנו לביים אותו כך שלא יתוייג כחברתי. ברור שיש בו אספקטים כאלה, אבל לא הצגנו את הגיבורים כמסכנים ועניים שנלחמים בשיטה".

עקבתם אחריהם שלוש שנים. המון השקעה לא?
"כן, שלוש שנים ברוטו של צילומים ועוד שנה של גיוס כספים ועריכה. כמובן שבמקביל עשינו עוד המון דברים אחרים, ככה זה עובד בסרט כזה. קיבלנו בסוף תמיכה של הקרן החדשה לקולנוע וגם הזכייה בפסטיבל חיפה כיסתה חלק מההוצאות".

הסוף של הסרט הוא לא ממש "הפי אנד". ובחיים?
"אנחנו מרוצים כמובן מההכרה שהסרט זכה לה. ובקשר למשפחה, אני חושב שמה שעשינו להם זה להוציא אותם מהשקיפות בה הם נמצאים, הפנינו אליהם את אור הזרקורים והפכנו אותם ל'מקובלים'".

ומה יש לך נגד אדמה משוגעת? 
"אה, לא, שום דבר, פשוט הסרט שלי זה משהו אחר לגמרי". וטוב שכך.
כאן אפשר להוריד את הסרט (באמצעות טורנט)
(סיון שדמון)

פורסם ב"הדף הירוק", 4.1.2007