הדה אורן מקיבוץ אשדות יעקב איחוד (1935-2008) הייתה כוראוגרפית חשובה ויצירות שלה הועלו בעמק הירדן, שם פעלה, וגם בלהקת המחול הקיבוצית. בשביל בני ובנות עמק הירדן שהכירו אותה כמורה היא הייתה הרבה יותר מזה
 |
| הדה בביתה בקיבוץ. מאחוריה: ג'וזפין |
כשסיימה הדה אורן לנהל את האולפן ולהקת המחול בעמק הירדן, בגיל 65, פנתה לציור. בין יתר התרגילים ביקש המורה לכתוב חמישה דפים בכתב יד. הדה בחרה לכתוב איך נמסרה על ידי אמה בגיל חמש, והועברה לידי דודה בקיבוץ מעוז חיים ואת קורותיה בשנה ששהתה שם.
היא המשיכה לצייר אך אחרי כמה חודשים פתאום נהיה לה קשה להחזיק את המכחול והיא נזכרה כמה אהבה לכתוב והחלה להוריד לדף את סיפור חייה. אחרי שכתבה 80 עמודים בכתב ידה, התקשתה להחזיק את העיפרון, וכשרגלי הרקדנית החזקות שלה, שהיו רגילות לשאת את משקל גופה על קצות אצבעותיהן החלו לגלות חולשה אף הן, ניגשה לבדיקות הרפואיות.
לתוצאות לקח זמן להגיע, אבל היום הגיע ולפני שנתיים התבשרה שחלתה באיי.אל.אס, מחלת ניוון שרירים נדירה, מהירה וסופנית ב-95 אחוז מהמקרים. האישה המיוחדת, שהתחילה בתור רקדנית וצמחה לאחת מהכוריאוגרפיות החשובות בלהקת המחול הקיבוצית ובישראל, שהגוף, שפתו ותנועותיו היו כל עולמה, נאלצת עכשיו להתמודד, מוקדם מהצפוי, עם ניוונו.
חקירה פילוסופית
לאחרונה קיבלה אורן, כבר בת 72, אישור מהמוסדות להעסיק עוזרת סיעודית מסביב לשעון, והיחסים בינה ובין רוזי, שעזבה, וג'וזפין שהחליפה אותה (שתיהן מהפילפינים), נראים כמו בין תאומות שהופרדו בלידתן ושמחות לגלות אחת את השנייה מחדש. בביתה הנעים באשדות יעקב איחוד היא יושבת מוקפת ספרים, ציורים וצילומים, מזכרות משנות העבודה הארוכות, וממש כמו ילדת הגומי שהיתה, מתיישבת בהתלהבות על הרצפה ומוציאה קטעי עיתונות, תמונות ועדויות מגוונות לקריירה המפוארת שלה.
"מיד אחרי שקיבלתי את ההודעה דיברתי עם עצמי והחלטתי שכדאי לי", היא מספרת, "ידעתי שדיכאון יגביר את המחלה, והחלטתי לפתח אדישות להתקדמות שלה".
"אבל בעצם כבר הייתי מוכנה לזה. על סמך הנסיון שלי אני חושבת שלאדם יש מנגנונים מורכבים ונסתרים שפועלים במקרים כאלה, כדי להגן עליו. הגוף שלי, למשל, אולי ידע טוב ממני וכך, במקביל, איבדתי את האמביציה וקצת הפסקתי ליצור.
זו הרגשה של מלחמה?
"לא. אני יודעת שאני לא יכולה להלחם אבל אני כן יכולה לצחוק כמה שאפשר, ולהתייחס למחלה כנושא לחקירה פילוסופית".
דוקא לך, בעלת קשר ומודעות חזקה לגוף, זה קורה.
"כן, זו מחשבה קשה ומעציבה. אני מתעקשת ללכת כל עוד אני יכולה אבל נופלת הרבה, ובקרוב אזדקק לקלנועית".
ואת בכל זאת שומרת הראש למעלה.
"אני פחות ופחות בוכה. השלמתי עם הקושי, עם הגורל. אני לא באה בטענות. המחלה מקרבת אלי את האנשים הקרובים והמשפחה, אני זקוקה להם פתאום. וכל פעם שאני מגלה ירידה בתפקוד אני חושבת על הדברים שאני עדיין יכולה לעשות".
וכנראה שגם זיכרון הדברים שעשתה בחייה עוזר לה בהתמודדות. כשגילתה שלכתוב בעט היא כבר לא יכולה, מצאה פתרון בדמות מחשב נייד שרכשה ולמדה להפעילו. גם זה מצריך אצבעות ממושמעות וסד שהותאם לכף ידה עוזר לה להקיש ולשלוט בעכבר. המרץ והאמביציה שאפיינו אותה לכל אורך הדרך עוזרים גם הם. היא ממשיכה לשחזר את זיכרונות ילדותה ובגרותה. 80 עמודים כבר מלאים בקורות חייה המרתקים, והיא ממשיכה להעלות אל הכתב גם שירים שכתבה ושירים שהיא אוהבת. זיכרונותיה גדושים דמויות אנושיות, לעיתים אנושיות מדי, אבל מירב תשומת הלב מופנית לתפאורה, שפת הגוף ומבנהו. הקצב והשירה הממשית והמטפורית של החיים נמצאים אצל הדה בכל מקום.
הנסיכה העדשה והלינה המשותפת
אורן נולדה בנתניה ב-1935. אביה, שהיה "סוחר קטן ולא מוצלח", חי שם. זיכרו לא מעורר בהדה געגועים ניכרים. הוא גדל במשפחה שעלתה מליטא והתיישבה בזיכרון-יעקב בתחילת המאה. מזיכרונותיה של הדה עולה תמונה של משפחה ענייה מאד, בעלת קודי התנהגות שלקוחים מהמאה ה-19. מכירת ילד למשפחה עשירה יותר, למשל, הייתה מעשה קיצוני אבל מקובל, והדה הייתה עדה לסיפור כזה במשפחתה המורחבת.
סבה הקים את בית החרושת ("הראשון בארץ") לסבונים, התעשר ומאוחר יותר ירד מנכסיו. "עדיין אפשר לראות את הדוודים ששימשו את המפעל", היא אומרת. בזיכרונותיה היא גם מתארת את הווי החיים במושבה, בין עליבות לעליזות: צעירים מגונדרים יוצאים לרחוב הראשי ואז מוצאים את עצמם מתגוננים מרסיסי החרא שהפרות החוזרות למכלאותיהן מתיזות.
סבתה מצד אמה גדלה במשפחה ירושלמית מכובדת שהעיזה והתחתנה עם חלוץ למרות התנגדות ההורים. גם אמה נחמה מרדה, התחתנה וילדה כבר בגיל 17, אבל אחיה למחצה של הדה נפטר בן 4 והוריו נפרדו. אמה התחתנה בשנית והדה נולדה.
מהחיים בנתניה היא זוכרת בעיקר את הודעת קריין הרדיו על פריצת מלחמת העולם השניה, ואת המתח שההודעה הכניסה לחיי המשפחה. הוריה נפרדו וכשהייתה בת 5 החליטה אמה להתגייס למלחמה בנאצים ומסרה את הדה למשמורת בקיבוץ מעוז-חיים, שם התגורר יצחק אוירא דודה, "רווק בודד ושתקן", בעיני הדה הקטנה. את הפעם הראשונה שאמה השאירה אותה בקיבוץ המרוחק והמאובק היא לא זוכרת, "הכל קבור עמוק בפנים", היא כותבת, "ומאז מלווה אותי התחושה של ילדה קטנה ותמימה שמתבוננת בפליאה בעולם הסובב אותה".
אבל הקיבוץ וחברת הילדים הפכו מאד דומיננטים בגידולה והדה מספרת שלמרות היותה עירונית בין קיבוצניקים מצאה לעצמה ילדים גדולים ששמרו עליה: רפי ודבורהל'ה, "הילדה הכי יפה בעולם", בעיני הדה, לימים הסופרת דבורה עומר.
אמה הייתה מגיעה לבקרה מדי חודש או חודשיים, לבושה במדי הצבא הבריטי שעוררו גאווה בהדה, והיא שמרה לה אמונים. עם אביה נשמרו יחסים מרוחקים והוא הגיע לביקורים נדירים.
מהלינה המשותפת היא זוכרת את הכתרתה לנסיכה אחרי שהבנים פיזרו עדשים תחת מזרונה והיא שמה לב לכך, ואת השינה במיטות מכוסות בכילות תחת כיפת השמיים. גם אוהלים ומקלחות משותפות, "חינוך יקי" ויחס מיוחד לטרקטוריסטים עולים בזיכרונותיה. הקשר הבלתי אמצעי עם הסביבה הפראית, שכללה חיות שונות, מרחבים, ושכנים ערבים ממשיכים לשמש בערבוביה עם המעבר כמה עשרות קילומטרים צפונה לאשדות יעקב, והיא בת שבע.
את המעבר הפתאומי לקיבוץ החדש היא זוכרת היטב. דודה יצחק התחתן והחליט לעבור, ו"יום אחד מכירים לי אישה זרה בשם רבקה ואומרים שהיא ויצחק הם המשפחה החדשה שלי", מספרת הדה. "כל השנה הייתי מפורסמת כילדה שלא בוכה, אבל כשעזבנו כבר לא יכולתי להתאפק". גם על ה"ערבים הקטנים והמלוכלכים שדחפו ידיים בדרך" היא כותבת, אבל באשדות יעקב מצאה את הבית שבו נשארה עד היום.
נולדה לרקוד
 |
| מתוך "שלמה". ריקוד שיצרה הדה אורן |
את זיכרונות הריקוד הראשונים שלה מייחסת הדה לגיל ארבע, כשהופיעה מול בני משפחתה, ונודעה אז בגמישות יוצאת הדופן שלה. אבל את הקריירה היא התחילה באופן "רשמי" רק בגיל שש במעוז-חיים, כשהחלה לרקוד בהדרכתה של תמר ירדני בשדות הקיבוץ באירועים השונים, את תנועות הריקוד הראשון היא עדיין זוכרת וגם בדיוק מה לבשה.
באשדות היא רקדה בריקודים שהדריכה מרים ינואר בחגים ובטקסים. "באשדות יעקב הייתה בזמנו אימפריה גם מבחינה תרבותית", אומרת הדה. "בבוקר ראינו את קרבות האוויר עם הסורים ובערב היינו נוסעים לעין גב לשמוע קונצרט בפסטיבל" היא אומרת, "הייתה תרבות גבוהה, ולחברים הייתה תשוקה לקונצרט או מחול לא רק כחלק מהחג. אני זוכרת שהופענו עם 'הפנינה' לפי המוזיקה של מנדלסון".
בפילוג הדה כבר הייתה בתיכון והאימפריה האשדותית ירדה מגדולתה. הדה הייתה בין הנערים שבחרו להיות 'מאוחדניקים' למרות שהוריהם נשארו באיחוד, ולכן נשלחה עם כמה מבני כיתתה ללמוד בעין-חרוד. שם היא המשיכה לרקוד בעיקר ריקודי עם, תחת שרביטה של רבקה שטורמן. "שטורמן", היא מספרת, "עמדה על הכישרון שלי והפכה אותי לסוליסטית".
גם מבחינות אחרות הייתה הדה עצמאית וחבר היה לה כבר מכיתה ט'. היא ואיתמר רודשטיין (לימים רותם) בן קיבוצה התחתנו והיא בת 19, ומיד נכנסה להריון וילדה את גלית ביתה היחידה. אחרי הלידה היא התמסרה לגידולה ואז יצאה ללמוד "תרבות הגוף" בסמינר הקיבוצים. בלימודים היא גילתה שהיא יוצרת וכוראוגרפית ופחות רקדנית "הגוף שלי לא היה מתאים, היו לי ירכיים עבות מדי", היא אומרת.
אז החלה ליצור מופעים באשדות איחוד, יחד עם שייקה פייקוב, שנתן כתב הכוונה מוזיקלית.
בשנים ההן עבדה כמדריכת נוער, בחדר האוכל ובמטבח ובמקביל עסקה בריקוד. במשך השנים עברה השתלמויות בריקוד ובעיקר במסגרת תנועת השומר הצעיר, "שם הייתה התייחסות רצינית יותר למחול", היא קובעת. בגיל 26 כבר התגרשה, ומיד אחר כך, בשנת 1964, טסה ללימודים בפריז.
 |
| הדה בילדותה (תאריך לא ידוע, מהאלבום הפרטי) |
תבנית חוזרת
גלית בתך עוד הייתה ילדה בעצם.
"כן. התבנית חזרה על עצמה וגם אני התגרשתי ובכאב רב השארתי את בתי לבד בקיבוץ, כמו שאימי עשתה לי. היה לי מאד מאד קשה לעשות את זה. זה הריקוד שדחף אותי כל הזמן להתקדם".
ואיך גלית קיבלה את זה?
"היא לא חסכה את כעסה ממני, בשנים ההן. אבל היום היחסים איתה מצויינים וגם עם שלושת הנכדים שהיא העניקה לי ויש חום רב וקירבה גדולה".
בפאריז, שוב הרפתקנית כמו אימה, חייתה "בלי גרוש על התחת" אצל בעלת בית קפדנית שבין היתר "לא הסכימה לשמוע על ישראל שום דבר פרט לתיאורי גמלים ואוהלים". הדה, מוקפת נערות בנות 18, למדה במשך שנתיים ריקוד מודרני וקלאסי בבית ספר הגבוה לכוריאוגרפיה "אבניו דה וויליה". צרפתית היא כבר למדה בארץ ושם החלה גם מתעניינת בשירה הצרפתית. אחר כך ניהלה קבוצת רקדנים של תנועת הבונים דרור ויחד הופיעו על במות באירופה. אז גם פגשה את נעמי שמר והשתיים התיידדו.
מפריז היא חזרה ליצור בקיבוץ, בעיקר ריקודים לחגי מחזור, ובתנועה הקיבוצית התפשטה שמעה והיא הוזמנה להעלות מופעים בקיבוצים אחרים. בשנת 1968 החלה ללמוד בלהקת בת-שבע.
הפריצה לתודעה שמעבר לריקודי חגים הייתה כשהדה יצרה מופע מחול על פי "חזון העצמות היבשות". "החברים בקיבוץ היו המומים", כך לדבריה, והיא הוזמנה להציגו בכנס המחול השנתי של השוה"צ שנערך בניר דוד.
גרטרוד קראוס ("האורים והתומים של המחול בארץ") הייתה שם, ראתה והתרשמה והזמינה אותה לבוא לסמינר של פורום המורות למחול בקיבוץ עין-המפרץ. "כאן יש כישרון גדול בכוריאוגרפיה", אמרה קראוס, ושאר המורות הנהנו בהסכמה.
הדה הצטרפה לפורום וב-1971 הם הקימו את להקת המחול הקיבוצית, שפעלה אז בקיבוץ געתון תחת האוטוריטה של גרטרוד קראוס ובניהולה של יהודית ארנון. הדה הייתה בין הכוריאוגרפיות שתרמו ריקודים ללהקה.
בשנת 1974 היא קיבלה מילגה וטסה שוב ללימודים, הפעם בניו-יורק, בבית הספר הנחשב של ארווין ניקולס. "היה לי קצת יותר כסף, חייתי כמו בן אדם, ולמדתי המון. אבל ליצור לא הצלחתי. בשביל זה אני כנראה צריכה אדמה יציבה מתחת לרגליים, בית".
כשחזרה, ובעצת יהודית ארנון, החליטה לייסד מרכז למחול בעמק הירדן. בשנת 1975 היא הקימה יחד עם אושרה אלקיים את האולפן למחול. בהתחלה הוא שכן באפיקים ומאוחר יותר עבר למשכנו עד היום, בצומת מסדה ושער הגולן. האולפן פרח, וחמש שנים אח"כ עזבה אושרה והדה נשארה לבדה, כמנהלת, מורה וכוריאוגרפית.
ביזנס ופלז'ר
"פרט לנישואים", היא נזכרת, "לא היו לי רומנים. הייתי בחורה מושכת מאד ולא היה לי קושי למצוא חן, ובכל זאת נשארתי מסתכלת מהצד. זה השתנה בערך בגיל 30, והמצחיק היה שככל שהתבגרתי דווקא בחורים יותר צעירים נמשכו אלי. תמיד הם היו אנשים עם בעיה כלשהי, שלא הרגישו בטוחים לגמרי. כאלה שרצו תחליף אם אולי. רובם היו אינטלקטואלים". אחד שהיה דווקא בן גילה היה הבמאי יעקב מורג מתל-יוסף, איתו בילתה הדה ארבע שנים. "הייתי מאד מסורה ותומכת, אבל הוא היה נשוי ואני הייתי תמימה וחשבתי שיעזוב את אשתו בשבילי". הוא לא עזב. גם המשיכה שלה לתרבות הצרפתית התבטאה בין היתר בדמותם של קשרים רומנטים משמעותיים, והיא מספרת על שני חברים צרפתים איתם בילתה במשך השנים.
"הכול אולי התחיל מזה שהייתי קרובה ליהודה בן-פורת, בעלה של אמי (שנקלטה באשדות אחרי המלחמה. הם חיו שם עד שנות השישים – ס.ש). הייתי אשת סודו והוא היה מספר לי על הבגידות שלו באימי. הוא גידל אותי כמו אבא וידע שלא אספר לה כדי לא לפרק את המשפחה. אבל מאז שהתחתנתי עם האולפן הפסקתי עם השטויות מהצד", היא מחייכת.
מרכז ופריפריה
"ריקוד זה לא מתנ"ס ולא חוג", היה המוטו של אורן בגיוס הילדים ללהקה. היא תבעה השקעה אישית טוטאלית, והתייחסות לריקוד כאמנות, שהיא הטעם לחיים, לפי השקפתה. גם ההשקעה שלה הייתה טוטאלית ואכן, "האולפן למחול של המועצה האזורית עמק הירדן", או בקיצור "האולפן", היה הצלחה ובעיקר התבלט בייחודו על רקע ההוויה הכול-כך קיצית, חולית, ישראלית ופריפריאלית, של שנות השמונים בעמק הירדן. הנערות בבגדי הגוף ובתנוחות הריקוד השונות נראו לצופה מבחוץ כמו דגים באקווריום, והבנים שהעיזו לגשת לבחינות הקבלה זכו למבטי קנאה ולגלוג בעת ובעונה אחת. ניחוח זר התלווה גם לשם ולאישה, להליכותיה ולצורת דיבורה, ותלמידיה ספגו את הרוח והפכו גם הם למרחפים כמוה.
300 ילדים ונערים למדו באולפן בשיאו, והלהקות שהוקמו העלו מופעים שזכו להצלחה. ה"בן האובד", על פי שירה של לאה גולדברג, עלה כמופע בעקבות עבודת הגמר של הרקדנית לילך גפני, ועוד רבים וטובים.
גם בפסטיבל "קול ומחול" בשנות ה-80, יצרה הדה מופע יחד עם עדי עציון ורות אשל, שכונה "אוונגרד", קיבל פרסום ושודר בטלוויזיה.
בינתיים המשיכה הדה ליצור גם במסגרת להקת המחול הקיבוצית, והמופע "שלמה" שיצרה עבור הלהקה בשנת 1982 נחשבה לאחת העבודות הטובות ברפרטואר, ואף הועלה בפריז.
אבל בלהקת המחול הקיבוצית נחלה אכזבה עקב חוסר היכולת שלה לנצל קשרים, להגיע לעמדות כוח ולדחוף את עצמה למעלה. "תמיד ראיתי עצמי כחלק מלהקת המחול הקיבוצית אבל כשרמי באר החל לעבוד ראיתי איך דואגים לו ושולחים אותו לקורסים. התחילו גם לייבא כוריאוגרפים מחו"ל והתחרות איתם הייתה קשה. זה גם העלה את הרמה שלי אמנם. בסוף עזבתי כי התנאים היו בלתי נסבלים - להגיע כל פעם באוטובוס לגעתון".
ובכל זאת יצרה ריקודים חשובים וזכתה להתייחסות, בעיקר כשהצליחה להופיע איתם במקומות הנכונים בתל אביב. "מדהים", היא אומרת, "איך עבודה שמוצגת במרכז הארץ יוצרת הד גדול פי אלף מאותה יצירה שעולה פה".
וזו גם הסיבה שמי שרוצה להתקדם הלאה נאלץ לעזוב את העמק.
"כן", היא נאנחת, "קשה להחזיק רמה גבוהה בפריפריה. שלחנו הרבה רקדנים ללהקת המחול הקיבוצית ומשם הם גם המשיכו ללהקות אחרות (רן אריאלי, מיכל שרון, נעמה תבורי). חלקם הקימו להקות (נועה דר, ענת אסולין ועוד – ס.ש), וזה טבעי וטוב, אבל אני האמנתי שאפשר לייסד פה מרכז רציני שילך ויגדל עם דורות חדשים של מורים".
ומה קרה?
"גם התנאים האובייקטיבים השתנו, האוכלוסייה בקיבוצים ובעמק החלה להתדלדל והקיבוצים התדרדרו כלכלית. ואולי זה בלתי אפשרי מלכתחילה, להחזיק משהו ברמה כזאת גבוהה בפריפריה. בשלב מסוים גם התחלף ראש המועצה (מדובר בזאב "ולולה" שור – ס.ש), אני הייתי על סף פרישה והוא שמח להפוך את האולפן למשהו לא אמנותי ולא מאיים".
סיזיפוס בעמק הירדן
שיא היצירה של אורן, לדעתה, הוא ערב שלם מיצירותיה, שעלה תחת הכותרת "סיזיפוס" בשנת 1994. "היצירה צמחה פה כמו שנרקיסים צומחים בביצה, למרות הביצה ואולי בזכות הביצה", היא התפייטה אז בראיון עם נועה אילן בעיתון "בעמק וברמה". חידוש למופע "שלמה", "פסיון בסריגמיש", ו"דואט סיזיפוס", בביצוע צמד רקדנים עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, מרינה וולדימיר פילק. "כבר אז היה לי קשה לסחוב ובני הזוג, שגרו בנצרת ונאלצו גם לעבוד למחייתם, מאד עזרו לי".
"מופע רציני וכבד", זו הכותרת שנתנה רות אשל לביקורת על המופע ב"הארץ". "זה לא מקרה שאורן בחרה בנושא סיזיפוס" כתבה, "היא חיה, מלמדת ויוצרת בעמק הירדן, ונאבקת להמשיך להיות חלק מהעשייה המקצועית הכוריאוגרפית. זה מופע של כוריאוגרפית מקצועית ובשלה...ללא אותו הומור שאפיין את עבודותיה בשנות ה-70". אבל בפגישה איתה מסתבר שהדה לא איבדה את ההומור לרגע, למרות הרגעים הקשים.
חשבון נפש
"אמה של אחת התלמידות שאלה אותי אם אני רוצה להכיר מישהו ואני לא רציתי כי ידעתי שהוא יהיה קרח ולא בריא". היא בכל זאת נעתרה ובגיל 64 יצאה לפגישה העיוורת הראשונה בחייה, וכנראה גם האחרונה. עם הציפיות הנמוכות ההן היא התייצבה לפגישתם בקפה ליד הבימה. למראהו של מי שהפך להיות בן זוגה מאז, שמחה קייזמן, היא חשבה "שהוא נראה כמו קיבוצניק, מקומט וקרח ונעים הליכות. לא גבוה אמנם אבל איש יוצא מן הכלל, אוהב תיאטרון, עורך דין ידוע ואיש מלא חיות". קייזמן מצידו סיפר שהפסיכולוגית שלו דחפה אותו לפגישה. וסיפר שהציפיות שלו כללו את האפשרות לנסיעות משותפות בעולם. היום הם מבלים ביחד, בביתו בגבעתיים ובביתה באשדות לסירוגין. הדה הפכה להיות כמו סבתה לנכדיו ויחד עם שלושת ילדיה של גלית הם מחזירים לה את שמחת החיים לרגעים ארוכים. הדה מסתכלת על התמונות המשפחתיות שאך זה צולמו ואומרת בחיוך "סוף סוף אני נראית בת 72".
וזה אולי הזמן לחשבון נפש.
"כנראה, והכתיבה מספקת לי הזדמנות לעשות את זה, וגם ההתמודדות עם המחלה מחלצת מתוכי דברים שהיו חבויים. אני מאמינה שכמו בריקוד, דווקא מתוך המאמץ הפיזי ומהקושי הנפשי צומחים העומקים.
אני מצטערת שלא הייתי מסוגלת להיות יותר עם המשפחה ברגעים קשים במשך השנים, הייתי מרוכזת בעצמי. ואני אסירת תודה לקיבוץ וחבריו על התמיכה והפרגון שקיבלתי פה לאורך כל החיים, ולמרות זאת אני כועסת על עצמי שבזמנו לא היה לי את האומץ לצאת מפה ולדחוף את עצמי למעלה בעולם המחול, כדי ליצור במסגרת מקצועית לגמרי. כנראה שפחדתי לאבד את הבית היחיד שאי פעם היה לי".
הופיע לראשונה בעיתון הדף הירוק וגם באתר ריקוד דיבור
עוד על הדה:
רות אשל בהארץ
עמליה דיין באתר של אשדות יעקב איחוד
