מחלקת הקולנוע הצנועה של המוסד בבית זרע הצליחה השנה לקצור פרס ארצי וגם להפיק סרט מסקרן, שהפצתו נאסרה. הזוכים מספרים על הפרס, ומרכז המגמה מסביר את הצנזורה העצמית החמורה
שני סרטי גמר של בוגרי מגמת הקולנוע בבית הספר "עתיד בקעת כנרות" (לשעבר המוסד של שער הגולן ובית זרע) בעמק הירדן, עוררו סקרנות לאחרונה.
עברי הונחה על מפתן מינזר בעיירת הולדתה בפולין, ביאלולונקה. לאוקדיה, נוצריה שעברה ברחוב, החליטה לאמץ אותה, למרות הלחץ החברתי והסכנה שטמנה ההחלטה – לכל היה ברור שהתינוקת יהודייה. בינתיים נכלא בעלה של לאוקדיה והוחזק כאסיר פוליטי באושוויץ. כשהחזית התקרבה החלו אנשי העיירה (שנמחקה במלחמה) לנוס מהקרבות, והסרט עוקב גם אחרי הבריחה, כששפרה הקטנה (בגילומה של רותם הניגמן ממסדה) על גבה של לאוקדיה. זהותה של שפרה כיהודייה נשמרה בסוד כמובן, גם כשבילו תקופה במחנה צבאי גרמני. לאחר המלחמה הגיעו האם והבת המאומצת לוורשה, ושם חיו אצל גיסתה של לאוקדיה. בעלה חזר מאושוויץ, והם חיו כמשפחה.
בסוגיה שנוגעת אף היא לגבולות הקיבוץ, ובאופן רחב יותר גם בגבולות בין בני אדם, (או במילים אחרות בשנאת זרים), עסק סרטם הפרובוקטיבי של הראל סטרטייבסקי (בימוי) גדעון קמינגס (הפקה וצילום) ואופק צמח (עריכה).
מרחב ציבורי, מרחב פרטי
הראשון הוא כמובן סרטם של יובל הורוביץ, עמית הלוי ורביב מרחב, שזכה בתחרות הארצית לסרטים בנושא שואה של תלמידי תיכון. הסרט, "מכתבים מלאוקדיה", הוא דוקו-דרמה שמספר בעזרת ראיונות, שיחזורים מבויימים וטקסט, את סיפורה המופלא של שפרה עברי משער הגולן.
בינתיים (וזה חלק שלא נכנס לסרט) נספתה אימה הביולוגית של שפרה. אביה, לעומת זאת, שרד גם הוא את אושוויץ והגיע לווארשה בחיפוש אחר שפרה, בעקבות דבריה של מגדת עתידות.
בבית בווארשה התרחשה הפגישה מחודשת של האב וביתו. שפרה, שלא הכירה אותו, נלקחה על ידו מהאם היחידה שהכירה מעודה, ובמשך שנים הרגישה שרק אז הופרדה מאימה. הם עלו לארץ, ובשער הגולן התחתנה שפרה עם יורם קוצר. עד אז היא לא התעסקה בעברה, ודוקא בעלה שיכנע אותה ליצור קשר עם אימה המאמצת. ודוקא אז הוא יצא למלחמת יום כיפור ונהרג. שפרה, שלימים התחתנה שוב (עם אדם עברי), הרגישה שצוואתו של יורם היא הקשר שלה עם לאוקדיה, חידשה את הקשר, ואף הצליחה להביא אותה לארץ. לאוקדיה שהתה כמה שבועות בקיבוץ, וגם קיבלה את תואר חסידת אומות העולם.
"העבודה עם שפרה הייתה חוויה בלתי נשכחת", מספר עמית לוי משער הגולן, שערך את הסרט. מפיק הסרט, גם הוא משער הגולן, הוא רביב מרחב, ועל הבימוי והצילום הופקד יובל הורוביץ מבית זרע. "שפרה היא בנאדם מדהים, ולהכיר אותה מקרוב, תוך כדי למידת הסיפור שלה לפרטיו היה חוויה משכילה ומאלפת".
איך שפרה התייחסה לרעיון הסרט?
"היא הסכימה בהתרגשות, אבל הייתה קצת ספקנית וחשבה שזה יהיה סרט חובבני. כשהיא ראתה את התוצאה ואת המקצועיות שלה, היא התרגשה מאוד".
מה משך אותכם לסיפור?
"את הסיפור של שפרה הכרנו באופן שטחי, ובדיעבד היה חשוב להתעסק בו כי היא בנאדם מקסים ומדהים, שאין כמוה. גם היה חשוב לנו, בדור דור שלישי לניצולים, לתעד את הסיפור המיוחד שלה. ובכלל, סיפורים מהשואה זה נושא שתמיד מושך תשומת לב".
ואיך הייתה ההרגשה עם היוודע דבר הזכייה?
"היה כיף וגם התמלאנו גאווה. אנחנו בית ספר צנוע בתקציבים והיה משמח מאוד לגלות שעם סיפור טוב וביצוע מקצועי אפשר להגיע להישגים".
הסרט אכן עשוי במקצועיות, יחסית לגילם וניסיונם של חברי הצוות. לעיתים יש תחושה שהם מושפעים יתר על המידה, במודע או לא, מסגנון הצילום, התאורה והמשחק שקיים בעיקר בטלנובלות טלויזיוניות. אבל נופח דרמטי מוסיפים השחזורים, שנעשו בין היתר ב"יער שוויץ" (הבריחה ביערות אירופה) וגם קצת משעשע - כשאחד משערי הקיבוץ, כשברקע מואר מגדל שמירה ישן - משמש כתפאורה למחסום גבול גרמני.
מרכזו של הסרט "מלח הארץ", הוא הויכוח הסוער שהתנהל בקיבוץ סביב נושא מיקום מגורי השכירים מתאילנד. עד לפני זמן מה התגוררו ה"תאילנדים" של קיבוצי העמק בבניין בתל קציר. החברה שאחראית להם החליטה שהתנאים לא מספקים, ובמקביל, בשער הגולן, הקימו להם מבנה שישמש אותם. אבל לקראת מעברם לתחומי הקיבוץ, עלתה התנגדות חריפה מכמה חברים, הדברים נדונו בשיחת הקיבוץ, ששודרה בערוץ הפנימי, וזה, כנראה, החלק המעניין בסרט.
יואב ארזי (גם הוא משער הגולן), הוא מרכז מגמת תקשורת מעשית במוסד, ובפועל המורה לקולנוע, שליווה את הפקת הסרט. הוא זה שהחליט שבגרסתו המלאה הוא אסור לשידור. ההחלטה, הוא אומר, נעשתה משיקולי אתיקה עיתונאית, לאחר שחלק מהדוברים בסרט הביעו התנגדות מפורשת לשידורו. הוא גם לא הסכים שמישהו מטעם העיתון יצפה בסרט.
"שיחת קיבוץ היא שיחה פנימית וסגורה, אפילו כשהיא משודרת בערוץ הפנימי", אומר ארזי. ומבחינת חוקי האתיקה העיתונאית, שגם מעוגנים בחוק, ושאותם אני מלמד ומנחיל לתלמידים, אסור לשדר צילום של אדם ללא הסכמתו, אם הצילום נעשה בשטח פרטי".
אז הסרט צונזר?
"הוא לא צונזר. מבחינת החוק מותר היה לי להשתמש בו לצרכים לימודיים. בוחני משרד החינוך ראו את הסרט המלא ונתנו לו ציון גבוה. להקרנות חיצוניות יצרנו גרסה מקוצרת, שלא כוללת את הקטעים האסורים".
גם בהקרנה פנימית בקיבוץ הוקרנה הגרסה המתוקנת, מה נאמר שם שהם כל כך פחדו שזה ייצא החוצה?
"מתוך כשישה מצולמים, ארבעה לא הסכימו שנשדר את דבריהם, בעיקר כי הם 'ליכלכו' קצת אחד על השני".
אז זה היה ריב פנימי? לא נאמרו דברים קשים לגבי התאילנדים?
"נאמרו גם דברים כאלה".
"אנשים אמרו שהתאילנדים שותים ומרעישים והורסים, ולכן צריך לשכן אותם מחוץ לקיבוץ", אומר עורך הסרט, אופק צמח. "אבל היו גם שאמרו שאנחנו אחראים להם וצריך להתייחס אליהם בכבוד והערכה. אנחנו הבאנו כל מיני דעות, מתוך תמיכה בהצעה לשכן אותם בתוך הקיבוץ.
"לדעתי צריך להקרין אותו כמו שהוא", אומר עורך הסרט, אופק צמח. "שיחות הקיבוץ גם ככה שודרו לכולם, והנושא, היחס לזר, הוא חשוב ומעניין".
אופק וחבריו להפקה, איבדו עניין בסרט ברגע שראו את הגרסה המקוצרת, והעדיפו לא להקרין אותו.
"הקיבוץ לא שאל את התאילנדים לדעתם, וגם בזה היה טעם לפגם לדעתי. אבל האמת היא שבאותו זמן כבר ממילא בנו להם בניין מגורים. בסוף הם שוכנו בקיבוץ".
גם לתאילנדים לא ניתנה זכות דיבור בסרט. "רצינו מאוד לשאול אותם אבל לא מצאנו מתורגמן", מספר צמח.
הסרט "מלח הארץ" עסק בנושא חשוב והעלה גם סוגייה מעניינת. המעמד המשפטי של צילומי הוידיאו בערוץ הפנימי בקיבוץ אינו ברור. מה שבטוח הוא שצילומים כאלה שימשו וישמשו חומר גלם מרתק ליוצרים מתחומים שונים
"מדובר בשיחת קיבוץ פנימית, שמשודרת לבתי החברים ונחשבת כחומר פרטי לחלוטין, ולכן אסורה, מבחינת החוק והאתיקה העיתונאית, בשימוש כחומר גלם לסרט שיוקרן מחוץ לקיבוץ", אומר ארזי, ולכן גנז את הסרט "מלח הארץ".
החוק הישראלי קובע שצילום אדם במרחב הפרטי ללא ידיעתו ו/או הקרנת הצילומים בפומבי, ללא אישורו ובמטרה להלעיג אותו או לפגוע בו, אסורים.
התקדימים המפורסמים הם צילום של מנחם בגין בסוף ימיו כראש ממשלה, לבוש פיג'מה, עומד על מרפסת ביתו. גם הצילום של צלם הארץ אלכס ליבק, בו נראה חרדי ליד תמונת פרסומת בה נראית בחורה חשופה. במקרה האחרון נקבע לאחר דיון ארוך כי הצלם ועיתונו יפצו כספית את המצולם, בעקבות הפגיעה בו, וזאת למרות שהצילום נערך במקום ציבורי.
עוד דוגמה רלוונטית, שנידונה באריכות לאחרונה בבית המשפט, נוגעת לעבודת וידיאו בה נעשה שימוש ללא רשות במצלמות המעקב של מוזיאון תל אביב.
בית המשפט קבע שאין להציג את העבודה.
אבל לא בטוח שזה גם היה גורלו של הסרט שנעשה בשער הגולן, אם היה מגיע לערכאות. עו"ד טוני גרינמן מתל אביב, שמתמחה בזכויות צילום ושידור, אומר שמבחינה משפטית אפשר היה להפיץ את הסרט, ללא סיכון לעברה על החוק. "בדרך כלל כדאי וצריך לקבל אישור חתום של כל מצולם, אבל יש גם תחום אפור, והמקרה הזה בהחלט נמצא בו. מדובר על ישיבה פומבית – הרי היא מצולמת ומשודרת. המצולמים ידעו שהצילום מתרחש, ויש כאן עניין לציבור. מכיוון שלא נידון נושא פרטי ואינטימי אלא כזה הנוגע לאורחות חיים, ומכיוון שלמצולמים לא הייתה ציפייה לגיטימית לכך שהחומר יישאר חסוי, להערכתי, ובלי שאני מכיר את המקרה לעומקו, אין מניעה משפטית להשתמש בחומרים המצולמים, גם אם לא הושגה הסכמתם של המשתתפים".
יפתח שבח, שסרטו "אדמה" עוסק במושב נהלל, עבר הליך ארוך עד שניתנה לו הרשות להשתמש בחומרים שצילם באספה של מושב נהלל. דווקא בגלל שצילם בתיאום ובאישור, נאלץ לחכות חודשים רבים לאישור הסופי. האמן זמיר שץ השתמש בחומרים מצולמים מתוך אסיפה בקיבוצו כינרת. בעבודת הוידיאו שלו הוא הציג את חברי כינרת מדברים בגנות ההתדרדרות המוסרית שמתבטאת בהזמנת חשפנים להופעה בדיסקו המקומי. אחד מהמשתתפים אף ביקש את סליחת הקהל והקריא את השיר "תשמור על העולם ילד".
