הקרב של איציק

איציק רובין החליט לעשות סרט על הפרטת דגניה א'. "הקרב האחרון על דגניה" יצא שנתיים אחרי שהתקבלה ההחלטה באם הקבוצות והקיבוצים, ועכשיו משמש הסרט אתהשיתופניקים בפגישותיהם בקיבוצים המתלבטים. "העניין הוא לא כלכלי, אלא פוליטי", אומר רובין, שחי בכלל במושב, אבל מתנגד נחרצות להפרטה. סרט על הערכים הסוציאליסטיים האמיתיים (וגם הבדויים), שהיוו את הלבנים ואת המלט לכינונה של החברה הציונית בישראל איציק רובין "יש לי חברים קיבוצניקים, אבל הם לא דיברו יותר מדי על עניין השינויים בקיבוץ. יום אחד אניעובר בנהיגה את דגניה, מגיע לצומת פוריה, ופתאום מחליט לעשות פניית פרסה, להיכנס ולבדוק מה קורה שם, בקיבוץ הראשון", מספר יצחק (איציק) רובין, במאי סרטים ומורה לקולנוע תיעודי במכללת עמק הירדן. "נכנסתי למזכירות ושאלתי איפה הם עומדים מבחינת תהליך ההפרטה. אמרו לי שבדיוק דנים בזה". כך צמחה אצל רובין המחשבה לעשות סרט על תהליך ההחלטה לקראת הפרטת הקיבוץ, שאף פעם לא חי בו. במשך שנתיים המשיך לבקר במקום, מצויד במצלמה. בלילה וביום, בחדר אוכל ובשדה, בשעת הצבעות ודיונים וסתם בארוחת צהריים. סרטו, "הקרב האחרון על דגניה" הוצג לאחרונה בפסטיבל חיפה, ועכשיו זוכה להקרנות בקיבוצים, ביוזמת הזרם השיתופי, שמשתמש בסרט כדי לעורר דיון בקיבוצים שעומדים בפני הצבעה על השינוי.

גיבוריו הרבים, אולי רבים מדי, של הסרט, נעים על הסקאלה שבין מתנגדי השינוי למוביליו, בין עובדי השדה ליושבי המשרדים, הדור הראשון, השני והשלישי, ואלה שמקרוב באו. גם המייסדים והמתים המיתולוגיים זוכים ללא מעט תשומת לב, בביקורים תכופים בבית הקברות ובאזכורים רבים השזורים בסרט. "בהקרנה הסוערת בדגניה קם שי שושני, מוביל השינוי והמזכיר, ואמר שהסרט הפך את דגניה לבית קברות. הוא התכוון לכך, שהרבה מהסצנות מתרחשות מסביב לקברים של מקימי הקיבוץ. אמרתי לו שהוא זה שצריך להתבייש. שאני ניסיתי רק להראות את העבר המפואר של דגניה, כדי להעמיד דברים בפרופורציה". פניית פרסה מתוך הסרט רובין, 58, נשוי ואב לשלושה, חי במושב צרופה. הוא גדל בקריית ים ("ממש ב'שיכון ג'', שם גדלגם שבי גביזון"), לאם ניצולת שואה ולאב שנלחם בנאצים ונותר נכה. "כשהגענו לארץ אחריהמלחמה, אימי ניסתה להתקבל לקיבוץ אך סורבה. אבל היא לא כעסה, והאווירה במשפחה ובשכונה היו של הערצת הקיבוצים והקיבוצניקים", הוא אומר. רובין שייך לקבוצה, ששומרת אמונים לקיבוצים ולקיבוצניקים, שאליהם התייחסה אימו כאל מי שאחראים להקמת המדינה ולהבטחה ש"לא יהיה עוד אושוויץ". "היום זה בון טון להיכנס בקיבוצניקים. אני ממש לא חלק מזה", הוא אומר. בין היתר, ביים רובין סרט תיעודי שעסק בפרשת אודי אדיב, ושם אצבע על הדמוניזציה שעשו לקיבוצניקים בעקבות הפרשה. "על פי מחקר שעשיתי", הוא אומר, "ההפרטה טובה בעיקר לקיבוצים שהתרוששו. שם אין ברירה. הדעת הפרטית שלי, בעד השיתופיות, התחזקה במהלך הסרט. הקיבוץ הוא דבר גאוני שעוד יחזרו אליו, אבל במודל אחר". רובין שאל גם חברים שלו, קיבוצניקים שעברו דברים דומים בקיבוציהם, ולדבריו, כולם טוענים שאין בהפרטה שיקול כלכלי או היגיון, אלא פוליטיקה, יצרים וחיסול חשבונות, "ממש כמו במרכז מפלגה".

אז ההפרטה היא לא תהליך כלכלי במהות שלו? "יש בדיחה כזו, 'איך מבלבלים קולנוען? מדברים איתו על כלכלה', אבל מה לעשות שיש לי תוארבכלכלה, ואותי לא יכולים לבלבל? הפרטה בקיבוצים זה בכלל לא עניין כלכלי, אלא פוליטיואישי, כלומר, דרך לחסל חשבונות אישיים".  את מי היה קשה יותר לגייס לטובת הסרט? "כמובן, לא כל המעורבים רצו להצטלם, ולא כל מי שהצטלם הסכים להשתתף. את מתנגדי ההפרטה היה יותר קשה לשכנע להצטלם ולדבר מול המצלמה. המבוגרים אומרים, 'אין לנו זכות להגיד לאחרים'. חלקם אומרים, 'הבן שלי עזב וכבר לא חי פה, מה אני יכול להגיד'". יש רגשות אשמה? "כן, זה בהחלט קיים". ואכן, הסרט כמעט לא נוגע בכלכלה, ומרכז הכובד שלו הוא היחסים הבין-אישיים בקיבוץ והיחסים של הדמויות עם העבר המיתולוגי של המקום. שלא לטובת העניין, רובין בוחר לרפרף ולהראות גלריה שלמה של דמויות, ובכך קצת מחמיץ את העומק. דמות אחת שכן בולטת, ובזכות התיאטרליות שלה גם מסגירה קצת את רחשי הלב, הוא המזכיר ומוביל תהליך השינוי, שי שושני. בסופו של דבר, מצטייר שושני כגיבור, טרגי אמנם, שסוחב על גבו את התהליך, מה שלא הופך אותו לפופולרי. "שושני הוא פוליטיקאי", מתנסח רובין כמו קיבוצניק שמעורב רגשית ומתנגד: "הוא בא מבחוץ, לאאכפת לו. לעומתו, יוסי ורדי, דמות חשובה בקיבוץ - הנכד של בוסל והיום ראש המועצה האזורית - אמנם תומך בהפרטה, אבל הוא לפחות לא מסתיר את עובדת היותו פוליטיקאי". דמות בולטת, שמתנגדת להפרטה, היא שוש הדר, וטרינרית צעירה, בעלת משפחה, שמפעילהקליניקה בקיבוץ. "היא באה מבחוץ, היא מצליחה והיא נגד ההפרטה". כתשובה לטענה, שאולי רק מישהו "חיצוני", שלא גדל כשעול ההיסטוריה והאבות המייסדים מונח על כתפיו, יכול היה ליזום ולדחוף מהלך לשינוי אורחות החיים בקיבוץ, מציין רובין ומצביע על שוש. ואולי זה העניין? אולי פשוט אין כל כך חברים צעירים? ואלה שישנם, בני הקיבוץ, דור רביעי,מצדדי השינוי ומתנגדיו, אינם מוכנים להתלכלך בוויכוחים אידיאולוגיים כאלה? אידיאולוגיה לא מעניינת אותם, לא ככה ולא ככה. הסרט של רובין לא עונה על השאלות, אבל אולי מציע תשובה בעיסוק הבלתי פוסק שלו בביתהסיעודי בקיבוץ. אימו של רובין בילתה את שנותיה האחרונות במוסד סיעודי, ורובין מספר שהעולהכלכלי היה גדול מנשוא; עד כדי כך שהוא נכנס לחובות. "זה משהו שהקיבוצניקים לא מבינים,שלהחזיק הורה קשיש בבית סיעודי בכזאת רמה עולה המון המון כסף". ההתלבטות נידונה לאורך הסרט, וכמה מהרגעים המרגשים ביותר מצולמים בתוך הבית הסיעודי. "אחרי הקרנת הסרט בקיבוץ ברעם", מספר רובין, "אמרו לנו חברים שם, שהוא הגיע בדיוק בזמן, כי הם בדיוק דנים בהפרטת הבית הסיעודי". סוף דבר "זהו סיפור ארצישראלי על החלום ושברו", כך נפתח סרטו של רובין. מיד אחר כך אנחנו צופיםבכבאים אוונגליסטים מניו יורק שבאו להיטבל בירדנית. "זה מדהים שלאותו מקום, שנטבל בוישוע המשיח, הגיעו גם החלוצים הראשונים, הקימו את הקיבוץ הראשון, וקראו לו דגניה". הסרטא מנם לא מתמקד ביסוד הרליגיוזי של הקיבוץ, "דת העבודה", אבל בהחלט מציג אותה בשברונה. מהבחינה הזאת הוא דווקא עלול לעשות שירות דוב לשיתופניקים. אבל רובין אופטימי. אף על פי שמעולם לא חי בקיבוץ ("לא היו מקבלים אותי עכשיו"), הוא צופה שהשינוי בכלכלה העולמית ותהליכים נוספים יניעו את הדור הצעיר בקיבוצים דווקא לצאת ולהקים קיבוצים חדשים בעתיד הנראה לעין. "לא באתי סתם משוחד, אני באתי מטומטם לסרט, מתוך הנחה שההפרטה טובה רק לקיבוצים העניים, ולא לדגניה. עשיית הסרט רק חיזקה את הדעה שלי", הוא אומר. פורסם ב"הדף הירוק", 1.9

שקט כהר זורם כנהר

בין הירדן השוקט לקישון המזוהם (הנחל והרחוב בתל-אביב) מתפתלים שיריו של אלי לס, בזרם תודעה שמערבב את ריח הזבל בכפר וצחנת חיי הרווקות בעיר ניחוח חמקמק של חורשת האקליפטוס שורה על השירים בדיסק "קישון", וזה לא פלא. אותה חורשה היוותה את ההשראה לבת כנרת המיתולוגית (נעמי שמר) כמו גם ליצירה של אלי לס (32), בן דגניה א'. זה כבר אלבום רביעי שלו, כחבר להקה או כיוצר בפני עצמו. המוזיקה נכנסה לו לדם באולפן המוזיקה של עמק הירדן, בעזרת אקורדיון וחצוצרה וגיטרה ועוד. אני מכיר אותו מהעמק. בתיכון הסיקסטיז תפסו אותנו חזק והתחלנו לנסוע באוטובוס ירוק (אז בעצם עדיין אדום) לתל-אביב ולאוזן השלישית. אלי הנהיג להקות נעורים שניגנו בעיקר גרסאות כיסוי לקלאסיקות. בצבא הוא ניגן ג'אז ורק בטיול שאחריו הוא גילה והתחבר לגראנג' ולרוק העצמאי העכשווי שנעשה בארה"ב ואירופה, ה"אינדי". בטיול הוא התחיל לכתוב ולהקליט שירים באנגלית, וכשחזר ניגן אותם ברעש גדול עם הלהקה "בלאק בלנדר", שהתבססה בדגניה ועברה לתל-אביב, הוציאה אלבום אחד ואז התפרקה. כבר בקיבוץ הוא התחיל לכתוב ולהקליט שירים אישיים בעברית ובאנגלית, שנאספו ב -2004 והפכו לאלבום הסולו הראשון שלו, "כוכב מלא באכסניות". האלבום מוקלט על טייפ ארבעה ערוצים והוא אחד מאלבומי ה"לו-פיי" (מוקלט בבית ברישול לכאורה) העבריים היחידים. הוא הוציא אותו לבד, והופיע עם החומרים אין ספור פעמים. מוזיקה ברמת הכנות והתחכום הזאת, ובהפקה ביתית, לא פורצת בקלות לקהלים גדולים, למרות לא מעט השמעות ברדיו (דווקא גם בגלגל"צ, אבל בפינה נידחת שלו). מתוך עניין אמנותי משותף וכדי להגיע לקהל רחב יותר, הקמנו יחד עם עוד מוזיקאים את הלייבל "פית/קית". את אלבום הלהקה האחרונה שלו, ה"דוגז", הוא כבר הוציא במסגרת החברה כמובן, ואלבומו החדש, "קישון", יוצא בימים אלה. אם האלבום "כוכב" תיאר את הדרך מדגניה למרכז הארץ ואת שוק הבשר של בני העשרים פלוס, ועשה את זה עם הרבה כאב ובציניות, האלבום הזה, "קישון", כבר מספר את הדרך להשלמה,  אהבה ולזוגיות של תחילת גיל ה-30. הפעם המחשב נכנס לתמונה וההפקה, עדיין ביתית, היא ידידותית יותר ומלאה בגוונים ומיליון שכבות. האקורדיון חוזר ומתגנב לעתים ועוטף גם את השירים השמחים בעצב וקסם ארץ ישראלי בלתי מוסבר. קולות נשיים (אשתו בקרוב, שירי) מלטפים את הקול הבלתי מתפשר של אלי, והמילים, כרגיל, אניגמטיות ופרוזאיות בעת ובעונה אחת. למשל: מטען גדול/ רובץ פה על מפתן ביתי/ מכחול כחול/ צובע עשב תרבותי/ נמשך אני לשקט יופייה של האישה שלי / בבוקר נעלב/ תראי אני לא פוחד להיות לבד (מתוך ימים). אלי לא כותב פזמונים. לפעמים אלה פשוט קטעים מהיומן, מעין מכתמים, שהוא לוקח ומתאים למלודיה. לעתים רחוקות תצליחו להפריד את הבית מהפזמון וגם מבחינה מוזיקלית שיריו, לרוב, נעים בספירלה קסומה. אלי מופיע עכשיו עם להקה ואפשר לתפוס אותו לפעמים גם מחוץ לתל-אביב, למשל בפסטיבל האינדי הישראלי "חוץ מזה" שייערך בפסח בנחל צלמון. הנה המייספייס:  http://www.myspace.com/elilass והבנדקאמפ: http://elilass.bandcamp.com/ והנה "רחוק מהמשק" בהופעה: http://www.youtube.com/watch?v=teL0hAm6tJ8