ברני פינק מיזרעאל נולד בדרום אפריקה לאב קצב ולאם תופרת. אחר כך עלה לארץ, וכשחרש את שדות העמק בצעירותו, נתקל באבן גדולה. היתקלות הזאת הובילה לקריירה ענפה של פיסול באבן. עתה, בגיל 67, הוא זוכה לתערוכה מקיפה במוזיאון הפתוח בעומר, ונותן לחלל העוטף את היקום תפקיד חשוב: הוא מופיע ונבקע בתוך הפסלים עצמם
 |
| פינק בסטודיו |
מול העמק הזה חי ויוצר ברני פינק כבר שנים רבות. מכביש הכניסה לקיבוץ כבר ניתן לראות את הרמזים - פסלים זרועים על צלע הגבעה - לשטח הנעים של פינק, אבל רק מי שמכיר יעלה ויתוודע לבית המלאכה הקסום שלו ושל בנו עומרי. מיקום הסטודיו, בניתוק מסוים מהקיבוץ, בין שמים לארץ, הוא חלק מזהותו של ברני, שתערוכה מקיפה של עבודותיו, המלווה בקטלוג מהודר, נפתחה לאחרונה במוזיאון הפתוח בעומר. הפסלים שלו, העשויים מאבני המקום מדברים על חללים ריקים ועל גופים שאינם קיימים עוד.
ברני מגיש קפה מבושל. "כשחזרתי משנת ההשתלמות באיטליה, גיליתי שהקיבוץ מכר את עדר הכבשים. החלטתי להפוך את הדיר למקום לפיסול. לקחתי שולחן, שמתי אבן והתחלתי לפסל. מאז טלאי על טלאי על טלאי, התפתח המקום".
העברית של פינק עטופה במבטא דרום אפריקאי חינני, ומתובלת בטעויות קלות ובמילים באנגלית. כל זה בתוספת המראה החיצוני המרשים, שכולל כרס, זקן עבות, שיער ארוך ועיניים המסגירות את השובבות שלו.
הסטודיו, רחב ידיים ורב חדרים וגומחות, גדוש בעבודות מגוונות של ברני ושל עומרי ("הוא התחיל לפסל איתי. אני הייתי בן 27 והוא בן חמש").
יש חדר הסבה נוח ומפתה, בסגנון האקלקטי של מחסני הענפים החקלאיים - ספות שונות ומשונות, שולחן גס ומזמין - וגם מערכת תופים, מגבר וגיטרה חשמלית.
"זה גם מקום למסיבות, לעשות על האש, ואפילו לשמוע ולנגן מוזיקה חיה", מסביר ברני. בחוץ ממשיך הבלגאן היצירתי - פינות ישיבה מסותתות באבן, פסלים בשלבים שונים של גימור פזורים סביב, וגם מתקנים לעבודה במתכת ובאבן. מלבד ברני ובנו, עובדים במקום גם תלמידיו של ברני לפיסול.
להכיר את ברני
"הרבה אומרים ששמעו על ברני, לכולם השם נשמע מוכר, אבל בעצם לא רבים התוודעו לעומק העבודות שלו", אומר האוצר יניב שפירא, בן קיבוצו של פינק, שמאמר שלו גם מופיע בקטלוג, "התערוכה והקטלוג הם באמת הזדמנות מצוינת".
פינק נולד בדרום אפריקה, ב-1942, לאב קצב ולאימא תופרת. בגיל צעיר הוא הצטרף לתנועת הנוער הציונית "דרור". במסגרת התנועה הוא שהה כשנתיים במחנה הכשרה מחוץ ליוהנסבורג, ושם בין היתר התוודע לאוכלוסייה השחורה הענייה. הוא הזדהה עם מצוקותיה ועם מאבקה בשלטון האפרטהייד, ואף צייר רישומים שתיארו את אורחות חייהם של השחורים, אבל לא ראה בהם חשיבות והם אבדו.
ב-1962 הוא עלה לארץ עם גרעין אלון ונשלח ליזרעאל. מאז הוא שם, נשוי לדורית פינק, אשת חינוך מפורסמת בעמק, בת חיפה שהגיעה ליזרעאל כבת גרעין. "הבנים שלהם היו באימון מתקדם, והבנות באו לבדוק מה קורה בגרעין של האנגלוסקסים", הוא נזכר.
את הגרעין של פינק לא גייסו, והחליטו שיישאר במשק כדי להגן במקרה הצורך ולשמור על החוסן הכלכלי והחברתי. פינק עבד בשדות, ומאוחר יותר ניהל את ענף הכותנה במשך שנים.
ארבעת אחיו של ברני עלו גם הם לארץ (כולם עברו ביזרעאל), והוריו היו חברים בקיבוץ במשך שנים. "אמרתי להם: 'תעזבו הכול ובואו לקיבוץ'", הוא נזכר. הם באו רגע לפני מלחמת יום כיפור, ונשארו עד סוף ימיהם". אימו שימשה תופרת ואביו היה אחראי על צי הרכב.
לברני ולדורית יש שלושה בנים, עומרי, הבכור, ערן, בן 41, שנשוי ביפן לאישה מקומית, ועודד בן ה-35, שעובד כיום בתאילנד.
מאז 1971 מציג פינק את עבודותיו בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. פסלי חוצות שלו מוצגים גם הם במקומות רבים בארץ, בסין, בקנדה, באיטליה בטורקיה ועוד.
כבר הרבה זמן אתה אמן במשרה מלאה.
"כן. ההרכב החברתי של יזרעאל, צברים ואנגלוסקסים, יצר פתיחות חברתית גדולה, וזה מאפשר למישהו כמוני לעבוד, כבר 35 שנה, באמנות למען האמנות, ולא בגלל שאני צריך להכניס כסף".
ואין קנאה או צרות עין מצד חברים?
"פה ושם איזה חבר ישאל ככה 'מה נשמע, ברני? יש איזה פרויקט חדש?' ואני יודע שהוא מתכוון 'ממזר, אתה מכניס משהו לקופה?', אבל זה היוצא מן הכלל".
ואכן, למחרת הפתיחה של התערוכה הגדולה בעומר, ברני מקבל הרבה לחיצות ידיים מחברים בחצר הקיבוץ. גם אוטובוס מלא חברים מיזרעאל הגיע ורבים הגיעו באופן עצמאי. בין היתר, אנה וסטאס גברילוב, המוזיקאים מיזרעאל, שכתבו וביצעו יצירה מיוחדת בהשראת עבודותיו של ברני. "את היצירה שלהם יוכלו גם למצוא ולנגן מחדש בעוד מאתיים שנה, ואני מאמין שזה ירגש אנשים גם אז. גם אם יגלו את אחד הפסלים של עומרי או שלי עוד מאתיים שנה כאן באזור, זה יהיה גילוי מסעיר. לשמחתי, כאן ביזרעאל הרבה אנשים מבינים את זה, ומאפשרים לתרבות לפרוח".
בין שמים לארץ
גם בבית המטופח של משפחת פינק אפשר לחוש את המגע של ברני בכל מקום. הרצפה, לוח השולחן, שלד הספות וחלק מהמחיצות עשויים לוחות אבן לבנה וחלקה, מעשה ידיו.
ברני מספר, שבעצם, ההתנסות הראשונה שלו בפיסול באבן הייתה תוצאה של מפגש אקראי. במהלך חריש בשדה העלתה מחרשתו סלע גדול, שצורתו עוררה בו רצון להמשיך ו"לטפל" בו. האתגר שהציב לעצמו היה לחצוב חלל משני צדי האבן, תוך הימנעות מסדיקתה או שבירתה. משהשיג את מבוקשו, הפכה האבן לחומר הפיסול המועדף עליו.
מאוחר יותר, מאמצע שנות ה-70, התנסה פינק בפיסול בסוגי אבן שונים, בהם גרניט, שיש, גיר ובזלת. הוא יצר הכלאות בין סוגי אבן, טקסטורות וצבעים מנוגדים, שהתמזגו אלה באלה לכדי פסלים מופשטים ובעלי אסתטיקה מוקפדת, שבכמה מהם אפשר לזהות גם דמויות של אם וילד, או של איש ואישה.
בתערוכה הנוכחית, "זרעים קוסמיים" שמה, משחק תפקיד חשוב החלל, העוטף את היקום. הוא מופיע ונבקע בתוך הפסלים עצמם. העבודות הן בממדים משתנים, עשויות מחומרים שבהם מתמחה פינק, אבן ומתכת כבדה. הזיקה לגרמי שמים ולעולם הדימויים, שנגזר ממושג ה"חלל" בשפה האנושית, נוכחת ופורעת את הדימיון ואת החשיבה.
בשיחה עם אוצרת המוזיאונים הפתוחים, רותי אופק, ועם גבריאל מענית, שהיה אוצר המוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע, מסביר פינק כי הוא מודע לכך שהוא מושפע יותר מהפנטזיות שלו לגבי החלל מאשר ממנו ישירות.
מה שעומד בגרעין העבודה היא העובדה שמשכה את תשומת לבו: לעתים, גרמי שמים רחוקים נצפים על ידנו, אף על פי שלמעשה, הם כבר לא קיימים. חלק עיקרי מהפסלים הוא בעצם חלל, חורים. "מה שאני עושה לא נובע ממה שאירע, אלא ממה שאני, כאמן, יוצר מהנושא. זהו בעצם הנשוא. כשאתה עושה חור, זהו היפוך, הנגטיב של משהו מוצק. כאשר הכוכב שלם הוא קיים, אבל מה שאנחנו רואים בטלסקופים הוא מצב שכבר אינו קיים במציאות. כלומר, מה שנשאר הוא כוכב נעלם. זו אינה מחשבה אינטלקטואלית. אני עושה את הנגטיב של האמיתי. מה שנשאר זה חור", אמר בשיחה.
ואכן, פסליו של פינק, בעיקר הסדרה המוצגת כעת, מלאים חורים. למעשה, נדמה שמאז שהוא "טיפל" באבן הראשונה ההיא, הוא עושה כרצונו בחומרים שבהם הוא עובד, עד שנדמה כי הם עשויים מפלסטלינה.
הכול מעניין
פרט למפגש עם האבן, העבודה בשדות גם לימדה קצת מלאכות אחרות, כמו ריתוך ומסגרות. ב־1977 הוא יצא להשתלמות בת שנה בעיירה פייטרסנטה שבאיטליה, אחד ממרכזי פיסול האבן הגדולים בעולם, וכאמור, בשובו משם הקים את הסטודיו.
המפגש עם פסלי אבן ממדינות שונות וההיכרות הקרובה עם יצירתם השרישו בו את השתייכותו למשפחת 'פסלי האבן'", כותב יניב שפירא בקטלוג. "הוא הבין כי האיכויות הטכניות והאסתטיות של פסליו אינן נופלות מאלה של רבים מעמיתיו, ועם זאת חש צורך למצוא נתיב וזהות עצמאיים משלו".
בריאיון שהתפרסם בעלון הקיבוץ, עם שובו מאיטליה, אמר פינק: 'התקופה הזו יצרה אצלי מחדש את הרצון להכיר, לדעת ולגלות את האבנים של הסביבה שלנו ושל הארץ בכלל - בזלת, אבן גיר, גרניט".
העיסוק בסביבתו הקרובה התבטא באותה תקופה, לא רק בהיכרות עם תכונות האבן המקומית, אלא גם במבט לעבר נופי העמק: גבעת המורה, רכס הגלבוע והר תבור. באותן שנים הוא יצר סדרת פסלים של כיפת התבור, שכללו שילובים בין אבן לברזל והוצגו, בין השאר, בתערוכה "חיפוש הזהות" שאצר עמוס קינן בתפן (1988). במקביל,החל פינק לחקור את עברו הקדום של תל יזרעאל, הגובל בקיבוצו, ונעזר בממצאים שהעלו החפירות הארכיאולוגיות שהתקיימו במקום באותה עת. ב-1988 הציג פינק במוזיאון לארכיאולוגיה אזורית וים־תיכונית בניר דוד פסלי מזבחות, מקדשים, שעוני שמש וגלגלי מזלות - השפעה ברורה מהעבר העשיר של תל יזרעאל.
ציון דרך חשוב אחר בדרכו האמנותית של פינק היה זכייתו בתחרות לעיצוב האנדרטה לציון 40 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית, שהוצבה ביד ושם בירושלים, ב-1985.
האנדרטה עשויה שישה סלעי גרניט מונומנטליים, המסמלים את ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה, והם מונחים זה על גבי זה ויוצרים חלל פנימי בצורת מגן-דוד. האנדרטה מתנשאת לגובה שישה מטרים, ובמרכזה ניצב כחרב עמוד מנירוסטה.
את האנדרטה בנה פינק באיטליה בעזרתם של מהנדס, מנהל עבודה וצוות עוזרים. כל אחד מששת גושי הסלע הורכב מ־12 לוחות אבן נפרדים, שהולבשו על מבני פלדה, ונשלחו לישראל לצורך הרכבתם. לצד ההיבט הממלכתי של האנדרטה, פינק רואה בה גם סמל לזהותו האישית היהודית-הציונית.
עם זאת, נדמה שסגנון זה של עבודות, ממלכתיות ו"כבדות", אינו החביב עליו ביותר. על האנדרטה הוא אומר בצניעות, "זה לא מעולה, אבל זה גדול, סימבולי ומרשים". ואז מוסיף "והכי חשוב - זכה בתחרות".
בין היתר, עסק פינק במחקר על חומות, ויצר עבודות הקשורות למושג ולמאפיינים האסתטיים של החומה. הוא השתמש בקיר המפריד בין תאי האחסון הגדולים של התחמיץ ברפת, שלידה שוכן הסטודיו שלו. כחלק מהעבודה הוא כתב את תווי "התקווה" על הבטון החשוף, אבל אין לו אשליות, גם לא בקשר לחומת ההפרדה, שבעצם נמצאת לא רחוק מקיבוצו. "חומה היא פתרון זמני. בסופו של דבר, היא תמיד תיפול ותמיד תגרום למי שנמצא בצד השני להיות יותר חכם ויותר מתוחכם כדי לעבור אותה". באותה עבודה הוא לא שכח את הקריצה, והוסיף גם כלב קטן שמשתין על החומה.
אמנם, פינק יצא לגמלאות ("קיבלתי את הכרטיס"), אבל ממשיך ליצור במלוא המרץ. הוא מתעסק גם בציור, בצילום, ויוצר בעוד מיני חומרים, הרבה מהם לקוחים מפסולת של מפעלים. "אין לי משאבים גדולים. אני מנצל חומרים מהג'אנק ויוצר מהם משהו חדש. אני אוהב 'רדי־מייד', ולעתים משתמש בו. למשל, אם יש חלודה מתפוררת, אני מדביק אותה. כלומר, אני משתמש ברדי־מייד כבחומר גלם", הוא אומר. אפילו במחשבים מתעניין ברני, בתוכנה ובחומרה כאחד. בתחום התוכנה הוא שולט בתוכנות גרפיות ועושה בעזרתן מיני ניסויים. כמו כן, חלקי פנימיים של מחשבים ממלאים סט של עבודות שלו.
יש איזה מדיום שלא התעסקת אתו? וידיאו אולי?
"שמע, הכול מעניין! גם וידיאו עשיתי קצת".
אתה בעניינים.
"היום, בעולם האינטרנט זה יותר קל. אני אוהב לדעת מה הולך ומתעדכן. למשל, בימים אלה אני מתכנן אתר אינטרנט לעצמי. אני רוצה שזה יהיה משהו פשוט, בלי יותר מדי אנימציות. אולי אצרף קישור לסרטון ביוטיוב, שיראה את הפסלים הנעים שלי. זה מתבקש, כי הם באמת נעים, וקשה להבין אותם בלי הסרטון. אבל אני מאוד מקפיד על העיצוב של מה שקשור לעבודות שלי, ולא אתן לזה להיות סתם מנופח".
 |
| עבודה של פינק |
"יזרעאל הוא קיבוץ יוצא דופן, לטובה כמובן. באופן כללי, בשבילי ובשביל אנשי הדורות הקודמים הקיבוץ היה חלום שהתגשם. בשביל הדור השני זה כבר משהו אחר. מי שגדל בעיר רוצה כפר ומי שבכפר רוצה עיר. היום מדינת תל אביב מושכת את כולם. זו משיכה מלאכותית. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא מפקשש. אתה מתמכר לזה, וזה קורה להרבה אנשים".
לא רחוק מהסטודיו ניצבות עוד אבנים שהביא פינק, והן ממתינות לו ולבנו, שיוציאו מהן את הפסל שמתחבא בהן.
האמן והאוצר, פרופסור חיים מאור, אמר בטקס הפתיחה במוזיאון בעומר: "בעידן שבו אנו חיים, כאשר חלק ניכר מן האמנות משקף את התגלמות הרוע בעולם, את החורים השחורים שבצדו האפל של האדם, ברני פינק מציב בפנינו מראות מאבן, כדי שנתבונן בהן ונקבל פרופורציות". פינק מאוד אהב את דבריו של מאור, והתרשם עמוקות מהרגש שהושקע בהם. הוא גם התרשם מהמסוק הפרטי של סטף ורטהיימר, שנחת והביא לאירוע את פטרון גן הפסלים, וכמובן מהאירוע עצמו. "רק שלא היה מספיק אוכל ויין", הוא אומר ומחייך.
בן ממשיך
בנו של ברני, עומרי, שותף לפרוייקטים של אביו, וגם פסל מצוין בזכות עצמו.
הוא ממעט להציג את עבודותיו, אבל במאי 2006 הציג תערוכת יחיד בגלריה הקיבוץ. בחצר הסטודיו פזורים עשרות פסלי אבן בגדלים שונים (חלקם בקנה מידה גדול מאוד), שיצר בשנים האחרונות. רובם נעים על הגבול שבין פיגורטיבי למופשט. בין האנשה חושנית, אירוטית ונשית לדומם, כבד, בזלתי, ארצי.
יניב שפירא כתב על עבודותיו: "'החידה' האצורה באבנים הגדולות מתרככת ומתפענחת חלקית בדגמים הקטנים יותר, העשויים חלוקי נחל. בצורות הזורמות והחלקות, שכאילו גולפו במים, מתגלים האנשים - הנשים - הצורות בקנה מידה של כף יד, ניתנים למגע, להכלה.
פינק מתמודד, מבלי דעת, עם היותו 'דור שני' לאמני האבן הארץ ישראליים (בין המרכזיים שבהם אביו, ברני פינק) - מי שהוגדרו כ'כנענים', ארכאים, בעל זיקה חומרית למקום, קשר לאדמה. אלא שהמוטיבציה המזינה את יצירתו של עמרי פינק רחוקה מלעסוק בשאלות מעין אלו שיוחסו ל'דור ראשון'. היא מתמצה בעיקשות, בהתמדה ובאהבה לחומר עצמו, לפיסול בהיותו פיסול, לאמנות כדרך חיים. כך, מבלי דעת, נמצא לו נתיב עצמאי להיחלץ ממגבלות ההגדרה והניסוח הצרים, הקושרים את פיסול האבן לשורשיות, ללאומיות ולזהות מקומית. אצל פינק, להבדיל, מקבלת האבן ביטוי פרטי, פיוטי, רגיש וכואב".
