המנעול נענה ללחץ המתון שהפעלתי עליו ונפרץ בקלות. כשנפתחה הדלת ונכנסנו פנימה, גיליתי להפתעתי שאין איש בבית. הספקתי לראות סלון מושקע אפילו ביחס לסביבה הזו, אורגינל של רפי לביא ומסך דיגיטלי במקום קיר. גם צלוחית קססה טריה ובאנג משכו את תשומת ליבי, אבל אז אחד המתחזים שנכנסו אחרי הוריד לי שתי שחורות על הראש, שהשאירו אותי שם, מחוסר הכרה, בלי הכסוף הקטן, הסלולרי וכלי העבודה שלי.
הכל התחיל כמה עגולות לפני כן, כשהמכשיר צייץ ותפס אותי במקום הקבוע שלי, מוטי'ז. החור הזה, שבעליו קורא לו לפעמים באר, משמש לי כמשרד בשלוש השנים האחרונות. דעתי היתה נינוחה בגלל טיפה מרה אחת יותר מדי, פרי מזיגתו המסורה של מוטי, שבמובנים מסוימים, הכסף שהוצאתי אצלו למשל, גם היה המזכירה שלי. מצד שני, הוא שילם שם את הארנונה.
טעיתי לחשוב שמדובר במקרה רגיל. הקול מהצד השני אמר "סמית, אני צריכה אותך, נעלתי את אמא שלי בתוך הבית". היא נשמעה צעירה עשירה וחטובה, ולמרות זאת לא ראיתי סיבה לצאת אל אור הצהריים, שחדר והאיר את שולחנות וכיסאות העץ השוממים והדביקים, ורמז לי שמישהו שם בחוץ בטח עושה חיים משוגעים, כסף, אהבה, או לכל הפחות עושה משהו. החלטתי לרוקן את הכוס, להרים את הכפפה, למעוך את הסיגריה, להדליק חדשה, לחבוש את הכובע ולהיכנס לסובארו הישנה בכל זאת.
כתירוץ אפשרי לטעות אטען שאיבדתי את האינסטינקטים שפעם הביאו אותי, בין היתר, לצמרת הממורטת של כתבי הפלילים בעיר המיוזעת הזו, ואולי זה היה פשוט הגעגוע להרגשה של החזרה לחור של מוטי, אחרי העבודה, במידה ידועה עני פחות ובמידה משתנה, בעיקר לפי עונות השנה ודגם המנעול, צמא יותר.
כשהגעתי לדירת הגג במרכז העיר עדיין לא עלה באפי הסירחון שפעם הייתי מזהה מכיכר דיזינגוף לכיכר המדינה. לא התרגשתי. חשבתי שזה עוד מקרה של סניליות, שבימינו מדביקה גם נשים צעירות עירוניות ומטופחות: דלת שננעלה מבחוץ על זקן צייתן ושקט במיקרה הטוב, או קשישה היסטרית וצעקנית, במקרה הפחות נעים לאוזן.
לא התרגשתי גם כשיצאתי מהמעלית וראיתי את שני כחולי המדים, שחורי השרוך, חמורי הסבר, מחכים לי. הניידת לא היתה בחוץ, לפחות לזה שמתי לב, אבל מצד שני לא היה שום דבר חשוד:
קורה שהם מגיעים רגע לפני, בעיקבות איזו שכנה טרחנית, שלא סומכת על אף אחד חוץ מהמשטרה. יש עוד כאלה, מסתבר, אפילו אחרי שהתחקיר שעשיתי התפרסם בעיתון סוף השבוע, עם הפניות בעמוד הראשון כבר מיום רביעי, ושלח את מפקד מחוז דן לצד הצפוף יותר של הסורגים, ועלי הביא תהילה ופיטורים. התהילה היתה קצרה ולא ריווחית, הפיטורין היו מהירים ונו, לא ריווחיים.
ובכלל, אסור לי להתרגש, הידיים היציבות שלי הן כלי העבודה העיקרי שלי, וכל השאר מתיישב בול על המושב השני בטנדר הסובארו הישן: ארגז כלים, בתוכו מקדחה 800 וואט עם מקדחים ארוכים וחזקים, שחודרים שיש, בטון, פלדה ופלדלת. לרוב טועים לחשוב אותי לשיפוצניק מהשורה, ואני דווקא משתדל לטפח את הרושם הזה, מה עוד שהכסוף הקטן על החגורה, איכשהו מזהה אותי יותר כביטחוניסט, ופחות כמישהו שפעם קיבל ארוחות חינם במפגש הנמרים.
כמה זמן שכבתי שם אני לא בטוח, אבל כשהתעוררתי השמש כבר נעלמה מאחורי שרתון, והדם שלי אותת למוח שלי על החוסר בניקוטין ואלכוהול. חמש שעות, אני מעריך. הייתי צמא. הייתי רוצה לספר שלקח לי זמן לזהות את עצמי במראה, אבל לא. העיניים החומות עם המבט החודר היו שם, קצת נפוחות מהשינה הבלתי צפויה, והאף, שכבר נשבר לא אחת, הפעם נשאר שלם, והפנים המרשימות שלי הביטו אלי בתמיהה דרך הראי. זו לא התפארות שווא, כמו שנוטים לחשוב. הפרצוף הזה הביא לי לא מעט צרות, אז לכל הפחות כדאי לי להשלים עם העובדות. וכרגע העובדות היו שעבודת הבריונים היתה עניינית וזהירה, מה שגרם לי לשער שהם מכירים אותי ופעלו מתוך כבוד, כלומר ניסו להשפיל אותי, והצליחו: הרגשתי ששני הטירונים השתמשו בשירותים, דחפו לי את הראש לאסלה, והורידו את המים.
אבל אולי זה לא רק עניין של כבוד? המחשבה הזו תפסה אותי עם מגולגלת ביד, בג'אקוזי הזוגי, אותו החלטתי לנצל, אחרי שהבנתי שאני כלוא בכלוב הזהב הזה, בלי טלפון, עם שכנים שיזעיקו משטרה אם ידעו שאני כאן, ובקיצור בלי דרך לתקשר עם מישהו שהוא לא אני.
אולי אלה לא סתם עבריינים בתחפושת, שנשלחו להזכיר לי שגם מאחורי הסורגים יש למנייאק כח, ושלא אעז להוציא את האף שלי רחוק מדי מבעד לשולי מעיל הטייסים. אולי, והרעיון הזה מדגים עד כמה מתודי הייתי עד אז בחשיבה הבלשית שלי, מישהו לא רצה לפגוש אותי במקום אחר בזמן הזה.
ניסיתי להיזכר במעט היקרים לי, במידה זו או אחרת. היה קשה, אבל הצלחתי לגייס את אצבעות כף היד וספרתי: אמא, אי שם בדרום העיר, מתקשרת פעם ביום, ולוחצת עלי לדבר עם העורך ולשכנע אותו להחזיר אותי. העורך, שעדיין קופץ לכוסית מדי פעם, ומבקש ממני לא לנסות לשכנע אותו להחזיר אותי או להפריד בינו לבין מירה, האקסית שלי, שעוברת פעמיים ביום מול מוטי'ז, בדרך לגן של הילדה, ואפילו לא מציצה לכיווני. הילדה! אם אני לא טועה, היום צפויה מסיבה בגן. זה לא הסביר שום דבר, אבל הבנתי שאני צריך לצאת מפה ולחזור לחיים. שקעתי עמוק בג'אקוזי, והדלקתי עוד קטנה.
האמת היא שלא יכולתי לחשוב על מישהו אחר להתקשר אליו, כך שזה הסתדר, אבל אין ספק שעניין הסלולרים, עם הזיכרון שלהם, שלא לדבר על קופסאות הגפרורים שנעלמו מהשטח, לא משאירים מקום לתרגול יומיומי של התאים האפורים וחוש האילתור. ואז נזכרתי במיקו, הצעיר המתלהב שהחליף אותי בתפקיד המלוכלך ההוא בעיתון, ובזיפו שהוא זרק לי פעם, עם רמז שהוא בעדי בכל הסיפור, ושלא אהסס לתת צילצול. המספר שלו היה חרוט על תחתית המצת, ואני רשמתי אותו על נייר, כולל בקשה בשלוש שפות להתקשר אליו ולמסור לו את מקום הימצאי. אח, החומר הזה. תהיתי פעם מה היה קורה אם הייתי מעשן קצת יותר ושותה קצת פחות. הבקבוק היחיד שמצאתי ושיכול היה ליפול משתיים עשרה קומות בלי להישבר היה הבאנג המשומש. עשיתי כמיטב יכולתי אך הוא נשאר מלוכלך ומסריח כשהוצאתי ממנו את המבחנה, גילגלתי את הפתק ודחפתי אותו לתוכו. הוא התעופף והתהפך ונחת בשלום על המדרכה, מול ספסל, עליו ישבו זקנה והמטפלת שלה.
התחלתי לחשוב על עוד רעיונות כשהפילפינית המשועממת קמה, הרימה את הבקבוק, והשליכה אותו לפח. החלטתי לבדוק מה חדש בטלוויזיה, שאיבדה את הפרופורציות הישנות, לטובת מסך גדול ושטוח. משהו שנראה כמו דיסק נשלף כשנגעתי באיזה כפתור, ואחרי עוד כמה כפתורים החל להתגלגל שיח על המסך, וקאובוי עם קול עמוק וחם סיפר לי על לוס-אנגליס, ואחר כך על הדוד, עצלן ותפרן, בזמן המלחמה הראשונה עם העירקים ו... לא משנה, אני מאבד את חוט המחשבה שלי.
שוב נרדמתי כנראה, ואז התעוררתי וחשבתי שאני חולם.
זה היה די צפוי. בעלת הקול האסרטיבי מהטלפון של הבוקר, חטובה כמו שתיארתי לעצמי, ויפה הרבה יותר, טילטלה אותי ומזגה לשנינו יין אדום. "אין לך משהו יותר חזק?" שאלתי, אבל היא לא ענתה, ורק הדביקה לי רטובה על השפתיים. "מספיק חזק?" שאלה, ואני התרחקתי והסברתי שמזמן לא צחצחתי שיניים. "אתה יכול להשתמש במברשת שלי" היא אמרה ואני הלכתי להסתכל שוב במראה.
"אז מה, אמא שלך מורידה ראשים ואוהבת את האחים כהן" אמרתי כשחזרתי ומצאתי אותה על הספה, בלבוש נוח יותר.
"אמא שלי מתה", היא רמזה לי לשבת לידה.
"אני מאד מצטער" שיקרתי.
"שנאתי אותה" היא לא הפתיעה אותי.
"את רוצה לדבר על זה?"
"אולי בפעם אחרת. למה שלא תשב לידי?" למה לא, באמת?
"אני ממהר, ואת נראית בדרך למיטה. אם רק תשלמי לי על העבודה, עדיף במזומן, אני פשוט חייב לעוף" תמר לא תסלח לי שלא באתי איתה למסיבה בגן.
"יש משהו שאני צריכה להסביר לך"
"יש הרבה דברים שאת צריכה להסביר לי. אגב, חומר טוב יש לבריונים שלך, וגם תחפושות יעילות. תמסרי סחתיין בשמי" ניסיתי להדגים התמצאות.
"הם פה, מחוץ לדלת" היא הצביעה עם האף.
"תספרי לי גם משהו שאני לא יודע בקרוב?"
"כן, מירה שלך שלחה אותי"
מחווה לספרות הבלש האמריקאית (צ'אנדלר, האמט) ולאחים כהן כמובן. התחיל כתרגיל כתיבה (בסדנה עם איריס לעאל) בו התבקשתי לחקות ז'אנר אהוב. השוביניזם במקור.
