דבר האב

פרופסור משה (מוקי) רון, מתרגם ועורך ספרותי ידוע ופעיל, הופתע כשבנו אדם רון (בלומנטל) בחר ללמוד במגמת ספרות בתיכון אליאנס. אדם הראה נטיה דוקא לספורט ולנגינה על תופים עד אז, אבל בגיל 16 פתאום התחיל לקרוא. היום, עשר שנים אחרי, הם חתומים ביחד לראשונה על תרגום מספרדית של ספר עב כרס ומדובר, "בלשי הפרא" של הסופר הצ'יליאני רוברטו בולאניו.

זה לא שאדם זנח את התופים. הוא ניגן בלהקת "המיותרים" שהוציאו שני תקליטים בלייבל "פאסט רקורדס" והפעילו גם את מועדון הבית עד סגירתו לפני כשנתיים. היום, אחרי שלוש שנות לימודים בארגנטינה הוא שוב בארץ ושוב מנגן, אבל נדמה שהקריירה שלו מתמקדת בתרגום דוקא. מוקי מספר שמהבחינה הזאת הוא התפלא כשאדם בחר להמשיך גם באותו כיוון באקדמיה.


"בזמני זה היה מקצוע עם עתיד. היו משרות פנויות באקדמיה למשל. היום באופן פרדוקסלי יש יותר ויותר צעירים שרוצים להכנס לתחום התרגום ועריכת התרגום ופחות ופחות עבודה בזה". מוקי גם ליווה את אדם כמוזיקאי ודמות הפרופסור לספרות בהופעות הפאנק הפרועות של 'המיותרים' הייתה בולטת בשטח. שניהם גם אוהדי "הפועל תל אביב" שרופים ואדם כאמור גם הראה כישרון בתחום. אבל אדם הצעיר הלך בכל זאת ללמוד לימודים ספרדיים ולאטינו אמריקאיים וספרות כללית לתואר ראשון באוניברסיטה העברית והמשיך לאוניברסיטה בארגנטינה. את הספר הם תרגמו ביחד כשאדם שם ואביו מוקי פה בארץ. שניהם שולטים בספרדית ואף נסעו פעם לכמה שבועות במיוחד כדי ללמוד ביחד, אבל החיים והלימודים בארגנטינה הפכו את אדם למתרגם הראשי.

זו הפעם הראשונה שאתם מתרגמים יחדיו?

"כן, אבל לפני זה הוא ערך ספר שאני תרגמתי, 'החקירה', של חואן חוסה סאר".

איך עובדים ביחד על תרגום, ועוד ממרחק כזה?

"אני עשיתי את התרגום הראשוני והעברתי לו והוא הוסיף ושינה ותיקן וערך והחזיר אלי וחוזר חלילה. את הערות השוליים הוא הכניס למשל. בוא נגיד שזו הייתה עריכה אקטיבית, עם הרבה מעורבות". מוקי מצידו מספר שהעבודה עברה בקלות יחסית, בלי יותר מדי "בעיות אדיפליות".

בכל מקרה, שניהם אנשי ספר שאוהבים לדבר בעיקר על ספרות, או במקרה הזה הספר, ובעיקר – הסופר, רוברטו בולאניו, שמעמדו בעולם הספרות הלטיני-אמריקאי עולה ועולה דוקא גם אחרי מותו ב-2003. לישראל הוא הגיע עם הספר "נוקטורנו בצ'ילה" שתורגם ב-2006 וזכה להערכה רבה. ספרו הנוכחי עוסק בחבורת משוררים מקסיקנים אוונגרדים והעלילה נפרשת על פני כמה יבשות ומדינות (כולל ישראל), נפרשת לאורך עשרות שנים ובנויה כפראגמנטים, מנקודות מבט של עשרות מהנפשות הפועלות. לאדם, שנקשר לסופר דרך כתביו (וגם למד אצל סופר שהכיר את בולניו אישית) חשוב לציין שני דברים בקשר לסופר. "קודם כל השמועות על החיים הפרועים שלו (שרמזים להם אפשר למצוא גם בספר הנוכחי – ס.ש) לא לגמרי מבוססות ומוגזמות.


גם האופי שלו היה יותר נוח ממה שנהוג לספר והוא לא היה ביקורתי ומגעיל כמו שחלק מספרים. דבר שני הוא שאין שום קשר לגבריאל גרסיה מרקס. אין סופרים יותר רחוקים אחד מהשני בסגנונם, חוץ מהעובדה ששניהם באים מאמריקה הלטינית ומספרים עליה". על כך מוסיף מוקי: "מרקס הפך פופלרי כי הוא צייר את אמריקה הלטינית בצבעים פולקלוריסטים ומתנחמדים ואיפשר למערב מבט מתנשא. בעיני בולניו אין פרובינציאלי מזה, והוא מספר על סצינות שקיימות במקסיקו כמו בסן פרנסיסקו".

ואכן, הספר מלא בדיבור על שירה וספרות ובעיקר על היצרים, הפוליטיקה והכלכלה שרוחשים בתוך ובין החבורות ובינן לממסד. אפשר לקרוא אותו כפארודיה ולפעמים נדמה שהוא סיכה אחת גדולה בבלון המנופח מדי שנקרא שירה עכשווית. למעשה, בטוח שלא יזיק דוקא לכמה משוררים תל אביבים צעירים לקרוא אותו במקום לפרסם כל כך הרבה כתבי עת והצהרות פוליטיות ואחרות. התרגום, אגב, מעולה. קשה לומר עליו משהו ספציפי וזה בדיוק מה שהופך אותו למצוין - השפה נשמעת טבעית ומשוחררת והמעבר לעברית נדמה חלק לגמרי.

 מה אתה מתכנן עכשיו, אדם?    

"אני מתרגם כרגע סיפורים קצרים של אותו סופר".

גם הפעם עם עזרה מאביך?

"לא, הפעם לבד".

אתה סומך עליו, מוקי?

"אני מאמין שאדם צריך להשתחרר מהאחיזה האבהית שלו".


(פורסם ב"זמן תל אביב", 12.11)

דור מזוין

דיוניסוס היצרי ואפולו השכלתני של ניטשה נפגשים ברחובות גועשי ההורמונים של תל אביב בדמותן של הגר בקמן ולואי קוק, גיבורות הספר "ספארי" של ג'וליה פרמנטו, והמפגש הזה מוליד סיפורים מרתקים ומחרמנים אבל גם אפלים ועצובים. פרמנטו היא כותבת צעירה שמשתמשת בשם בדוי ונדמה ששתי הדמויות עוצבו בדמותה פחות או יותר. שתיהן צעירות תל אביביות רווקות ומושכות שלא רק נראות טוב אלא גם דומות מאוד אחת לשניה. שתיהן אוהבות מאוד סקס (וגם סמים ואלכוהול ומועדונים) ואת הדיבור והמחשבה על כל מה שקשור במין. אבל פה גם השוני ביניהן מתגלה - בקמן היא נימפומנית ששכבה עם חצי מהעיר וגם יודעת להינות מזה לפעמים. קוק קשה להשגה אבל קשה לה מאוד להגיע לסיפוק. בעצם, היא פשוט לא יכולה. בקמן היא גם עניה למדי, ללא משפחה או עבודה, וקוק היא עשירה ומסודרת, אינטלקטואלית שכותבת סיפורים שעוסקים בקשר בין פוליטיקה לסקס. התוצאה לפעמים נוטה להיות סטראוטיפית, פרובוקטיבית ומקושקשת, אבל הספר, שאינו שומר על אחידות סגנונית, נע גם לכיוונים הרבה יותר מעניינים ומצליח ליצור לפחות דמות אחת, זו של הגר בקמן, שהיא חכמה וטיפשה, תמה ואכזרית, נוגעת ללב ומגעילה. בקיצור - אנושית. חלקים ארוכים מהספר מסופרים דרך העיניים של בקמן, וחלקים אחרים דרך עיניים של דמויות משנה או איזו מספרת יודעת כל שפתאום נדחפת. הבילבול ממשיך עם התנודות הקיצוניות במצבי הרוח של הגיבורים, שלרוב גם מושפעים מחומרים משכרים למיניהם. בקמן מתפרנסת בעיקר דרך הקשרים שלה עם אנשים. היא לא בדיוק זונה אבל היא כן מבססת את מערכות היחסים שלה, שהם המרכיב המרכזי בחייה, על כסף ומין. מכיוון שאין לה כסף אבל יש לה מראה סקסי וחיבה - או לכל הפחות אדישות - לסקס, יוצא שהיא מוכרת את עצמה, אבל היא בחורה עם סטייל והיא דורשת מחיר גבוה. פרק שלם מוקדש לחיבה שלה למותגים ולדרכים בהן היא משיגה את הבשמים והבגדים היקרים. ההיכרות עם לואי קוק מזמנת לה התעניינות מסוג אחר בחיי המין שלה. קוק, במסגרת תחקיר לספר שהיא כותבת על המיניות הישראלית, משלמת לה, אבל הפעם לא בשביל סקס פרופר אלא בשביל שתספר לה על חיי המין שלה. ברגע הזה נדמה שהספר עלול להפוך לאינטלקטואלי ושכלתני מדי, אבל אז דיוניסוס משתלט בחזרה ודמותה של בקמן נהפכת שוב לטיפשה שהיא חושבת שהיא, כזאת שכותבת משפטים כמו "מה את חושבת לעצמך? כמה טיפשה את יכולה להיות? כמה פעמים ישבת במספרה, חיכית לתורך וקראת בעיתון שכל הגברים אותו דבר ועדיין זה לא נכנס לך לראש?" (עמוד 156). במקום אחר היא כותבת "ועכשיו, לסמס או לא לסמס. אני לא יכולה להחליט החלטות, בשביל זה יש גברים בעולם, שגם אם לא אדע להחליט בעצמי, תמיד יהיה מי שיכפה עלי" (עמוד 232) והסכיזופרניה הזאת מזכירה יותר מכל משהו מהרפרטואר של אורלי קסטל בלום ונוסכת על הספר אוירה משועשעת, למרות שבסך הכל הוא אפל וכואב, וכולל גם תיאורים של סאדיזם קיצוני.
ג'וליה פרמנטו משרטטת בלי רחמים קוים לדמותו של דור נימפומני, אחוז אובססיות ובעל אמצעים לממשן ובכל זאת תמיד אומלל או לכל הפחות אדיש. זה נשמע עצוב אבל היא יודעת גם לקחת את עצמה בקלות ובסך הכל הספר הזה מרתק, מחרמן ומצחיק. פרמנטו היא שילוב מודע לעצמו של התובנות והבוטות של מישל וולבק עם נשיות נערית ומרושלת. התוצאה, לפעמים נדמה שממש במקרה, היא מוצלחת למדי.

למה הוא לא מחייך

ספרו החדש של אודי שרבני כואב, מרגש וגם מצחיק ומרתק


יש קסם מיוחד בקשר בין אנשים שהכירו בילדות. אפשר לנסות לדמיין את הילד שהיה האדם שעומד מולך גם אם לא גדלתם יחד, אבל זה אף פעם לא אותו דבר. אני מכיר את אודי שרבני רק כעשור, ושנינו כבר לא היינו ילדים כשנפגשנו, אבל איכשהו, לספר החדש שלו, יש בעיני בכל זאת את הקסם הזה. דבר אחד בטוח – הספר מלא ברגש. הוא גם מלא בהומור ודיבור מתחכם וציני וגם מהלכי כדורגל ומוזיקה מצויינת, אבל הרגש נשפך ממנו בכוונה או שלא בכוונה. וזוהי תכונה נדירה היום.


הגיבור מספר בגוף ראשון את קורותיו שלו, ילד שגדל, דרך הנערות והצבא וגם קצת אחרי. ואולי זו בכלל הסיבה לרגש ה"ילדותי" שהוא מעורר. הקורא עוקב אחרי הגיבור וזוכה להכיר אותו מגיל צעיר ועד בחרותו. זו פריבילגיה גדולה, למרות שהדמות הראשית אנושית מאוד ולא מנסה להתחבב על אף אחד. בעצם, הדמות הראשית היא לא תמיד אנושית. הרבה פעמים היא מציירת את עצמה כגיבור על דוקא, אחד עם כוחות אדירים בתור שחקן כדורגל למשל. אבל לפעמים המשחק הוא רק מטאפורה, והגיבור מצליח לראות כמה מהלכים קדימה, גם במה שנוגע לחייהם של הסובבים אותו. ולא סתם קדימה, אלא כל הדרך אל המוות. כן. זה ספר מדכא.


צריך הרבה אומץ כדי לבחור לכתוב ספר מדכא כמו "למה אתה לא מחייך", וצריך עוד יותר אומץ כשזה הרומן הראשון שלך. אבל אצל אודי נדמה שזו לא היתה שאלה של בחירה. ספרו הראשון (הוצאת מודן, עריכה: עמיחי שלו), שמכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים, נחצב מליבו ונכתב בדמו של שרבני, והופך אותו לאחד הכותבים המרגשים, המקוריים והמבטיחים בישראל כיום.


הספר הוא הפתעה לא רק בגלל האוירה הכללית שהוא משרה, שמנוגדת לתדמית המצחיקנית שצבר שרבני, אלא גם הודות למסגרת השמרנית יחסית שלו. הספר אמנם נע בתזזיתיות בין מרחבים קונקרטיים למחוזות מחשבתיים, בין העלילה לשפה ובין התרחשות בזמן הווה לאבחנות שלאחר מעשה, אבל הוא קודם כל סיפור שכתוב היטב ומתאר מצוין דמויות ויחסים בין אנשים.


הוא מתחיל לרגש כבר מהעמודים הראשונים והמוות, שמרחף מעל ראשי הדמויות ובתוך ראשו של המספר, הופך את הספר לאחת מהיצירות הנדירות שנקראות בעיניים לחות מדמעות.


גיבור הספר, שמספר על עצמו בגוף ראשון, הוא נער תל אביבי חסר שם אבל מלא אופי שגדל בצפון העיר בשנות השמונים במשפחה ממוצא מזרחי. שני אחיו המבוגרים משפיעים על עולמו ובעיקר מעודדים אותו להתאמץ כדי להפוך להיות שחקן כדורגל מקצועי, מטרה שהם עצמם זנחו.


הוא אכן מצטיין ומה שקורה על המגרשים השונים ובקבוצות הופך להיות חלק משמעותי מהחיים שלו וגם מהספר, ושרבני מיטיב לתאר לא רק מהלכי כדור ואת המשמעות הרגשית שלהם אלא גם את האוירה בקבוצות הנוער והתחתית (עם התמקדות במכבי תל אביב). הגיבור חי גם את המתח הכלכלי והעדתי בין השכונות השונות בצפון תל אביב, והנופים של הדר יוסף ושיכון דן משחקים תפקיד גם הם בספר. חלק אחר מוקדש לתיאור שנות השמונים (ואח"כ התשעים) והספר עוסק בעקיפין גם במהפך שעברה החברה הישראלית בשנים ההן. אבל כל הנ"ל ארוג היטב לתוך משפטים ופסקאות בהן המספר מצליח לתאר באבחה אחת עלילה, התרחשות, רגש ואינטלקט.


גם המון הומור יש בספר. מי שמכיר את סגנונו של שרבני (זוכה תחרות הסיפור הקצר של הארץ, כותב במדור הספורט בעיתון, אחראי לסדרת הקומיקס "דני פריפריאלי" בוואלה, משורר "ספוקינג וורד" וגם כדורגלן חובב) יצפה אולי ליותר בדיחות, אבל גם בין השורות ומתוך המשפטים עולים חיוכים לרוב ולפעמים גם צחוק קצר וחד. גם דיבור על ההומור עצמו ממלא חלקים גדולים של הספר.


בעצם, דיבור ארס פואטי ופוסט מודרני על השפה קיים בכל משפט בספר כמעט. הקול המיוחד של הדמות הראשית מלווה את מעשיו בכל רגע, כמו שדרן ספורט או ווייס אובר בקולנוע. משפטים רבים בספר נושכים את הזנב של עצמם, אם לנקוט בלשונו של שרבני (לא בטוח אם זה משפט שלקוח מהספר או שנכתב בהשפעה ישירה שלו) ומאלצים את הקורא לחזור אחורה כדי להבין משפט לאשורו. הספר, בן 362 העמודים, לא עושה חיים קלים לקוראיו. גם האוירה הכללית המדכאת הופכת אותו לספר כבד בסך הכול, וראוי להקדיש לו זמן ומקום על המדף הפנימי.


*"אתה חושב על רוח בתנוך של האוזניים. איפה שאין דופק, זה מזיז יותר." (עמוד 274)*
במחצית הדרך בערך מגיע המוות המשמעותי הראשון והספר קצת נעצר. בשלב הזה יש לפעמים הרגשה שהוא ארוך מדי והוא גם קצת מאבד מהאמינות שלו. אבל אז מגיע הפרק בו מתגייס הגיבור לצבא ושרבני מוכיח שוב שהוא יודע לתאר מצב, השתלשלות ואוירה באבחת משפט וחצי וגם להוסיף לזה כבדרך אגב עצב, הומור וחוכמה.


זהו רומן חניכות ואנחנו זוכים לחשוב דרך המוח של מישהו אחר לאורך גיל ההתבגרות שלו ועד לצבא. שרבני עשה עבודה נפלאה ומעביר אותנו לאט לאט את השלבים ואת ההתייחסות של הנער שהיה לגבר צעיר לחיים. אפילו את מוקש המיניות – אוננות, נשיקות, איבוד בתולין - הוא צולח בהצלחה גדולה, וזה כידוע אחד המוקשים הגדולים של הספרות העברית. שרבני גם לא מנסה לחבב את הגיבור על הקוראים והופך אותו בסופו של דבר לגבר ישראלי טיפוסי, קשוח וסגור ולא למטרוסקסואל תל אביבי.


בתחילת הספר, הגיבור מציע חברות לנערה בשם מאיה. "אחרי זה סתם ישבנו עוד על הספסל, כמו שני זקנים, אבל הפוך; כאלה עם התחלה", הוא כותב. וכך, למרות שהספר מסופר בלשון הווה, הוא נע כל הזמן גם על ציר הזמן, ובעיקר קדימה, אל הסוף הבלתי נמנע, ממש כמו שהגיבור קורא ספרים: הוא פותח את הספר בעמוד האחרון ובודק אם "הם חיו באושר ועושר" או שמישהו מת.


ב"למה אתה לא מחייך" כמה דמויות מתות לאורך הספר, ואף אחד לא חי באושר ועושר. בכלל, הספר נגמר חתום אבל קצת סתום, וההרגשה הכללית היא שהגבר הצעיר שהוא הגיבור והמספר נאבק כדי למצוא ולכתוב זוית חדשה לגמרי על ההתרחשות. נדמה שהסיפור תם אבל לא נשלם. אולי מתבקש המשך לספר, ולו כדי שגם שרבני עצמו יזכה למשבר התקליט השני, אותו הוא מזכיר כמה פעמים לאורך הספר.


(פורסם גם ב-MySay)

השיר נשאר אותו דבר. הביוגרפיה מבאסת

 לד זפלין, בעיני רבים, וביניהם כותב שורות אלה, היא הלהקה הטובה ביותר בתולדות הרוק. זו גם כותרת המשנה של הספר "לד זפלין" מאת העיתונאי ריצ'י יורק, שתורגם עכשיו לעברית ויצא בהוצאת "רסלינג". פרט למוזיקה המקורית ומלאת ההשראה שהם יצרו, ולהשפעה שלהם על מוזיקאים והתפתחות הרוק, הלהקה ידועה גם כאחת מהראשונות שהפכו לפרועות וסיפקו לעיתונות שערוריות רבות לעסוק בהן. הספר מתיימר לספר פרטים חדשים על השערוריות אבל ספק אם זה מה שיגרום למישהו לפתוח אותו – אלה ממילא חדשות ישנות. גם ההבטחות לספק תובנות בקשר ליחסים בין הלהקה לתקשורת לא מתמלאות במלואן – יורק מעדיף להישאר בצד הבטוח עם חבריו ללהקה, שאמנם לא הסמיכו אותו כביוגרף רשמי שלהם, אבל נתנו לו להתקרב מספיק כדי להתיימר לכתוב את "הביוגרפיה האולטימטיבית" (כך מפורסם הספר באנגלית) ב-1994.

החבורה התחילה לפעול כלהקה בסוף שנות השישים, אחרי שחבריה היו מעורבים ברמה כזו או אחרת בתעשיית המוזיקה הבריטית. הספר בנוי בצורה כרונולוגית והפרק הפותח מספר על חייהם של חברי הלהקה לפני הקמת הלהקה והוא אחד המעניינים. יורק, עיתונאי רוק אוסטרלי מזדקן, כותב בשפה קצת ארכאית ומתחנפת על אליליו-חבריו, ובכל זאת מצליח לתאר יפה את האוירה המוזיקלית בבריטניה של שנות השישים, ואת החלק של חברי הלהקה בה. ג'ימי פייג', גיטריסט הלהקה, היה מוזיקאי מקצועי שהתפרנס כנגן אולפן מבוקש והיה גם גיטריסט רוק-בלוז ידוע. פייג' היה מלכתחילה בן למשפחה מבוססת והלהקה, שהייתה מעין פרויקט שלו, התפרסמה והתעשרה במהירות, ואולי זה מה שמסביר את היחס השלילי של התקשורת. אבל יורק לא מתעכב על הנסיבות, וטורח לייצר נרטיב שהוא קודם כל ילדותי ומשעמם – התקשורת נגד הלהקה.

היא אמנם מספק לעיתים מבט חודר ומעניין על תעשיית המוזיקה והשואו ביזנס בכלל, אבל הוא לא מעמיק בזה בצורה ביקורתית, וגם התובנות מפי חברי הלהקה לא מעשירות את הדיון במיוחד. הוא מציג את נתוני מכירות הכרטיסים ומיקום הלהקה במצעדים השונים – והמספרים מעייפים את העין.

. גם זויות אחרות מעניינות לא זוכות לעומק: המעבר מהרוק ההיפי לרוק הכבד, השתלטות התעשייה המסחרית על האמנים והכסף הגדול שזרם (והנסיונות/הצלחות של זפלין להשאר מחוץ לתחום זה). גם כניסת השחקן הגדול הבא למגרש המוזיקה הפופלארית – הפאנק, זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת.

את חלקו של פיטר גראנט, מנהל הלהקה, דוקא מדגיש יורק לאורך כל הספר, אבל רק לקראת הסוף מקדיש לו פרק והופך אותו רשמית לחבר החמישי בלהקה. זה אולי הפספוס הגדול ביותר של הספר, כי גראנט הוא הדמות היחידה שמצליחה לקבל נפח אמיתי וליצור איזה חיבור רגשי עם הקורא. הוא כנראה היה קצת יותר נגיש וכנה עם הסופר, ואולי פשוט חסר את ההילה המיסטית שאופפת את חברי הלהקה ולכן יורק מצליח לפצח אותו. הפרק איתו, חותם כמעט את הספר וגם מדגיש את הכישלון של הספר, שהיה יכול להיות הרבה יותר מעניין אם היה הופך את גראנט לדמות הראשית בו.

במקום זאת הוא מטריח את הקוראים בתולדות חברי הלהקה אחרי שהמתופף ג'ון בונהם מת והלהקה למעשה מתפרקת. שנות השמונים מגיעות והספר מגיע למקומות הזויים במיוחד כשהוא מספר על "ווי אר דה וורלד" והלייב אייד.

אבל הספר מאכזב בעיקר בגלל התרגום. המתרגם מתן קמינר ועורך התרגום, ד"ר ארי קטורזה, הצליחו אמנם לשמור על אחידות ועקביות בשפת הספר, אבל זו הצלחה היחידה שלהם. התרגום הופך לעיתים את הטקסט לבלתי קריא או בלתי מובן.

דוגמאות יש בשפע: בעמוד 36 כתוב כי "דני קורדל... היה מסויג מהתזמון הקצבי של רוברט". לא קשה לנחש למה הכוונה ב"תזמון קצבי", אבל דוקא בגלל זה חבל שהמתרגם לא בחר מילה כמו קצב או אפילו טיימינג. קצר יותר, קולע יותר והכי חשוב – אומר משהו למישהו. אם במקרה יש ביטוי כמו "תזמון קצבי" בעברית כנראה שהוא לקוח משפה מאוד מקצועית של מוזיקאים, ובמקרה כזה היה ראוי לכלול הערה בתחתית העמוד או בסוף הספר, שתאיר את עיניו של הקורא הבור.

אבל המחברים בחרו לא להוסיף הערות. לכן גם קשה להבין מה הגיטריסט ג'ימי פייג' עושה שם באולפן כשהוא "מדבב" את הגיטרה. הביטוי מופיע במקומות אחדים בספר וכנראה מתייחס למה שנקרא בשפה יום יומית של אולפני מוזיקה "העלאה". אבל כמו שאפשר להבין, התרגום ניסה להתרחק משפה יומיומית ואגב כך הגיע לשיאי פיוטיות שכוללים אוקסימורונים. בעמודים 257 ו-259, בו עוסק הספר בתהליך הפקת הסרט של לד זפלין, מופיעים הביטויים "תנועה סטטית" ו"רצפים נפרדים". במקרה הזה אני באמת לא מבין על מה מדובר (וראיתי את הסרט כמה וכמה פעמים), ואני די בטוח שגם למתרגם אין מושג.

לד זפלין היא אולי להקת הרוק הטובה אי פעם אבל התרגום החדש לביוגרפיה שלה הוא אחד הכותרים הכי מיותרים שאפשר להעלות על הדעת, והתרגום הופך אותו לאסון של ממש ומעלה בין היתר את השאלה מי בכלל צריך ספר כזה בעידן הדיגיטלי, בו אפשר לצאת למסע פרטי, שיכלול גם צליל ותמונה, דרך המחשב האישי.

עוד שאלה קשורה למעבר לעברית כמובן. בזמן שאנגלית היא שפה שגורה בפי הקהל הפוטנציאלי, והספר בשפת המקור נמצא גם הוא מרחק כמה קליקים וכרטיס אשראי בין לאומי. במקרה הזה, התשובה היא לא מוחלט, אבל זה כבר מקרה פרטי של תרגום שהופך את הספר מאכזבה קטנה לכישלון מהדהד.

אם מטרת הספר הייתה להחזיר מעריצים ותיקים לתקליטים המדהימים של הלהקה אפשר דוקא להכתיר אותו כהצלחה – השפה המיושנת והתרגום הלקוי מכריחים את הקורא לשמוע כמה שירים מדי פעם, כדי להזכר שבכל זאת מדובר בלהקה עם צליל שלא מתיישן ושירים שלא מאבדים מהזוהר שלהם ולא משעממים לרגע. בניגוד גמור לספר.

(נכתב בשביל "זמן תל אביב" ופורסם בגרסה מקוצרת ב-23.9.11)