שנה אחרי שהמילה היפסטר נכנסה בסערה לחיינו, לצד המילה סחי כמובן, וגרמה
לרבים לנסות להגדיר את עצמם בהתאם לחלוקה החדשה, הגיעה דפני ליף ואיחדה את שני
המחנות למאהל אחד גדול. אבל בין לבין היו כמה חודשים סוערים בחיי הלילה של תל
אביב, כשבמרכזם ההייפ סביב ההגדרה החדשה ונסיון של בעלי מקומות למנף את העניין
לטובת הבארים שלהם.
רני אורן, הבעלים של ה"קורדורוי" (ולפני כן
ה"ריפרף") הוא אולי ההיפסטר הראשון בתל אביב ובכל מקרה הוא אב טיפוס של
אחד. במשך שנים הוא הפעיל את הבאר שלו, ששימש מפלט לאמנים ועיתונאים וגם יצר פה
ושם כותרות, אבל גם תמיד התנדנד על סף הריוחיות. אז הגיע הבלוג "סחים הם בכל
מקום" והשער בעיתון "העיר" והעיר הייתה כמרקחה – כולם רצו לראות
ו/או להיות היפסטרים. הריפרף ודומיו הרויחו מההמולה, אבל המרוויח העיקרי היה ניסים
מלאך, איש עסקים שהגיע משום מקום, והקים את "סלון ברלין" ואז את "הפרוזדור".
האימפריה שלו הייתה מוכנה לקלוט את המעגל שהתרחב בפתאומיות והמילה נתלתה איכשהו
כגלימה סביב האימפריה שלו. עם השם הבלתי משתמע לשני פנים, הכרס וההתנהגות הכללית
שלו ושל שותפיו-עובדיו, הפך ניסים גם לאנגימה לא קטנה, מה שהוסיף כמובן להצלחה
שלו. האאוטסיידריות שלו השתלבה היטב עם המשמעויות הנלוות למילה היפסטר והנטיה
לאופנה שמתרחקת מהמיינסטרים ומגחכת על עצמה. הבליינים שרצו להרגיש בעניינים גילו
שההיפסטרים מתרכזים ב"פרוזדור", באר הדגל של מלאך, והוא מצידו הוכיח שעם
קצת חלקלקות ומזל אפשר לייצר נישה חדשה בחיי הלילה. לא רק מלאך ועובדיו הרויחו
כמובן. גם חיי הלילה זכו למקומות זולים, שיקיים והכי חשוב – בלי יותר מדי סחים. האימפריה
של מלאך הייתה במגמת התרחבות והוא פתח את "קפה אדר" בשוק לוינסקי.
ודוקא שם, באופן סימבולי כמעט, נפל האמן יונתן נעים מהמדרגות ונפצע
באורח אנוש ואיתו החלה נפילת האימפריה של מלאך. ההתייחסות הבלתי רגישה של מלאך למקרה
(הוא איחר לפרסם הודעת השתתפות בצער, והתנגד לסגירת המקום עד לבירור), הוכיחה למי
שחיפש הוכחות שהסצינה התנפחה מעבר ליכולתה. אם מלאך וציוותו היו מעורים יותר
ומכירים אושיות (צנועות) כמו נעים, ומבינים טוב יותר את הניואנסים והקשרים העדינים
בין הבליינים, הם היו מתנהגים אחרת. לקח מעט זמן עד שהגיעה קריאה לחרם ומותו הנורא
של נעים חודשיים לאחר הפציעה הביאו לסגירת המקום. המוות, כך נדמה, סימן גם את סופה
המתקרב של האימפריה.
ובינתיים, ביחסי מרכז-שוליים כמו ביחסי מרכז-שוליים התופעה התרחבה
והביטוי "היפסטר" נהפך מתיאור פרטי לכללי ואז לכמעט קללה.
אופנת הרטרו
שכללה בגדי יד שניה ונסיעות לברלין הגיעה לשיאה במערכונים בארץ נהדרת והשוליים כדרכם
לקחו צעד אחורה. הקהל ההיפסטרי (ה"מקורי") חזר למקומות קטנים יותר שצצו
לפתע בכל פינה בדרום ומרכז העיר, ולמעשה הצטמצם חזרה למימדיו הטבעיים וגם זוהרה של
המילה הועם. ההבדל העיקרי בין המקומות החדשים לבין האימפריה הוא שהם בבעלות אנשים
שהם חלק אינטגרלי מההתרחשות כבר שנים, ואותו הבדל בעצם גם מפריד בין הקהל הגדול
שהצטרף לקהילה ההיפסטרית בעקבות ההייפ (ופרש כשזה עבר) ובין אלה שתמיד היו שם
ותמיד, ירצו או לא, יהיו שם. אבל לאימפריה של מלאך (חלק מהמקומות קיימים עדיין)
היה תפקיד חשוב בכל זאת. הוא הצליח להוכיח כאמור שיש קהל, ואת זה ניצלו בינתיים
אנשים שהיו ונשארו בסצינה האמורה במשך שנים. עכשיו תורם של המקומות הפרטיים
והקטנים כמו ה"סודה באר", "קיוסק משיח", ו"הר סיני"
שהצטרף אחרון לפרוח. ואפילו ה"קורדורוי" של רני אורן.
