‏הצגת רשומות עם תוויות בית לסין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בית לסין. הצג את כל הרשומות

יום שני, 7 באוגוסט 2006

התיאטרון של המדינה


 פסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית לסין התקיים באולמות של צוותא בסוף השבוע. במסגרתו הועלו שלוש הצגות חדשות, ובמקביל גם התקיים פסטיבל "פותחים מסך" בו הציגו עשרה מחזות במתכונת של קריאה מבויימת.

המארגנים מתגאים בכך שכל משתתפי הפסטיבלים לא מקבלים תמורה, אך ממהלך הפסטיבל וההכרזה על הזוכים במילגות להמשך ההפקה, ברור שמדובר בחלק מתהליך ההפקה של המחזות, מעין קבוצת מיקוד. והמטרה, נדמה שסומנה מראש: לייעל את הדרך לכיבוש לב המנויים וכיסם.

אחרי צפייה בשתי הצגות ניכר ש"בית לסין", בניהולה של ציפי פינס, ממשיך לצעוד לחיק המיינסטרים, ועושה זאת בלי להתנצל.
"סיבת המוות" של יעל נביא, היא דרמה משפחתית מרגשת שעוסקת בהתמודדות עם בן חריג בחייו ובמותו. הבן הצעיר, שלא הכיר את האח שמת אלא רק את המשקעים שמותו השאיר על המשפחה, יוצא לגלות את האמת המרה ומגלה כמעט יותר ממה שרצה לדעת. רבקה מיכאלי משחקת נפלא את הסבתא, ובסופה ההצגה הופכת למרחץ דמעות אמיתי.

בדרמה מעין זו, שהמרדנות היא חלק בלתי נפרד ממנה, וגם זוכה לגאולה מסויימת בסוף, אין לצפות לחתרנות. אבל בעולם פוסט מודרני נדמה שהנסיון לעשות אמנות בלי רפרנסים, ובלי להוסיף רבדים על הסיפור המשפחתי, מותיר תחושה קלה של אכזבה. אפילו שייקספיר כבר שלח הערות עוקצניות באמצעות מחזותיו.

ב"שיר פרידה", לעומת זאת, מאת אילנית סוויסה, הפוליטיקה, ולכאורה הרלוונטיות, כבר בפנים. הגיבורה היא משוררת צעירה שקרועה בין אב שעדיין מתאבל על מות האחות הגדולה, ובין מאהב מבוגר, משורר פוליטי, שמשמש לה דמות אב הפכפכה. גם כאן השחקנים מצויינים, התפאורה טובה, הקצב מהיר והקתרזיס הסופי מעלה דמעות בעיני כולם. אבל גם כאן, הניתוק מהשיח האמנותי והאינטלקטואלי בולטים.

אם נשווה לרגע לתחום אחר, נגלה שגם ההבדל בין "הארץ" לשני היומונים הגדולים האחרים הוא לא מהותי. שלושתם לוקחים חלק מרכזי ביחסי הכוחות הכלכליים והפוליטיים, ורחוקים מחתרנות כרחוק שמאל מימין.
אלא שמעל דפי "הארץ" מתקיים דיון עם מודעות כלשהי לשיח החתרני שרוחש בעולם, ובכך הוא נהפך למעניין בהרבה.
מתיאטרון גדול ובעל אמצעים הייתי מצפה שלפחות חלק מהצגותיו לא ייעשו בלי שום פזילה לכיוונים אוונגרדיים, מבחינה תוכנית או אסטטית. גם בדרמות משפחתיות יש מקום לרקע היסטורי, פוליטי, או התייחסות לתולדות המדיום עצמו.
פורסם ב"הדף הירוק", 2006

יום שני, 10 ביולי 2006

בעזרת השם

סיפור אברהם והגר המודרנים משרבב את קיבוץ עין שמר לתוכו, בעלילה סבוכה שמטעינה את הקהל בעודף רגשות ונושאים, אך מאבדת את הדרך

נתיב עלילתה של הצגת היחיד "הגר" בהפקת תיאטרון בית לסין מחבר בין עולמות שונים ורחוקים: צעירה חרדית וקיבוץ.

הדס קלדרון העלתה את הצגתה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו לפני שנתיים, וזכתה בצדק למחמאות רבות על הופעתה. ההצגה שהתבססה על ספרה של יוכי ברנדס, שיצא לאור ב-1998 והפך לרב מכר, מספרת את סיפורה של הגר, חרדית בת 22, שהצליחה אומנם להתגבר על המכשולים ששמה החריג מציב בפניה ולהינשא, אבל אחרי שנאלצה לוותר על התינוק שילדה עקב מום קשה, החליטה לשנות את שמה ולהסיר את הקללה ששם זה הביא עליה.

אולם רגע לפני כן היא יוצאת למסע בעקבות השם, שסבה, אברהם, העניק לה, ומגיעה לקיבוץ עין שמר. כל זה קורה בימינו, אך סיפור הענקת שמה מתחיל במלחמת השחרור ועניינו רומן בין סבה, שבתור צעיר חרדי נראה לפלמ"חניקים אליהם ביקש להצטרף כמו "טעות", ובין המפקדת שלו, הגר, שהקריאה לו משירי רחל. כמובן שהשמות הגר ואברהם לא זרים לעלילה ומביאים אתם מטענים להם כל הדמויות מודעות, וגם לקהל בהצגה, יש לציין, הם מוגשים על כפית של כסף.

הדי הרומן הבלתי אפשרי, שלא הצליח להתממש, ממשיכים להתגלגל, כדרכו של עולם, ומתגלמים מחדש עם לידת נכדתו של אברהם, גיבורת הרומן והמחזה, הגר. כל זה מתגלה עם פתיחת ההצגה, ומאותו רגע אנחנו מצטרפים אל הגר, החרדית בת זמננו, צעירה נועזת, משכילה ונאורה, כשעיניה דומעות, ואתה אנחנו חושפים את מסתורין חייה ומביטים בעיניים משתאות איך היא סוגרת את מעגל החיים ההוא ופותחת חדש, שוב עם אדם בשם אברהם, ולאו דווקא בנקודה אופטימית יותר.

את העלילה הלא פשוטה הזאת, עמוסת הרבדים, השכילה לפשט הבימאית, אבל יומרה כל כך גדולה קשה לסכם גם בשעה דחוסה בהתרחשויות. נושאים כמו הקרבה, גורל ואשמה, מיניות ונשיות, עצמאות ושחרור, ציות ומרד, ומראי המקום התנ"כיים ואלה המתייחסים לשירת רחל, עוטפים את היצירה הזאת ומחברים בין קצוות שונים של החברה הישראלית, בעלילה שלא פעם נדמית מופרכת, ושרק לעתים רחוקות מצליחה להתעלות לעבר האוניברסלי, ולרוב נשארת לדשדש במקומי.

על המשחק המצוין אין עוררין, למרות שהיה לי הרושם שיש לה, לשחקנית, ימים טובים יותר.

הבמה מעוצבת בפשטות, אולי פשטות רבה מדי, והתאורה יעילה מאוד. שני קטעי המוזיקה של וידיסלבסקי מיותרים וגוררים את ההצגה למחוזות ביזאר שאולי היו טבעיים בספר אך על הבמה נראו משוללי יסוד סגנוני.

שפע הנושאים והבחירות העיצוביות חוברים ליצירה מסקרנת, בעלת משקל ולא משעממת לרגע אומנם, אך בכל זאת נותר הקהל קצת מנותק רגשית וחבל, כי התרכזות בעץ אחד מתוך השפע הזה יכולה הייתה להאיר את סבך היער מסביבנו באור אחר, כמו שיצירה טובה יודעת לעשות.


"הגר", תיאטרון בית לסין
בימוי: דורונה בן דוד
על פי ספרה של יוכי ברנדס
תלבושות: טליה אורבך
תאורה: מאיר אלון
מוזיקה: אורי וידיסלבסקי

(פורסם ב"הדף הירוק")

חפש בבלוג זה